ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- טעמי מצוות
כותרת: תפארת ישראל טעמי המצוות חלק ו'
משנה: כ"ו חשון תשע"ז
שיטת הרמב"ן בטעם מצות שילוח הקן
וְהָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּפָרָשַׁת תֵּצֵא הֶאֱרִיךְ מְאֹד בְּעִנְיָן זֶה. וְאָמַר, כִּי טַעַם שִׁלּוּחַ הַקֵּן שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר, כְּמוֹ שֶׁהֶאֱרִיךְ שָׁם. וְכֵן פֵּרֵשׁ טַעַם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ 1 (ויקרא כב, כח) שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר. וְזֶה דַּעְתּוֹ בַּמִּצְווֹת שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהָעָם אֲשֶׁר בָּחַר, לִקְבֹּעַ בָּהֶם מִדּוֹת טוֹבוֹת לְהֵטִיב לָהֶם, מִבְּלִי שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מְקַבֵּל דְּבַר טוֹבָה מִזֶּה, רַק לְהֵטִיב לָנוּ וְגַוֹ', זֶהוּ יְסוֹד דַּעְתּוֹ .
דחיית שיטת הרמב"ן בטעם מצות שילוח הקן
וְעִם כִּי אֵין רָאוּי לְהַשִּׂיג עַל הָרַב הַגָּדוֹל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מִכָּל מָקוֹם, תּוֹרָה היא וְלִלְמֹד אָנוּ צְרִיכִים, כִּי גַּם בָּזֶה לֹא נָחָה דַּעְתִּי, וְלֹא שָׁקְטָה רוּחִי בְּקִרְבִּי. כִּי לֹא יְתֹרַץ לְמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא יָטִיל קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית*, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה חִלּוּק וּפֵרוּד בֵּין הַנִּמְצָאִים, שֶׁצִּוָּה שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר עִם זֹאת וְלֹא צִוָּה עִם זֹאת. וְאִם כִּי יָכוֹל לוֹמַר שֶׁאֵין זֶה קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כֵּיוָן שֶׁאֵין זֶה מִצַּד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רַק מִצַּד הָאָדָם, שֶׁצִּוָּה עַל הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהִתְאַכְזֵר עִם זֹאת, וְלֹא צִוָּה עַל זֹאת. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, לֹא יָצָאנוּ יְדֵי קַשְׁיָא זֹאת, כִּי לָמָּה צִוָּנוּ עַל בְּרִיָּה זֹאת וְלֹא צִוָּנוּ עַל אַחֶרֶת ?
דחיית שיטת הרמב"ן בטעם מצות אותו ואת בנו
וְכֵן בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁגַּם כֵּן נָתַן הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַטַּעַם כְּדֵי לִקְבֹּעַ בָּנוּ מִדַּת הָרַחְמָנוּת, שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר עִם בַּעֲלֵי חַיִּים. אִם כֵּן קַשְׁיָא, דְּלָמָה אָסַר לָנוּ בְּשׁוֹר וָשֶׂה וְהִתִּיר לָנוּ בְּחַיָּה לִשְׁחֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ . וְהִנֵּה אֵין טַעֲמוֹ עוֹלֶה בַּכֹּל. וְכֵן צִוָּה אוֹתָנוּ שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר לִשְׁחֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד, וְאִם שָׁחַט אֶחָד בְּסוֹף הַיּוֹם וְאֶחָד בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה מֻתָּר . וְיֵשׁ בָּזֶה אַכְזָרִיּוּת יוֹתֵר מֵאֶחָד שַׁחֲרִית וְהַשֵּׁנִי בְּמִנְחָה שֶׁאָסוּר. וְצִוָּה אוֹתָנוּ שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר אִם הָאֵם יוֹשֶׁבֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, וְהִתִּיר אִם הִיא מְעוֹפֶפֶת עַל הַקֵּן . וְעוֹד בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ אִם הַטַּעַם שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר לָמָה הִתִּיר לָנוּ בֶּן פַּקּוּעָה 2 כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין (עד, א) , וְכִי הָאַכְזָרִיּוּת מֻתָּר בּוֹ יוֹתֵר? וְכֵן חֵלֶב בֶּן פַּקּוּעָה מֻתָּר וּשְׁאָר חֵלֶב אָסוּר. הָא לָמַדְתָּ כִּי הַטְּעָמִים הָאֵלּוּ, שֶׁהֵם סְבָרַת הַלֵּב, כְּאִלּוּ מִצְווֹת הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִיּוֹת כְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת 3 בִּלְבַד, אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. כִּי לַטַּעַם אֲשֶׁר פֵּרֵשׁ הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֵין טַעַם לְחַלֵּק.
___________________________________
הרמב"ן בפירושו לתורה, בספר דברים פרשת כי תצא האריך לבאר טעם מצות שילוח הקן. לדבריו טעם מצוה זו כדי שלא נהיה אכזריים. וכן פירש בטעמה של 1 מצות אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. הסבר זה נובע מתפיסתו הכללית את המצוות שצווה הקב"ה את ישראל, שמטרתן לקבוע בעם מידות טובות, וזה כדי להטיב לעם מבלי שלקב"ה תהיה תועלת כל שהיא מקיום המצוות שלנו.
ואף שאין ראוי לחלוק על הרב הגדול הרמב"ן זכרונו לברכה, מכל מקום כיוון שדברים אלו דברי תורה הם, ללמוד אנו חפצים. דברי הרמב"ן אינם מניחים את הדעת. כי לפי פירושו עדיין נשארה קושייה למאן דאמר שטעם האיסור לומר על קן צפור יגיעו רחמיך מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, כלומר שלא יעשה הפרדה בין בעלי החיים השונים, כמבואר למעלה, הרי יש כאן הפרדה? אמנם יוכל הרמב"ן להשיב שמצד הקב"ה, אין כאן הפרדה בין המינים, וההפרדה היא רק מצד האדם, כי האדם הוא זה שאינו מתאכזר עם הציפור אבל אצל הקב"ה יש שוויון. אך אין דבר נכון, כי הקב"ה הוא זה שציווה את האדם לא להתאכזר עם הציפור, ולמה לא צווה הקב"ה כן גם ביחס לשאר בעלי החיים?
וכן הסברו של הרמב"ן, למצות אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, שטעמה כדי לקבוע בנו את מידת הרחמנות, הסבר קשה הוא. כי יש לשאול למה אסר בשור ושה והתיר בחיה לשחוט את האם ובנה ביום אחד? הרי שהסבר זה אינו מבאר את כל ההלכות. וכן קשה לרמב"ן שאסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד מפני האכזריות, אך אם שחט את האחד בסוף היום והשני בתחילת הלילה אין בזה איסור, והרי יש בזה אכזריות יותר מאשר שחט האחד בשחר והשני בין הערבים שזה אסור. ועוד קשה, אם טעם מצות שילוח הקן מפני האכזריות, למה אסור כשהיא שוכבת על האפרוחים או הביצים ומותר לקחת אם היא מעופפת עליהם? ועוד במצות אותו ואת בנו למה התיר לשחוט אותו ואת בנו בבן פקועה 2 [העובר שהיה בבטן האם שנשחטה], האם ביחס אליו הותרה האכזריות? וכן חלב בן פקועה מותר וחלב שאר בהמות נאסר. המסקנה מכל האמור היא כי טעמים אלו שמקורם בסברות, כאילו המצוות האלוקיות אינן אלא 3 כספר המחנך למידות טובות, אלו דברים שאין בהם ממש, כי ע"פ טעמים אלו אין מקום לכל החילוקים הנ"ל.
ביאורים
המהר"ל עומד על הבדל יסודי בין שיטת הרמב"ם לבין שיטת הרמב"ן בהסבר טעמי המצוות. הרמב"ם סובר שסיבת מצוות שילוח הקן היא הרחמים על הציפור, כלומר שהקב"ה מרחם על הציפור עצמה ולכן ציוונו על מצוות שילוח הקן (ומכאן אנו למדים שבהכרח מרחם גם על האדם). בשונה ממנו מסביר הרמב"ן שהציווי נועד להרגיל אותנו לנהוג ברחמים, ואין זה משום שהקב"ה מרחם דווקא על הציפור.
גישת הרמב"ן אינה מייחסת את הרחמים אל מצוות ה', אך מצד שני גם איננה שוללת לחלוטין טעם מוסרי-אנושי.
משום כך המהר"ל דוחה את דברי הרמב"ן בצורה פחות נחרצת ולבסוף אף מקבל אותם באופן חלקי, כפי שנלמד בהמשך. הוא מסביר על-פי דברי חז"ל שלמצוות יש גרעין פנימי, סיבה עמוקה יותר מאשר טעמים שכליים או מוסר אנושי, ולכן הוא מקשה גם על דברי הרמב"ן.
