ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש שבת ומועדים ישראל ויוון

ההבדל בין תרבות יון לישראל

תחרות יוונית

תרבות יוון דגלה בתחרותיות ובהשוואה בלתי פוסקת לאחרים, אבל הגישה היהודית הפוכה לחלוטין. איך משתחררים מהחושך היווני? כמה עצות לחיי היומיום: ראשית, כמה שפחות להשתתף או לצפות בתחרויות, הן 'האח הגדול' והן חידון התנ"ך.
הרב חגי לונדיןכסלו תשע"ז
380
לחץ להקדשת שיעור זה
תקופת חנוכה היא זמן טוב להיזכר במאבק התרבותי בין יוון ובין ישראל.
זהו מאבק בין עולם אלילי הרואה בעולם טבע עיוור ובין עולם ישראלי המאמין בניצחון על מגבלות הטבע. ישנן השלכות רבות למאבק התרבותי בינינו ובין תרבות המערב, ילידת רוחה של תרבות יוון. אחת מהן היא התחרותיות. העולם שאנו חיים בו הוא עולם תחרותי בכל קנה מידה. בכל תחום שאליו נפנה: בספורט, בציוני מבחנים, בעבודה, באופנה ואפילו בתורה – אנו מוצאים עצמנו משווים ומושווים מול אחרים. התחרות מתחילה בגיל צעיר: ילד מגיע הביתה עם תוצאות מבחן והשאלה של ההורים היא "כמה אחרים קיבלו?". המסר הסמוי לילד הוא מאוד ברור: בשביל להיות מאושר לא מספיק שאתה תצליח, צריך שאחרים יצליחו פחות.
השוואה לאחרים ממשיכה בטענות כגון "למה אתה לא כמו אחיך?", בבחירת מוסד לימודים ("הבת שלנו תלך לאולפנה של הבנות השוות") ובכניסה להדרכה ("איך לא הכניסו את הבת שלי?"). בציבור הדתי-לאומי ההשוואתיות אצל הבנים מגיעה לשיאה לקראת השירות הצבאי ("אתה לא בקרבי?"), ואצל הבנות הלחץ נשמר לעתים לתקופת החתונות ("כל הבנות מהשכבה כבר נשואות"). הלחץ החברתי ממשיך במחשבות טורדניות כדוגמת "למה היא יותר יפה?" או "למה להם יש יותר כישרונות/כסף/בית גדול?". לעתים ההשוואתיות מטפסת לרמות חולניות. נכחתי פעם באזכרה שבה הוכרז בגאווה למשתתפים כי הבקשה האחרונה של המנוח לפני מותו הייתה "שתהיה לו המצבה המפוארת ביותר בבית הקברות". לא פחות!
המוסד התחרותי (הרשמי) הראשון בהיסטוריה היה האולימפיאדה. לא בכדי שורשיו של הספורט התחרותי הם בתרבויות אליליות כדוגמת יוון. האדם האלילי, בעל התפיסה הפירודית, מכיר את המציאות כזירת התגוששות בין כוחות ואלים שנלחמים זה בזה. בפנתיאון היווני ישנם אלים רבים שנמצאים כל העת במאבק ביניהם. זאוס מתקוטט עם הרה ועם אפולו, ופוסידון זועם על אפרודיטה. מלחמת הכול בכול. בהתאם לכך מתמסד בתרבות האלילית דפוס חיים המתייחס לחיי היומיום כמלחמת קיום שבה החזק שורד – מי מהיר יותר, גבוה יותר וחזק יותר.
היהדות, לעומת זאת, מאמינה בתפיסה אחדותית, הרואה את המציאות כיחידה אורגנית אחת. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". החיים אינם אוסף של פרטים הסותרים זה את זה אלא יצירי כפיו של אלוקים. ובהתאם לכך - הצלחתו של פרט אחד מועילה לכלל כולו, וכישלונו של האחד יוצר חיסרון בכלל כולו. בתפיסה החומרנית, העולם הוא מוגבל והגישה היא לוחמנית בסגנון של "או אתה או אני". בתפיסה האמונית, העולם הוא אלוקי ואינסופי וממילא יש מקום לכולם.
חז"ל אומרים כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו... אפילו כמלוא נימא" (יומא לח, ב). היינו, מצד המבט האמוני הצלחתו של אדם איננה באה על חשבון השני אלא מאת הבורא, אשר מעניק לכל אחד את המגיע לו. אפשר לעתים להשתמש במתודה התחרותית כדי לאתגר את האדם ("קנאת סופרים תרבה חוכמה") כדוגמת משחק כדורסל בין חברים, אולם העצמת האקט התחרותי והתניית תחושת ההצלחה דווקא בניצחון על האחר פסולות במהותן.


לא על חשבון אחרים

איך משתחררים מהחושך היווני? ישנן כמה עצות לחיי היומיום: ראשית, כמה שפחות להשתתף או לצפות בתחרויות, הן 'האח הגדול' והן חידון התנ"ך. אפשר להכריז לילדים ש"כל מי שיסיים פרק משניות יקבל פרס", ואין צורך לעשות תחרות משניות שבה משסים את הילדים זה בזה.
שנית, ללמוד לעמוד על שלנו בלי לגמד את האחרים. ישנה אמרה המיוחסת לרבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר: "הרוצה להתרומם ירים במה לעצמו, אל יכרה בור לשני". כמובן שכל אחד מנסה, ובצדק, להסביר מדוע הוא מתאים לתפקיד זה או אחר, אולם יש גבול דק, שאסור לחצות, בין הבלטת המעלה שלי ובין הסבר מתוחכם וארסי מדוע השני לא מתאים.
דבר שלישי, והחשוב מכול, הוא לפתח התבוננות פנימית. השוואה מתמדת לאחרים נובעת מהדגשת יתר של המציאות החיצונית. זו מורשת יוון. הגוף, האסתטיקה, החומר – הם העיקר. התרבות היהודית דוגלת בכיוון שונה: ככל שאדם לומד יותר תורה, מעדן את אישיותו, מתרגל למצוא סיפוק בהישגים נפשיים ולא חיצוניים – כך העולם שבחוץ פחות מאיים עליו. הוא עומד מול ריבונו של עולם ומוצא שם את אושרו בלי יחס לאחרים. זוהי תחושת חופש משחררת. האדם הופך להיות בן חורין ומדליק בתוכו נר קטן שדוחה את החושך.
אחד המשפטים שמלווים אותי בחיי נאמר לי על ידי תלמיד חכם לפני שנים רבות, כתשובה לכך שהצדקתי התנהגות מסוימת בטענה כי "כולם עושים כך". אותו תלמיד חכם עצר קמעא, שתק כמה שניות, ואז נעץ בי מבט חודר ואמר: "לשמיים אדם מגיע לבד, תזכור את זה".



עוד בנושא ישראל ויוון
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il