את קושייתו הוא בונה בכמה קומות. ראשית כל, הסבר הרמב"ן יכול להתיישב רק עם הפירוש הראשון בגמרא, אולם עדיין קשה על הדעה הסוברת שאסור לראות במצוות ה' רחמים משום "שמטיל קנאה במעשה בראשית". מדוע בחר ה' דווקא בציפור על פני כל שאר בעלי החיים? ואם קשה פירוש הרמב"ן לשיטה זו ניתן להוכיח שאין זו כלל כוונת חז"ל גם בשיטה השנייה.
קושיה נוספת היא על עצם שיטת הרמב"ן. אם מטרת המצווה היא לחנך אותנו לרחמים כדבריו, מדוע יש פרטים רבים במצווה שיכולים להתפרש כאכזריוּת? למשל, מדוע צריך לשלח את האם רק כשהיא רובצת על האפרוחים, אך כאשר היא מעופפת מעל הקן ניתן לקחת מבלי לשלחה? בחוקים אנושיים אנחנו יכולים לראות לקויות וחסרונות, אולם מצוות ה' הן שלמות, הרי פיקודי ה' ישרים ומשפטיו אמת.
הרחבות
* התורה המחנכת
כִּי לֹא יְתֹרַץ לְמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא יָטִיל קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. הרמב"ן ביאר שמצוות שילוח הקן ניתנה כדי להרגילנו להיות רחמנים. המהר"ל הקשה על כך שלכאורה, דבריו אלה אינם מתיישבים עם התנא הסובר שאין לומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך" כיוון "שמטיל קנאה במעשה בראשית", כי יוצא מדברי הרמב"ן שהקב"ה כביכול ריחם רק על הציפור ולא על שאר המינים?
כיצד מתמודד הרמב"ן עם שאלת המהר"ל? נוכל לבאר זאת על פי עיקרון שנלמד מדברי הרב קוק : "יסוד המוסר בנוי על יסודן של שתי הארות: הארת התורה והארת השכל, והארת התורה מביאה להארה השכלית, שכשהיא משתלמת באדם הוא מוסיף על ידה ללכת באורח צדקה גבוה ונעלה..." [חזון הצמחונות ג]. ההתנהגות המוסרית של האדם מבוססת על מצוות התורה ועל שכלו הטבעי. מצוות התורה מפתחות את הצד המוסרי שבשכל האדם ומחנכות אותנו להתנהג במוסריות גם בדברים שעליהם לא הצטווינו בפירוש.
על פי זה ניתן לבאר שלפי הרמב"ן מצוות שילוח הקן באה כדי לחנך את האדם למידת הרחמנות. חינוך נכון אינו כזה המגדיר את כל הפרטים האסורים והמותרים, אלא כזה המחנך לכיוון כללי שמנחה את החניך כיצד להתנהג. אם כן, אין לשאול מדוע התורה לא ציוותה לנהוג ברחמים כלפי בעלי חיים אחרים. במצוות שילוח הקן התורה מגלה לנו את הקו החינוכי של הרחמנות, ומצפה מאיתנו שננהג גם במקרים אחרים על פי קו חינוכי זה.
שאלות לדיון
מדוע כל-כך חשוב שיהיו לנו מידות טובות?
לפי שיטת הרמב"ן האם כל המצוות נועדו לקבוע בנו מידות טובות או רק לחלק מהמצוות יש מטרה כזו?
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- טעמי המצוות
כותרת: תפארת ישראל טעמי המצוות חלק ז'
משנה: כ"ז חשון תשע"ז
דיון בהסבר הרמב"ן "שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות"
וּמַה שֶּׁאָמַר שֶׁאֵין מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים, פֵּרֵשׁ הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי אֵין מוֹנֵעַ מֵאִתָּנוּ לְקִיחַת בַּעֲלֵי חַיִּים לְצָרְכֵּנוּ 1*. דָּבָר זֶה אֵין סוֹבֵל 2 הַגְּמָרָא כְּלָל. מַה שֶּׁאָמְרוּ: שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים וְאֵינָם אֶלָּא גְּזֵרוֹת, וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר 3 שֶׁעָשָׂה ה' לְרַחֵם עַל הַבְּהֵמָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם. אָמְנָם מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים וְאֵינָם אֶלָּא גְּזֵרוֹת, לֹא קַשְׁיָא כְּלָל אַף לְפֵרוּשׁוֹ. וְגַם הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהִקְשָׁה מִדָּבָר זֶה, וְנִדְחַק לוֹמַר כִּי הַמִּשְׁנָה אֵינָהּ הֲלָכָה, כְּמוֹ שֶׁתִּרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁדָּחָה מִשְׁנָה עֲרוּכָה. אֲבָל לֹא קַשְׁיָא, כִּי יֵשׁ לְפָרֵשׁ, כִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: שֶׁאֵין מִצְווֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים וְאֵינָם רַק גְּזֵרוֹת, כְּלוֹמַר, מַה שֶּׁצִּוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ הַמִּצְווֹת, לֹא שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר וְצִוָּה בִּשְׁבִיל כָּךְ שֶׁיְּשַׁלַּח הָאֵם. וְכֵן אֲפִלּוּ בָּאָדָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל הַצְּדָקָה, לֹא שֶׁהָיָה מְרַחֵם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל הֶעָנִי וְצִוָּה לְפַרְנְסוֹ. זֶה אֵינוֹ, שֶׁאִם הָיָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם, אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיְּרַחֵם בְּעַצְמוֹ וְאֵין צָרִיךְ לְצַוּוֹת אֶת הָאָדָם. רַק הַמִּצְוָה גָּזַר בִּגְזֵרָתוֹ עַל הָאָדָם. וּמֵעַתָּה נוּכַל לוֹמַר שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּזַר בִּגְזֵרָתוֹ שֶׁלֹּא יִתְאַכְזֵר הָאָדָם, רַק הָאָדָם יְרַחֵם. כִּי לֹא הָיָה כַּוָּנַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רַק• שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים, לוֹמַר כִּי הַמִּצְוָה עַל הָאָדָם בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה הוּא יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר, אוֹ שֶׁמְּרַחֵם עַל הֶעָנִי. וּמִכָּל מָקוֹם אֶפְשָׁר הוּא, וְיָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁגָּזַר בִּגְזֵרָתוֹ עַל הָאָדָם שֶׁלֹּא יִתְאַכְזֵר הָאָדָם, וְלֹא קָשֶׁה כְּלָל. וְכָךְ פֵּרַשְׁנוּ גַּם כֵּן בְּחִבּוּר גּוּר אַרְיֵה בְּפָרָשַׁת חֻקַּת . וּלְפִיכָךְ, אֵין אָנוּ נוֹטִים מִפֵּרוּשׁ הָרַב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁקָּשָׁה עָלָיו הַמִּשְׁנָה: הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, דְּזֶה לֹא קַשְׁיָא כְּלָל, רַק כִּי פֵּרוּשׁוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְכָךְ מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ הָרַב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁטַּעַם הַמִּצְוָה לִקְבֹּעַ בָּנוּ הַטּוֹב שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר, וְכָל הַמִּצְווֹת הֵם לִקְבֹּעַ בָּנוּ מִדּוֹת טוֹבוֹת וְזֶהוּ עִנְיַן הַמִּצְווֹת, גַּם כֵּן אֵינוֹ עוֹלֶה.
___________________________________
את מאמר הגמרא: לפי שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, פירש הרמב"ן זכרונו לברכה, 1 שאין לקב"ה רחמים על הציפור עצמה, לכן אין מניעה עקרונית שניקח האם על הבנים. וראייה לכך שאם היתה מניעה כזו היה אוסר עלינו לשחוט את בעלי החיים. פירוש זה 2 קשה להעמיסו בפשט דברי הגמרא, משום שעל פיו 3 היתה צריכה הגמרא לומר שהקב"ה גזר עלינו לרחם במקום שהוא אינו מרחם. אומנם, ניתן לבאר דברי הגמרא אף לפי גישתו הכללית של הרמב"ן, וגם את שיטת הרמב"ם שנדחק בביאור משנה זו ודחאה מהלכה, ניתן לבאר. אפשר לומר שכוונת המאמר היא שלא ניתנו המצוות מפני שהקב"ה מרחם, ולכן מצות שילוח הקן אינה מפני שהקב"ה מרחם על הציפור, וכך גם מצות הצדקה אינה מפני שהקב"ה מרחם על העני, שאם היה הקב"ה מרחם עליהם, היה הוא דואג להם, ולא היה מצווה זאת על האדם. המצוות הן גזירת הקב"ה על האדם. גזירת הקב"ה היא שהאדם לא יתאכזר אלא ירחם. כוונת חז"ל לומר שלא יעשה מידות הקב"ה רחמים, כלומר שלא יאמר שהקב"ה צווה את האדם בשילוח הקן מפני שהוא מרחם על הציפור, אלא מידות הקב"ה הן גזירות על האדם, והגזירה היא שהאדם ירחם ולא יתאכזר. כך פרשנו מאמר חז"ל זה בגור אריה בפרשת חוקת. לכן מה שאין אנו מקבלים את דברי הרמב"ן, אין זה מפני שקשה עליו מדברי המשנה, שהרי ניתן לבאר משנה זו אף לפי גישתו, אלא שהפירוש שלו אינו נכון מצד תוכנו כמו שהתבאר למעלה. וכן אין נכון לומר שמטרת המצוות לקבוע בנו את המידות הטובות.
[רַק – אלא.]
ביאורים
המהר"ל ממשיך לברר את דברי המשנה שלימדה אותנו שמצוות התורה הן גזֵרות ולכן יש להיזהר מלהפוך אותן לרחמים. לעיל ראינו שלדעת הרמב"ם טעם מצוות שילוח הקן הוא רחמי ה' על בעלי החיים, ולדעת הרמב"ן חינוך האדם לרחמים. לאור דבריהם, עלינו לדון כיצד יש להבין את דברי המשנה: "הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ... מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ", ואת ביאור הגמרא: "מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו רַחֲמִים וְאֵינָם אֶלָּא גְּזֵרוֹת".
הרמב"ם, שדברי הגמרא סותרים את דבריו, הסביר שישנה מחלוקת בעניין זה בין חכמי ישראל, וגמרא זו נאמרה על ידי הסוברים שאין לנו לחפש טעמים למצוות התורה, שהרי טעמן הוא רצון ה' בלבד. הרמב"ן הסביר שכוונת חז"ל היא, שהאומר כך טועה במטרת המצווה וטוען שלא בצדק שמטרת המצווה היא רחמים על בעלי החיים.
המהר"ל דוחה הסברים אלו, ואומר שניתן להסביר הסבר אחר שיוכל להתיישב גם עם דעת הרמב"ן, שכוונת חז"ל לומר שהאדם שאומר שמצוות שילוח הקן נועדה לרחם על בעלי החיים, טועה בכך שהופך את מצוות ה' לציווי שמטרתו רחמים על בעלי החיים ולא גזֵרה המכוונת כלפי האדם המצֻווה, שמטרתה הגברת מידת הרחמנות אצלו.
לפי הסבר זה ניתן להסביר את כוונת המשנה באופן אחר. בעולם הזה ה'מעלים' את הבורא וכאילו מתקדם מעצמו, ניתנת, כביכול, לבני האדם חופשיות מלאה, והם יכולים לעשות בו כרצונם. ניתן היה לומר שמטרת מצוות שילוח הקן ומצוות נוספות היא לגרום שהעולם הזה יתנהל באופן שיצוריו לא יסבלו שלא לצורך, ויהיה להם טוב. אולם כל הנמצאים בעולם הזה הם ברואיו של הקב"ה, והוא זה שמחליט מה יהיה איתם. לא ייתכן שהוא זקוק למצוות כ'עזר' להגיע למטרה זו. לכן אנו מוכרחים לומר שהמצוות מכוונות אל האדם שאותו ציווה ה' במצוות, והפעולה שהן פועלות פועלת עליו.
מכל מקום המהר"ל מדגיש שלמרות שניתן לישב את דברי הרמב"ן עם דברי המשנה, הוא אינו מסכים עם עצם שיטת הרמב"ן בעניין טעמי המצוות וכמו שירחיב בהמשך הפרק.
הרחבות
* למה לא להיות צמחוניים?
כִּי אֵין מוֹנֵעַ מֵאִתָּנוּ לְקִיחַת בַּעֲלֵי חַיִּים לְצָרְכֵּנוּ. בשאלה זו עסק הרב קוק ב"חזון הצמחונות והשלום". הרב קוק מבאר שבדורות הראשונים של האנושות היה אסור לאדם לאכול בשר שנאמר "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע על פני כל הארץ...לכם יהיה לאכלה" [בראשית א, כט]. אולם לאחר חטאם של אנשי דור המבול שנהגו חמס זה בזה הותר לאכול בשר [רש"י שם], כיוון ש"ראתה החכמה האלהית שהאדם נפל ממצבו המוסרי", ועד שיתוקן מעמדו המוסרי לא נכון לנהוג בצמחונות, ואדרבה, החמלה על בעלי החיים עלולה לפגוע במוסריותו של האדם. הרב קוק נותן לכך מספר הסברים:
א. עיקר התפקיד שלנו כיום הוא, לתקן את היחסים שבין בני האדם כדי שיהיו בשלמות מוסרית, כי ברור שהפגיעה באדם חמורה לאין ערוך מהפגיעה בבעלי חיים. וכדי להדגיש כראוי את התביעה המוסרית של "ואהבת לרעך כמוך" [ויקרא יט, יח] הורתה לנו התורה לוותר לעת עתה על התביעה המוסרית העליונה שלא לפגוע בבעלי חיים.
ב. אילו היינו מרבים לעסוק בחינוך לחמלה ולאהבה כלפי בעלי החיים, הדבר היה עלול לגרום לנזק נורא ליחסים שבין בני האדם. כי אותם אנשים שהמוסר אינו מפותח אצלם כראוי היו אומרים בליבם: "הואיל וממילא איננו נזהרים מהריגת בעלי חיים ומאכילתם, אפשר שנהרוג גם את בני האדם שעומדים בדרכנו, ואולי אף נאכל מבשרם". והיו רשעים אחרים, שהיו מפנים את כל תכונותיהם הטובות כלפי בעלי חיים, שכן לכל רשע יש איזה ניצוץ של מצפון וטוב-לב, ואחר שהיו משקיטים את מצפונם, היו יכולים ללכת לגנוב, לעשוק ולהרוג בני אדם ללא כל הפרעה מצפונית, שכן בליבם היו משתבחים ברוב רחמנותם כלפי חיית המחמד שלהם.
ג. יש להדגיש שהמין האנושי נעלה יותר מבעלי החיים, כדי שלא תטושטש הידיעה שעמל האדם צריך להיות בפיתוח השכל, המוסר וחיי הרוח, בשונה מעיסוקה החומרי של הבהמה [חזון הצמחונות א-יא]. (אותיות א ו- ב נערכו מתוך פניני הלכה ליקוטים ג, י, ג).
שאלות לדיון
מדוע המהר"ל טורח להסביר ששיטת הרמב"ן יכולה להיכנס במשנה, אבל חולק עליו מצד תוכנו?
איך ניתן לומר שמטרת המצוות היא לקבוע בנו מידות טובות, הרי הרבה מצוות, לכאורה, אינן קשורות לנפש של האדם?
לעילוי נשמת אסתר בת יפה ז"ל
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- טעמי המצוות
כותרת: תפארת ישראל טעמי המצוות חלק ח'
משנה: כ"ח חשון תשע"ז
המצוות הן גזירות הקב"ה על עבדיו, ואין סיבתן להיטיב להם, אף שבאמת תוצאת קיומן היא טוב לאדם
אֲבָל מִדִּבְרֵי חֲכָמִים נִרְאֶה, שֶׁאֵין לוֹמַר כִּי הַמִּצְווֹת שֶׁנָּתַן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁבִיל הַמְקַבֵּל, שֶׁהוּא הָאָדָם. רַק הֵם גְּזֵרוֹת מִצַּד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הַגּוֹזֵר עַל עַמּוֹ גְּזֵרוֹת, כְּמוֹ מֶלֶךְ הַגּוֹזֵר גְּזֵרָה עַל עַמּוֹ .
אַף כִּי הָאֱמֶת כִּי יִמְשֹׁךְ מִזֶּה• - מִצַּד שֶׁהוּא מְקַיֵּם הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזַר עָלָיו - הַטּוֹב וְהַהַצְלָחָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ הַצְלָחָה•. מִכָּל מָקוֹם, אֵין הַתְחָלַת הַגְּזֵרָה 1 שֶׁנִּתְּנָה לְטוֹב אֶל הַמְקַבֵּל. וּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים ו, כד): וַיְצַוֵּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לַעֲשׂוֹת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְטוֹב לָנוּ, אֵין הַפֵּרוּשׁ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ צִוָּה הַמִּצְווֹת בִּשְׁבִיל לְהֵטִיב לָנוּ, שֶׁאֵין זֶה כָּךְ. רַק הוּא יִתְבָּרַךְ צִוָּה עָלֵינוּ כְּמֶלֶךְ הַגּוֹזֵר, רַק שֶׁהַגְּזֵרָה הַזֹּאת הִיא לְטוֹב לָנוּ, לְחַיּוֹתֵנוּ כַּיּוֹם הַזֶּה, אִם נְקַיֵּם הַמִּצְווֹת, וְלֹא שֶׁתְּחִלַּת הַגְּזֵרָה הוּא לְטוֹב לָנוּ. וּמַה שֶּׁאָמַר (מכות כג, ב): רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם וכו', פֵּרוּשׁ, כִּי בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הַרְבֵּה גְּזֵרוֹת, בִּשְׁבִיל כָּךְ יֵשׁ הַרְבֵּה זְכוּת. וְדָבָר זֶה מֻסְכָּם בַּגְּמָרָא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְהוּא עִקָּר שֹׁרֶשׁ גָּדוֹל בַּגְּמָרָא, עָלָיו נִבְנוּ כַּמָּה הֲלָכוֹת. שֶׁאָמְרוּ בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה : מִצְווֹת הַתּוֹרָה לָאו לֵהָנוֹת נִתְּנוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל גְּזֵרוֹת נִתְּנוּ. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ (ראש השנה כח, א): הַמֻּדָּר הֲנָאָה 2 מִן הַשּׁוֹפָר מֻתָּר לִתְקֹעַ בּוֹ 3 . וְהַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ מֻתָּר לִתְקֹעַ לוֹ. וְהַמֻּדָּר הֲנָאָה מִן הַמַּעְיָן טוֹבֵל בּוֹ טְבִילַת מִצְוָה, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת בַּגְּמָרָא. וְהַטַּעַם בְּכֻלָּם, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא נִתְּנוּ לֵהָנוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, רַק לְעֹל עַל הָאָדָם*. וְאַל תֹּאמַר כִּי פֵּרוּשׁ לָאו לֵהָנוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, רַק לְטוֹב לָנוּ לָעוֹלָם הַבָּא, דְּאִם הָיָה תְּחִלַּת נְתִינַת הַמִּצְוָה לְיִשְׂרָאֵל לְהֵטִיב לָהֶם בָּעוֹלָם הַבָּא, אִם כֵּן מִצְווֹת לֵהָנוֹת נִתְּנוּ. וְאִם הַדָּבָר הוּא כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁתְּחִלַּת הַמִּצְוָה הִיא לְטוֹב לָנוּ, אִם כֵּן לֹא הָיָה הַדִּין הַזֶּה כָּךְ, שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר לִתְקֹעַ לוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה, וְהוּא מֻדָּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ. אֲבָל בְּוַדַּאי הַמִּצְוָה עָלֵינוּ כְּמֶלֶךְ הַגּוֹזֵר עַל עַמּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וּלְכָךְ אָמַר שֶׁמֻּתָּר בְּכָל אֵלֶּה.
ניתן לומר כי המצוות מטיבות עם האדם אלא שגם זה גזירה
וְאִם נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ לוֹמַר כִּי מִצְווֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, כִּפְשַׁט הַכָּתוּב (דברים ו, כד): וַיְצַוֵּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיּוֹתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. נוּכַל לוֹמַר כָּךְ, אֲבָל בָּאֹפֶן הַזֶּה שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר זֶה גַּם כֵּן בִּגְזֵרָה. וְלֹא כְּמוֹ מִי שֶׁרוֹצֶה לְהֵטִיב לְאֶחָד, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל הַגְּזֵרָה, אָז הַמְקַבֵּל יָכוֹל לְהִפָּטֵר 4 , עַל דֶּרֶךְ (יומא סט, ב): כְּלוּם נָתַתָּ לָנוּ רַק לְקַבֵּל שָׂכָר, לֹא אִיהוּ בָּעִינָא, וְלֹא שְׂכָרוֹ בָּעִינָא 5 . שֶׁדָּבָר זֶה אֵינוֹ, רַק שֶׁהַטּוֹב הַהוּא בְּעַצְמוֹ גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל. וְיִהְיֶה פֵּרוּשׁ: וַיְצַוֵּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְטוֹב לָנוּ וגו', כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּזַר עָלֵינוּ הַמִּצְווֹת, מִפְּנֵי שֶׁגָּזַר עָלֵינוּ הַטּוֹב. וּמִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהַטּוֹב הַזֶּה הוּא גְּזֵרָה, בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל אָדָם, יֹאמַר בָּזֶה: מִצְווֹת לָאו לֵהָנוֹת נִתְּנוּ, כִּי לֹא נִתְּנוּ עַל דַּעַת הַמְקַבֵּל, וּבִשְׁבִיל כָּךְ הַמִּצְווֹת הֵם עֹל עַל הָאָדָם. וּבְוַדַּאי דַּעַת הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה תָּבִין עַל עִנְיָן זֶה•, כִּי הַמִּצְווֹת שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר, הַמִּדָּה הַזֹּאת גָּזַר ה' עַל הָאָדָם. וְכֵן שְׁאָר הַמִּצְווֹת כֻּלָּם, הֵם לִקְבֹּעַ בָּאָדָם מִדּוֹת טוֹבוֹת, וְהֵם גְּזֵרוֹת עַל הָאָדָם.
___________________________________
אבל מדברי חכמינו נראה לומר שאין עניינן של המצוות לתועלת לאדם, אלא הן גזירות שגזר הקב"ה על עמו כמו מלך שגוזר גזירות על נתיניו.
אמנם נכון שכאשר יקיים האדם גזירות ה' תצמח לו טובה מכך, מכל מקום 1 אין זו הסיבה הראשונה לנתינתן. ומה שנאמר בתורה: ויצונו ה' אלוקינו לעשות החוקים האלה לטוב לנו, אין פירושו שנתינתן של המצוות היא מפני התועלת שלנו בהן, אלא המצוות הן גזירות הקב"ה עלינו כמלך הגוזר על עמו, אבל יש בכך תועלת, לחיותינו כהיום הזה, אם נקיים המצוות. מאמר חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, אינו סותר את דברינו, כוונתם לומר שמפני שיש להם הרבה גזירות לכן יש להם גם זכות גדולה. דבר זה אנו למדים מדברי חז"ל בכמה מקומות בש"ס, ועל סמך יסוד זה נבנו כמה הלכות. בהרבה מקומות אמרו חז"ל מצוות לא להנות ניתנו, משמע מפני הגזירה ניתנו. לכן אמרו חכמים המודר הנאה מהשופר 2 [אדם שקיבל על עצמו בנדר שלא יהנה משופר] מותר לתקוע בו 3 [לצורך מצוה], וכן, המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו בשופר. וכן המודר הנאה מהמעין טובל בו טבילת מצווה ועוד הלכות רבות כעין אלו. ההסבר לכל ההלכות הללו הוא שמצוות לא להנות, היינו שאין הנאה לאדם מן המצוות אלא הן לעול עליו. ואל תפרש דברי חכמים שהמצוות אינן להנאת האדם בעולם הזה אבל הן להנאת האדם בעולם הבא, שאם תאמר כך נמצא שהמצוות בסופו של דבר ניתנו להנאת האדם. לפי הסבר הרמב"ן זכרונו לברכה, שהמצוות הן לתועלת האדם מדוע מותר לתקוע לו תקיעה של מצווה הרי הוא נהנה מכך והוא מודר הנאה ממנו. אלא מוכרחים אנו לומר שמטרת המצוות היא כגזירת מלך על עמו וכמו שבארנו ולכן התירו חכמים בכל המקרים האמורים למעלה.
אם בכל זאת תרצה לומר שהמצוות הן לטובת האדם, כמו שמורה פשט הפסוק: ויצונו ה' אלוקינו לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, נוכל לומר כך, אולם רק באופן המפרש את הפסוק גם כגזירה. לא נוכל לומר שדומה הדבר לאדם הרוצה לעשות לחברו טובה 4 ואם חברו אינו חפץ בטובה זו יכול שלא לקבלה, כעין מה שמצאנו במאמר חכמים: 5 הרי נתת לנו את היצר הרע כדי שנתגבר עליו ונקבל שכר, אין אנו רוצים לא אותו ולא את השכר. אלא עלינו לומר שה' גזר על ישראל לקבל את הטוב הזה. פירוש הפסוק ויצונו ה' אלוקינו לעשות וכו' יהיה: הקב"ה גזר עלינו לקיים את המצוות מפני שגזר עלינו את הטוב. מכיון שהמצוות ניתנו בגזירה ולא מרצונו החופשי של האדם מקבל המצוות, אף על פי שיש למקבל טובה במצוות, בכל זאת מצוות לא להנאתו ניתנו, ולכן המצוות הן עול על האדם. וכך יש לפרש גם את דברי הרמב"ן ז"ל כי מטרת מצוות שילוח הקן ואותו ואת בנו הן שלא נהיה אכזריים, אבל אנו מקיימים אותן מפני הגזירה. וכך נפרש גם ביחס לשאר המצוות מטרתן לקבוע בנו תכונות טובות, אבל אלו הן גזירות שגזר הקב"ה על האדם.
[יִמְשֹׁךְ מִזֶּה – נגרם מכך. שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ הַצְלָחָה – הצלחה הטובה ביותר. עַל עִנְיָן זֶה – באופן הזה.]
ביאורים
אחרי שהמהר"ל הביא את שיטות הרמב"ם והרמב"ן וחלק עליהם, הוא מגיע להסבר שיטתו. המהר"ל מדגיש את העובדה שמצוות ה' הן 'גזֵרות', כמלך הגוזר על עבדיו, ואינן בשביל המקבל.
נראה שניתן להסביר את דברי המהר"ל על פי משל. אנשים רבים נמצאים בדילמה קשה כיצד להתמודד עם תופעות בעיתיות וחסרות שהם מוצאים אצל עצמם. ישנם כאלה שבוחרים להתמודד באופן ישיר עם החסרונות, להציע הצעות שיפור, ולחפש כלים נכונים להתמודדות. לעומת זאת, לפעמים ישנם בני אדם שמצליחים להתרומם מאד מבחינה רוחנית, ואז לאחר שהם זכו להתרומם כלפי מעלה, חסרונות רבים כאילו נעלמים מאליהם. לשיטה השניה ישנו יתרון גדול בכך שהיא אינה יורדת למאבק עם החסרונות אלא עסוקה בהתרוממות והתעלות בלבד.
נראה שכך מתבונן המהר"ל על המצוות. המצוות הינן חוקים וגזרות עליונים וגבוהים מאד, ואם נחבר ביניהן לבין החסרונות שבמציאות ונאמר שהן באו לתקנם, נמצאנו מורידים אותן. בקיום המצוות אנו עסוקים בדבר עליון שהוא למעלה מהבנתנו והשגתנו. אלא שחשוב לשים לב שגזֵרות ה' מרוממות את האדם. מכוח קיומם הוא מתקדש ומתעלה, וכך ממילא זוכה להיות מוסרי וקדוש, ולהשפיע על העולם כולו להיות טוב יותר. מסיבה זאת, על אף שבוודאי עצם עשיית רצון ה' מטיבה לאדם ולעולם, אין לנו לומר שמטרתן של המצוות כשלעצמה היא לעשות טוב לברואים, אלא המצוות הן גזרות אלוהיות עליונות וקדושות, השייכות להקב"ה ורק הוא מבין את עניינן הנשגב והעליון.
בהמשך, מוסיף המהר"ל שגם אם נרצה לומר שעיקר מטרת המצוות היא להיטיב לבני האדם, אין לנו להוריד את המצוות ולהפוך אותן לכלי לגרימת טוב מצד האדם . מטרתן היא מילוי רצון הבורא כשלעצמו אלא שהוא כשלעצמו רצה וגזר על האדם לעשות מצוות שיגרמו לו טוב. זו גם הסיבה שגם אם המצוות ניתנו כדי לגרום טוב לאדם הן אינן תלויות בו והוא אינו יכול להחליט האם לקיימן.
הרחבות
* מקבלים את העול ברצון
מִפְּנֵי שֶׁמִּצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא נִתְּנוּ לֵהָנוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, רַק לְעֹל עַל הָאָדָם. יש שתי דרכים אפשריות לקבלת עולה של תורה. מדרש תנחומא מתאר שהגויים באו בטרוניה לקב"ה מדוע לא נתן להם את התורה, ואומרים לו "כלום נתת לנו ולא קיבלנוה... אומרים לפניו ריבונו של עולם, תנה לנו מראש (את התורה) ונעשינה. אמר להם מצווה קלה אני נותן לכם, אם אתם משמרין אותה אתן לכם שכר כישראל. אמר להם לכו ועשו סוכה. מיד כל אחד ואחד הולך ועשה לו סוכה, והקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא..." [פרשת שופטים סימן ט (בובר)]. הגויים מתייחסים למצוות בתור הכרח ועול , לכן כאשר המצווה לא נעימה להם, הם בועטים בה ועוזבים אותה. גישה זו של הגויים מראה כי הם אינם מתאימים לקבל את התורה.
לעומת יחסם של הגויים למצוות, הגמרא בסוכה מתארת כיצד עם ישראל מקיים את המצוות מאהבה וחיבה: "כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו...הולך לבקר חולים ולנחם אבלים – לולבו בידו... להודיעך כמה היו זריזין במצוות (כמה היו מחבבין את המצוות)" [מא:]. עם ישראל לא מתכחש לעובדה שהמצוות ניתנו כגזֵרה מה', אולם, "אף דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא לעול על צואריהם ניתנו, מ"מ ישראל נוח ומקובל להם אותו העול " [שם משמואל, חלק המועדים, שנת תרפ"א יום שבת חול המועד].
שאלות לדיון
מה הכוונה ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו'? האם באמת אין עניין שנאהב ונתחבר אל המצוות?
מה ההבדל בין מלך בשר ודם שגוזר גזֵרות על עמו, לקב"ה שגוזר גזֵרות עלינו?
לעילוי נשמת רבי שלום בן תמו עמאר ז"ל
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- טעמי המצוות
כותרת: תפארת ישראל טעמי המצוות חלק ט'
משנה: כ"ט חשון תשע"ז
דחיית דברי הרמב"ן שהקב"ה אינו מרחם על בע"ח אבל מרחם על בנ"א
אֲבָל מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ (הרמב"ם) הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, טַעַם מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת, לוֹמַר, שֶׁלֹּא חָס הָאֵל עַל קַן צִפּוֹר וְלֹא הִגִּיעוּ רַחֲמָיו עַל אוֹתוֹ וְעַל בְּנוֹ, שֶׁאֵין רַחֲמָיו מַגִּיעִים בְּבַעֲלֵי נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית 1 , לִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ צָרְכֵּנוּ, שֶׁאִם כֵּן, הָיָה אוֹסֵר הַשְּׁחִיטָה 2 . אֲבָל טַעַם הַמְּנִיעָה לְלַמֵּד אוֹתָנוּ מִדַּת הָרַחְמָנוּת, שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר וכו'. וּמִדְּבָרָיו אֵלֶּה מַשְׁמַע, שֶׁדַּוְקָא בְּמִין בַּעַל חַי אֵין לוֹמַר כָּךְ, אֲבָל בָּאָדָם, כְּגוֹן הַצְּדָקָה, אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַשֵּׁם הָיָה מְרַחֵם עַל הֶעָנִי, וּלְכָךְ צִוָּה לָתֵת צְדָקָה. דָּבָר זֶה אֵינוֹ גַּם כֵּן, כִּי אֵין מִדַּת הַצְּדָקָה דֶּרֶךְ רַחְמָנוּת. כִּי כָּל הַדְּבָרִים הֵם בִּגְזֵרַת הַדִּין, וְלֹא מִצַּד הָרַחֲמִים, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל הֶעָנִי. רַק כִּי גָּזַר עַל הָאָדָם כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מְרַחֵם, לֹא שֶׁיִּהְיֶה ה' מְרַחֵם עַל הֶעָנִי, וְצִוָּה בִּשְׁבִיל כָּךְ שֶׁיְּפַרְנֵס אוֹתוֹ הָאָדָם. כִּי לֹא הִבִּיט אֶל הֶעָנִי מִצַּד דָּחְקוֹ כְּלָל . וּמִזֶּה הַטַּעַם אֵין לוֹמַר גַּם כֵּן כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיָה מְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר, כִּי גְּזֵרוֹת שֶׁלּוֹ דִּין עַל הָאָדָם, וְהֵם גְּזֵרוֹת הַתְּמִידִיּוֹת שֶׁהוּא מַנְהִיג בָּהֶם עוֹלָמוֹ. וְאִם אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, כָּךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל הַבַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר, אַף אִם מוֹנֵעַ אוֹתָנוּ מִצְּרָכֵינוּ. רַק כִּי לֹא נִתְּנָה לָאָדָם הַמִּצְוָה בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה מְרַחֵם , רַק כִּי הַמִּצְוָה גְּזֵרָה עָלֵינוּ. וְלֹא הִבִּיט הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַה שֶּׁהַמְקַבֵּל חָפֵץ וְרוֹצֶה, רַק הַכֹּל גְּזֵרָה עָלֵינוּ. וּכְמוֹ שֶׁבָּרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת הָעוֹלָם, וְעִם שֶׁכָּל אֲשֶׁר בָּרָא הַכֹּל הוּא בְּטוֹב, וּכְדִכְתִיב (בראשית א, לא): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. מִכָּל מָקוֹם, לֹא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם לְהֵטִיב אֶל הָעוֹלָם , רַק בִּגְזֵרַת הַדִּין נִבְרָא*, וּכְדִכְתִיב בְּכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֵׁם אֱלֹהִים 3 . וְזֶה עַצְמוֹ בַּתּוֹרָה, עִם שֶׁכָּל דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם, מִכָּל מָקוֹם נְתִינָתָהּ לָעוֹלָם הַכֹּל בִּגְזֵרַת דִּין.
הסבר המשנה לפי דברי הרמב"ן בהנחה שהמצוות הן גזרות
וְלֹא הָיָה צָרִיךְ אֶל הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לִדְחֹק כְּלָל. שֶׁאַף לְפִי סְבָרָתוֹ, שֶׁסּוֹבֵר כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָצָה לִקְבֹּעַ בָּנוּ מִדַּת הָרַחְמָנוּת, יֵשׁ לְפָרֵשׁ, מַה שֶּׁאָמְרוּ: עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים, כְּאִלּוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא מְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר, וְאֵין מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַק גְּזֵרוֹת וְלֹא רַחֲמִים, רַק שֶׁגָּזַר עָלֵינוּ הָרַחֲמִים שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר. וְאִם אוֹמֵר: עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, כְּאִלּוּ הוּא יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר, וְדָבָר זֶה אֵינוֹ. וְעִם כָּל זֶה שֶׁהַמִּצְווֹת הֵם גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, הֵם לְטוֹב לָנוּ. כִּי לֹא יָבוֹא מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ רַק הַטּוֹב הַגָּמוּר, כִּי כָּל מַעֲשָׂיו הֵם הַטּוֹב הַגָּמוּר, רַק כִּי הַטּוֹב הַזֶּה גָּזַר עָלֵינוּ, וְלֹא שֶׁיֵּשׁ כָּאן שׁוּם צַד רַחְמָנוּת, רַק הַכֹּל דִּין.
___________________________________
הרמב"ן פירש את מאמר חכמים: שעושה מדותיו רחמים ואינן אלא גזירות כך: ציווי הקב"ה במצוות המקנות את מידת הרחמים אינו מפני שרחמיו על 1 בעלי החיים, שכן אין רחמיו מגיעים אליהם, 2 שהרי אם רחמיו היו על בעלי החיים, היה מונע מאתנו את שחיטתם, אלא מטרת המצוות הללו היא חינוך האדם, כדי שירכוש את מידת הרחמים. מדבריו אלו ניתן להסיק שאין לומר שרחמי ה' מגיעים לבעלי חיים, אבל על בני אדם נוכל לומר זאת. ומכאן שנוכל לומר שמצות הצדקה היא מפני רחמי הקב"ה על העני, ולכן צווה אותנו במצות צדקה. אבל דבר זה אינו נכון, כי גם מצות הצדקה אינה מפני רחמי הקב"ה על העני, כי כל הנהגת ה' היא על פי דין, אלא זו גזירה שגזר הקב"ה עלינו שנרחם, ולכן מוטלת עלינו החובה לפרנסו. גם ביחס לקן ציפור נאמר הסבר זה, אין הציווי מפני שהקב"ה מרחם על הציפור, אלא שהקב"ה גזר על האדם שירחם על הציפור. אם נאמר שהקב"ה מרחם על העני ולכן צווה אותנו במצות הצדקה, באותה מידה יכולים אנו לומר כי הקב"ה רחם על הציפור וצווה אותנו לשלחה. אולם כאמור המצוה אינה מצד רחמיו של הקב"ה על העני או על בעל החיים, אלא זו גזירה על האדם כי הגזירה היא מידת הדין שהיא המידה העיקרית שבה מנהיג הקב"ה את עולמו. אין הקב"ה מתחשב ברצונו של האדם אלא גוזר עליו לקיים את רצונו. גם בריאת העולם היתה בגזירה ממידת הדין האלוקית, שהרי בפרק א' שבבראשית - שהוא פרק הבריאה - נזכר רק 3 שם אלוקים שהוא מידת הדין. הרי שלא ברא הקב"ה את העולם כדי להטיב, ובכל זאת נאמר: וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. דרכי התורה דרכי נעם, אבל נתינתה נובעת מגזירה ולא מפני שהיא טובה.
הרמב"ן לא היה צריך לפרש בדוחק כפי שפירש. לפי סברתו, שמצוות אלו ניתנו כדי לחנך אותנו למידת הרחמים, ניתן לפרש את דברי חכמים: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' שהטעם שמשתקין את האומר כן, מפני שמשמע מדבריו שרחמי הקב"ה על בעלי חיים, ואין זה נכון כי מידות ה' הן גזירות ולא רחמים, אלא שגזר עלינו לרחם. ואף על פי כן יש במצוות עניין נוסף שהן לטובת האדם, כי כל מעשי הקב"ה על אף היותם גזירות הם הטוב הגמור, אלא שאין נתינתן מחמת הטוב אלא מפני הגזירה, כי כך היא מידת הנהגת הקב"ה את עולמו על פי מידת הדין.
ביאורים
המהר"ל רואה עיקרון בסיסי מאד בהבנה לעומק של סוגיית טעמי המצוות, ולכן הוא ממשיך להרחיב ולהסביר את מחלוקתו עם הרמב"ם והרמב"ן בעניין.
הרמב"ן אמר שאין לנו לומר שמטרת המצוות היא רחמים על בעלי החיים. המהר"ל מדייק מכאן שגם אם מטרת המצוות הנוגעות לבעלי חיים אינה רחמים עליהם, עדיין ניתן לומר שמטרת המצוות הנוגעות לבני אדם כגון צדקה וחסד, היא כן לרחם על האנשים שייהנו מפעולתן של המצוות שנעשו להם, כגון עניים, חולים וכדומה. המהר"ל חולק על דבר זה. לשיטתו ההבנה שעניינן של מצוות ה' הוא 'רחמים' על מישהו, מורידה את המצוות והופכת אותן לדבר נמוך יותר. המצוות הן דבר רוחני ועליון, ולא כלי לשיפור ופתרון בעיות העולם. לפעמים יותר קל לאדם לראות את המצוות כציוויים שמטרתם לגרום לבני האדם שבעולם הזה להיות רחמניים או לגרום לעולם שיתנהל באופן של רחמים, אבל הגישה הזאת עלולה להוביל את האדם למצב שבו הוא מתבונן על העולם כעל משהו שנברא לצורכו ולתועלתו האישית, וזה 'מוריד' את העולם, והופך אותו למשרת את רצונותיו של האדם. האדם נקרא להבין שיש דבר שלמעלה ממנו, גם אם אינו מבין מדוע העולם נברא ומדוע בוראו מנהיג אותו באופן שבו הוא בחר. יחד עם זה, צריך לזכור תמיד שמהקב"ה בוודאי יוצא רק טוב, גם אם הוא אינו מובן לנו.
הרחבות שאלות לדיון
מהו ההבדל העקרוני בין בעלי החיים לבני האדם?
איך היחס שלנו למצוות משתנה בעקבות דברי המהר"ל שאנו לא מקיימים את המצוות לטובתנו אלא בשביל להיות שותפים בגזֵרות ה'?
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- טעמי המצוות
כותרת: כוזרי טעמי המצוות חלק י'
משנה: א' כסלו תשע"ז
בימים הקודמים ראינו כמה מדברי הראשונים ביחס לטעמי מצוות, אולם המשותף לכל השיטות שראינו היה שהטעמים שניתנו ניתנו במישור הפשט של התורה. גם הרבה מהרתיעה של חז"ל ושל הראשונים מטעמי מצוות היה בגלל שהם פותחים את קיום המצוות לשיקול הדעת האנושי, ואז יש סכנה שהאדם ייתן לשכלו להחליט בדברים שהם מעל להשגתו האמיתית.
היום נראה את גישתו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, המהווה גשר בין עולם המושגים הפילוסופי של ימי הביניים לבין האמונה היהודית בטהרתה ללא השפעות זרות ועם הרבה מאוד זיקה למחשבה הקבלית. נצטט קטע קלאסי מספר הכוזרי "הסכל שחדר לחדר התרופות" וננסה להבין איזה סוג של מצוות משרטט לנו ריה"ל ועל מה עומדת הבנה זו ואולי גם לדעת איזה טעמי מצוות כן לגיטימיים בעיניו:
אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן, כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יָכִינוּ לְקַבֵּל הָרְשָׁמִים הָהֵם הָאֱלהִיִּים אֵינָם בִּיכלֶת אָדָם וְלא יוּכְלוּ לְשַׁעֵר כַּמוּתָם וְאֵיכוּתָם, וְאִם יֵדְעוּ עַצְמָם לא יֵדְעוּ זְמַנֵּיהֶם וּמְקומותָםוְחִבּוּרָםוְהַזִּמּוּן לָהֶם, צָרִיךְ בָּזֶה אֶל יְדִיעָה שְׁלֵמָה מְפרֶשֶׁת תַּכְלִית הַבֵּאוּר מֵאֵת הָאֱלהִים. וּמִי שֶׁהִגִּיעו הַדָּבָר הַזֶּה וְקִיֵּם אותו עַל גְּבוּלָיו וּתְנָאָיו בְּלֵב שָׁלֵם, הוּא הַמַּאֲמִין. וּמִי שֶּהִשְׁתַּדֵּל לְתַקֵּן הַדְּבָרִים לְקַבֵּל הָעִנְיָן הַהוּא בְּמֶחְקָר וּסְבָרות וְהֶקֵּשׁות מִמַּה שֶּׁיִּמָּצֵא בְסִפְרֵי הַחוזִים, הורָדַת הָרוּחֲנִיּות וַעֲשִׂיַּת הַטְּלַסְמָאות, הוּא הַמַּמְרֶה, כִּי הוּא מַקְרִיב הַקָּרְבָּנות וּמַקְטִיר הַקְּטורות מֵהַקָּשָׁה וּסְבָרָא, וְאֵינֶנּוּ יודֵעַ אֲמִתַּת מַה שֶּׁרָאוּי, וְכַמָּה, וְאֵיך, וּבְאֵיזֶה מָקום, וּבְאֵיזה עֵת וּמִי מִבְּנֵי אָדָם, וְאֵיךְ רָאוּי לְהִתְעַסֵּק בָּעִנְיָן הַהוּא וְעִנְיָנִים רַבִּים סִפּוּרָם יֶאֱרָךְ.
וְהָיָה כַכְּסִיל, אֲשֶׁר נִכְנַס בְּאוצַר רופֵא מְפֻרְסָם כִּי רְפוּאותָיו מועִילות וְהָרופֵא אֵינֶנּוּ בו, וּבְנֵי אָדָם הָיוּ מְכַוְּנִים אֶל הָאוצָר הַהוּא לְבַקֵּשׁ הַתּועֶלֶת, וְהַכְּסִיל הַהוּא הָיָה נותֵן לָהֶם מִן הַכֵּלִים הָהֵם וְהוּא לא הָיָה מַכִּיר הָרְפוּאות, וְלא כַמָּה רָאוּי לְהַשְׁקות מִכָּל רְפוּאָה לְכָל אִישׁ וָאִישׁ, וְהֵמִית בָּרְפוּאות הָהֵם אֲשֶׁר הָיוּ מועִילות לָהֶם, וְאִם יִזְדַּמֵּן שֶׁיְּקַבֵּל תּועֶלֶת אֶחָד מֵהֶם בִּכְלִי מִן הַכֵּלִים הָהֵם יִטּוּ בְנֵי אָדָם אֵלָיו וְיאמְרוּ כִּי הוּא הַמּועִיל, עַד אֲשֶׁר יַטְעֵם או יִרְאוּ לְזוּלָתו תועֶלֶת בְּמִקְרֶה יִטּוּ אֵלָיו וְלא יֵדְעוּ כִּי הַמּועִיל בְּעַצְמוּתוּ אָמְנָם הוּא עֲצַת הָרופֵא הַהוּא הֶחָכָם אֲשֶׁר חִבֵּר הָרְפוּאות הָהֶם וְהָיָה מַשְׁקֶה אותָם כָּרָאוּי וְהָיָה מְצַוֶּה הַחולֶה שֶׁיְּזַמֵּן מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְכָל רְפוּאָה וּרְפוּאָה מִמַּאֲכָל וּמַשְׁקֶה וּתְנוּעָה וּמְנוּחָה וְשֵׁנָה וְקִיצָה וְאַוִּיר וּמִשְׁכָּב וְזוּלָתָם.
וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הָיוּ בְנֵי אָדָם קדֶם משֶׁה, זוּלָתִי מְעַט מִזְעָר, נִפְתִּים בְּנִמּוּסֵי הַכוכָבִים וְהַטְּבָעִים וְנֶעְתָּקִים מִנִּמּוּס אֶל נִמּוּס וּמֵאֱלוהַּ אֶל אֱלוהַּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁמַּחֲזִיקִים בְּרַבִּים מֵהֶם וְשׁוכְחִים מַנְהִיגָם וּמְנַהֲלָם, וּמְשִׂימָם סִבָּה לְתועָלות, וְהֵם בְּעַצְמָם סִבָּה לִנְזָקִים, כְּפִי הַהֲכָנָה וְהַזִּמּוּן. אֲבָל הַמּועִיל בְּעַצְמו הוּא הָעִנְיָןהָאֱלהִי, וְהַמַּזִּיק בְּעַצְמו הוּא הֵעָדְרו.
(מאמר ראשון פסקה ע"ט)
לפי דברי ריה"ל כאן המצוות הן אמצעי "לקבל הרשמים ההם האלהיים", או כדבריו במקומות אחרים הכנה להשראת ה"ענין האלוקי". המצוות בונות משהו בנפש האדם שמכין אותו להשראה ושפע אלוקיים.
צריך לשים לב היטב - ברור שלפי ריה"ל יש להתרחקמנתינת טעמים למצוות ברמת הפשט, אך מאידך יש כאןנתינת טעם כללי למצוות: המצוות הן האופן לדאוג לכך שאלוהים יהיה קשור לאדם ולעולם (הוא אומר את זה בהרחבה יתירה בענן הקרבנות). אין כאן ציות גרידא אלא הבנה שיש פה משהו שפועל פעולותדרך השלמת הנשמה,אלא שאנחנו לא מבינים איך זה פועל.
משל למה הדבר דומה, אם נותנים לי שבבים, פלסטיק, חוטים ועוד הרבה חלקים ובנוסף מצמידים אליהם ספר הוראות מדוייק כיצד לבנות מכל בליל החלקים, מחשב משוכלל שישרת את מטרותי, האם בכך שאני עושה את מה שכתוב בספר אני מציית בלבד? ברור שלא! אני עושה את מה שכתוב כי אני יודע שאני לא יודע איך לבנות מחשב ולא איך הוא בדיוק עובד ולעומת זאת, זה שכתב את הספר כן יודע ולכן כדאי לי לסמוך עליו.
זהו כיוון חדש בטעמי מצווות, הנובע מתוך תפיסה שהמצוות אינן רק סימבולים (פעולות סמליות) או דרכים לעורר את הנפש לכל מיני רעיונות, ואפילו לא דרך לסדר את העולם הפרטי או החברתי כראוי. המצוות הן פעולות הפועלות על הנשמה בדרך נסתרת ובכך מאפשרות גילוי אלוקי באדם. מחר נתחקה מעט אחרי שורשיה של תפיסה זו.
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- טעמי המצוות
כותרת: תורת הקבלה טעמי המצוות חלק י"א
משנה: ב' כסלו תשע"ז
אתמול ראינו בגישת הכוזרי כי המצוות הן "הוראות שימוש" כיצד לתפעל היטב את החלקים הרוחניים העליונים, אלה המשפיעים את כל השפע לעולם ולאדם. תפיסה זו היא תפיסה קבלית מובהקת.
אחד מהתחומים המפותחים ביותר בקבלה, בייחוד בקבלה הספרדית, הוא התחום של כוונת המצווות ובייחוד כווונת התפילות.נראה זאת במילים מפורשות יותר אצל רבי חיים ויטל תלמידו המובהק של האר"י כפי שמובאים בספרו "שערי קדושה":
"והנה נפש הטהורה שהיא הפרי כלולה מתרי"ג אברים וגידים... מזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצות כדמיון תרי"ג אברי הנפש גם הם ונקרא לחם, כמו שכתוב (משלי ט' ה') "לכו לחמו בלחמי", וכל אבר מן רמ"ח איברים נזוןממצוה פרטית המתיחסת לאותו אבר. וכאשר יחסר לאדם קיום איזו מצוה, גם האבר הפרטי המתיחסלמצוה יחסר ממנו מזונו"
לפי דבריו המצוות הן בעצם מקור החיות של הנפש.כמו שהגוף זקוק למזון שמהחומרים שלו הוא בנוי על מנת להתקיים, כך החלק הרוחני שבאדם המכונה כאן "נפשטהורה" (שאוליזההלמושגנשמה)צריךחיזוקב"חומר" שממנו היא בנויה, שזה הדבקות באלוקות הנפעלת על ידי המצוות.
אמור מעתה המצוות הן הדרך להשרות שפע ואור אלוקי על נפש האדם.ברור שכלומד תורה רגיל אינני יודע כיצד זה בדיוק קורה, ובמובן הזה אין סכנה של נתינת טעמים אנושיים, אולם אני בהחלט מבין את המגמה.אמנם בעולם הקבלי תפיסה זו אינהנותרת כמשהו כללי ומעורפל אלאהיאיורדת עדלפרטי פרטים על ידי ההסברים הקבליים על החיבורים והשפעות השמימיות הנעשות על ידי כל פרט במצוות. פירוט זה עצמו בא לא מתוך הסברה אנושית אלא מתוך גילוים של רוח הקודש.
כיוון מחשבה דומה, אך עם הסתכלות רחבה ומרוממת יותר לגבי פעולת המצוות מופיע בספר "נפש החיים" לרבי חיים מוולוזי'ן, תלמידו של הגאון מווילנא. נראה קטע אחד מייצג לרעיון שמובע שם בפירוט גדול על פני פרקים הרבה:
"...כן בדמיון זה כביכול ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבוון כחות ועולמות אין מספר. ומסרם בידו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם על פי כל פרטי תנועות מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל סדרי הנהגותיו הן לטוב או להיפך ח''ו. כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים ומוסיף בהם קדושה ואור,כמו שכתוב(ישעיהנ''א) "ואשים דברי בפיך גו' לנטוע שמים וליסוד ארץ". וכמאמרם ז''ל"אל תקרא בניך אלא בוניך" כי המה המסדרים עולמות העליונים,כבונה המסדר בנינו ונותנים בהם רב כח, ובהיפוך ח''ועל ידימעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים. הוא מהרס רחמנא ליצלןכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור. כמו שכתוב(שם מ''ט) "מהרסיךומחריביך וגו'". או מחשיך או מקטין אורם וקדושתם ח''ו. ומוסיף כח לעומת זה במדורות הטומאה רחמנא ליצלן:
זהו "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים גו'". כי בצלם אלקים עשה וגו'. שכמו שהוא יתברךשמו הוא האלקים בעל הכחות הנמצאים בכל העולמות כולם. ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי רבואות כחות ועולמות על פיכל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו, בכל עת ורגע ממש כפי שרשו העליון של מעשיו ודבוריו ומחשבותיו, כאלו הוא גם כןהבעל כח שלהם כביכול"
(נפש החיים שער א פרק ג')
אנו רואים פה אמירה מפליגה עוד יותר ממה שראינו ב"שערי קדושה": המצוות של האדם לא רק משפיעות על נפשו ונשמתו אלא משפיעות גם על כללות העולמות.
סיכום:
ראינו שלחז"ל ולראשונים דעה מורכבת בעניין טעמי מצוות.מצד אחד הם לא נמנעו לחלוטין מנתינת טעמים למצוות, וזאת בשלכמה סיבות: כחלק מלימוד התורה, מתוך צורך להתמודד עם רוחות זרות (כמו אצל הרמב"ם למשל)או כדי לקרב את התורה אל השכל. מאידך,ברור שבדבריהם ישנה הסתייגות מסוימת מנתינת הטעמים:
א. מתוך הבנה שהחכמה האלוקית נשגבת מהאדם אף אם הוא מצליח לפעמים להבין חלקים קטנים ממנה, ולכן אי אפשר לקבוע מסמרות באשר לסיבות שבשלן הקדוש ברוך הוא ציווה על דבר מסויים, וגם אם נראה לנו טעם פשוט ייתכן שאנו טועים, ואף שייתכן גםשאנו צודקים,בכל אופןאנו רואים רק חלק קטן של התמונה ובאמת ישנן עוד סיבות רבות ועמוקות.
ב. בגלל חששות במישור הפרגמטי כמו החשש שאם ניתן טעם כלשהו למצווה ויעבורזמנו (כמו למשל מצווות שנועדו לעקירת עבודה זרה שפחות שייכות בימינו), יבואו לזלזל במצווה זו אף על פי שכאמור איננו יכולים לרדת לסוף חקר הטעמים האלוקיים, טעמים נצחיים שקיימים לעד.
לבסוף נגענו דרך הכוזרי בזווית חדשה של טעמי מצוות, שאין בה את החששות האחרונים - טעמי מצוות על פי דרך המקובלים.ראינו שאמנם יש טעמים למצוות, אך טעמים אלה שרויים בעולם עליון שאינו שכלי-אנושי, ועל כן טעמים אלה אינם מצמצמים את המצוות לשיפוטו של השכל האנושי.
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- אהבת ישראל
כותרת: אהבת ישראל חלק א'
משנה: ג' כסלו תשע"ז
בימים הקרובים נעסוק בנושא 'אהבת ישראל', כהכנה לחוברת 'מבוא למשנת הראיה ב' שבה ילמד נושא זה מתוך כתבי הרב קוק זצ"ל.
אהבת ישראל איננה רק הנהגה טובה ומידת חסידות אלא מצווה מפורשת בתורה: "ואהבת לרעך כמוך". הקב"ה מצוה אותנו לאהוב כל אחד מישראל, בגלל עצם קישורו לאומה, וללא קשר להכרות אישית. כפי שנלמד הראשונים פוסקים מצוה זו להלכה ומגדירים את פרטיה:
"מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר "ואהבת לרעך כמוך". לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא"
(רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ג)
"לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר [ויקרא י"ט, י"ח] ואהבת לרעך כמוך. ואמרו זכרונם לברכה [שבת ל"א ע"א] דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרי, אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת"
(ספר החינוך מצוה רמג, מצות אהבת ישראל)
רבי עקיבא מלמדנו שמצות ואהבת לרעך כמוך היא כלל גדול, שאדם ההולך לאורה ינצל משפל מוסרי ומאיסורים רבים שצוותה התורה בתחום בין אדם לחבירו.
יש לציין שחז"ל למדו דינים מפורשים ממצות אהבת ישראל אפילו כנגד אנשים שעברו עבירה והתחייבו מיתת בית דין:
"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה".
(מסכת כתובות דף לז:)
וממשיך ספר החינוך שם:
"שורש המצוה ידוע, כי כמו שיעשה הוא בחבירו כן יעשה חבירו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות"
מעין טעם זה מצאנו בדברי המדרש על הפסוק: "כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּוֹ" (שמות פרק כג, ה) התורה הדגישה במצות פריקה שהחמור שייך לשונא. את הסיבה לכך מסביר המדרש:
"כי תראה חמור שונאך. זה שאמר הכתוב: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג' י"ז). כי כשיראה האויב כי באת ועזרת לו, יאמר בלבו אני אמרתי כי זה אויבי, חס וחלילה, אם היה אויבי לא היה עוזר לי, אבל הוא אוהבי ואני אויבו בחנם, אלך ואפייסנו, הולך אליו ועושה שלום על כן אמר וכל נתיבותיה שלום"
(מדרש אגדה שמות פרשת משפטים פרק כג)
וממשיך ספר החינוך שם:
"ודיני מצוה זו כלולים הם בתוך המצוה, שכלל הכל הוא שיתנהג האדם עם חבירו כמו שיתנהג עם עצמו, לשמור ממונו ולהרחיק ממנו כל נזק, ואם יספר עליו דברים יספרם לשבח ויחוס על כבודו ולא יתכבד בקלונו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א] המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא. והמתנהג עם חבירו דרך אהבה ושלום ורעות ומבקש תועלתם ושמח בטובם, עליו הכתוב אומר [ישעיהו מ"ט, ג'] ישראל אשר בך אתפאר".
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ולא נזהר בממון חבירו לשומרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שבו לפי הענין שהזיקו כמו שמפורש במקומו" (התורה בפרשת משפטים מפרטת את דיני תשלומי הנזקים (אדם המזיק, השור, הבור, המבעה וההבער) אך לא כותבת איסור מפורש בעצם היזק אדם מישראל, מדברי החינוך נראה שהמקור לאיסור היזק אדם מישראל נלמד ממצות ואהבת לרעך כמוך, ישנם שיטות נוספות במקור האיסור).
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
קילוף פירות וירקות בשבת
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
הלכות שטיפת כלים בשבת
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
אנחנו קודש למענך
איך מותר להכין קפה בשבת?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
חכמת התורה וחכמות החול
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
