ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תנועות התשובה

בית מדרש עבודת ה', מצוות ותשובה תשובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ז

תנועות התשובה

גליון מס 143



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

תנועות התשובה
עבודת התשובה נעה בין קטבים אישיותיים ורוחניים. בתקופת אלול ותשרי מתחדדים הדברים ומתבטאים בהתחבטות ערכית או בטלטלה נפשית. יש הממהרים להכריע בין שתי האפשרויות, אך שאלות שעולות שוב ושוב מגלות שאנחנו בתנועה בין שתי נקודות קיימות, ובמקום להחליט מה נכון או צודק, כדאי להניח אותן על השולחן, להתבונן בהן ולהקשיב. נדבר על התנועה ברצוא ושוב בתוך הצירים הללו ונבדוק האם ניתן לשלב בין הקצוות.

שינוי אמיתי או משחק זמני
הרב עמיחי גורדין, ישיבת הר עציון
לא באמת אצליח להשתנות. הרבה לפני חשוון אחזור לעצמי... אז על מי אני 'עובד' פה בדיוק, על הקדוש ברוך הוא או על עצמי?
בנצרות מקובל שכשאדם חוטא הוא מתוודה בפני כומר והעבירות מתכפרות לו. בימי הביניים שידרגה הכנסיה הנוצרית את המנהג הזה והפכה אותו למונח הזוי בשם 'אינדוליגנציה'. החוטא היה משלם כסף ובתמורה היה מקבל שטר מחילה.
פעם ניגשה כנופיית גנבים לכומר, ובפיה בקשה מיוחדת. "אנו מבקשים שתסלח לנו גם על מה שעשינו וגם על מה שנעשה". "אתה מבין", הסבירו לכומר ההמום, "אין לנו כוח לבוא אליך בכל פעם מחדש. נשלם לך הרבה כסף עכשיו ותמחל לנו גם על החטאים שנעשה בעתיד!". הסכום היה גדול, והכומר הסכים.
מאוחר יותר הצטער מאוד הכומר על העיסקה. כשיצא מהעיר תקפה אותו כנופיית שודדים ולקחה ממנו את כל כספו. "איך אתם מעיזים לגעת בכסף הקדוש? זאת עבירה חמורה ביותר", הטיח הכומר בכנופיה. השודדים חייכו. "זאת אכן עבירה חמורה מאוד", הודו, "אבל כבר מחלת לנו עליה".
הגישה הנוצרית נראית מעוותת, ובצדק. המצב שבו אדם מתכפר, למרות שברור שאחר כך יחזור לסורו נראה מוזר מאוד וחסר טעם. מה הטעם בתיקון אם מיד אחר כך מקלקלים. מה ההיגיון לתקן מכשיר, אם מיד אחרי התיקון הוא יישבר שוב.
אבל אם כך הוא הדבר, מה הטעם ביום כיפור? מה ההבדל בין תורתנו הקדושה לבין הנצרות? האם זה לא מה שאנחנו עושים? מתנקים ומתמרקים ביום כיפור וחודשיים לאחר מכן חוזרים לסורנו.
ההבדל ענק. "האומר שהקדוש ברוך הוא ותרן - יוותרו מעיו". הבורא לא מוותר; הבורא נותן לנו הזדמנות לתקן.
מטרת יום הכיפורים היא לאפשר לנו להתקדם במשך השנה. ביום כיפור אנחנו לא מתקנים, אלא מנקים. מנקים, כדי שאחר כך במשך השנה גם נוכל לתקן. התיקון הוא תהליך ארוך שמתחיל בניקוי והיטהרות.
"מקווה ישראל ה'. מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (יומא ח). ביום הכיפורים אנו טובלים במקווה טהרה. ההתנתקות מהעולם הזה וההתחברות לעולם הרוחני והגבוה נועדה לנקות אותנו. נכון, אחרי היום הנפלא נחזור שוב לעולם המעשה, אבל הפעם נחזור אליו נקיים.
למה חשוב לנקות את עצמנו אם אנחנו מתלכלכים אחר כך? משתי סיבות. הסיבה הראשונה זהה לסיבה שבגללה אנו דורשים מהילדים שלנו להתקלח כל ערב למרות שלמחרת הם יחזרו ויתלכלכו. אם לא ננקה - הלכלוך יצטבר ויצטבר.
ישנה גם תשובה נוספת. לפני שנים הכרתי בעל תפקיד בארגון חברתי גדול שנתן הוראה לשטוף אחת לשבוע את הרכבים של הארגון. "מה זה משנה", הטיחו בו החבר'ה, "הכל ממילא מתלכלך שתי דקות אחר כך, כשאנחנו נכנסים ליער".
"זה משנה מאוד", ענה נותן ההוראה. "אם תדעו שבאופן בסיסי הרכב נקי, אתם תשמרו עליו יותר טוב. אתם תדאגו שהוא לא יידפק ולא יינזק. ברכב מטונף מזלזלים. על רכב נקי שומרים".
ביום כיפור אנחנו מתנתקים מהעולם הגשמי ומתחברים לעולם הרוחני. ההתנתקות הזמנית נועדה לשטוף אותנו מלכלוכי העולם הזה. כשנשטוף את עצמנו, הלכלוך לא יצטבר. כשנשטוף את עצמנו נזכור שבמקור, מתחת לכל הלכלוכים, אנחנו נקיים. נכון, אנחנו נכשלים פה ושם, אבל הבסיס, הנשמה הפנימית, עדיין טהורה וזכה.
מתוך ניקיון וטהרה נצא לדרך, באמונה שהשנה נצליח לתקן עוד משהו קטן.

בחזרה לעצמי או לצאת מעצמי

הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר מעלות
האם החזרה בתשובה עושה אותי אותנטי יותר ונאמן ל'אני' שלי או מגייסת אותי למשימות נעלות שפעם לא העמסתי על כתפיי?
בסוף ימיו מכנס יעקב את בניו, ומברך אותם. בברכה הוא אומר מהי המהות המיוחדת של כל אחד מבניו. למשל: "גור אריה - יהודה", "בנימין - זאב יטרף", "יששכר - חמור גרם". לכל בן מהות מיוחדת ותפקיד מיוחד שעולה ממנה.
אך לאחר שכל אחד קיבל את הברכה המיוחדת לו, חזר יעקב וכלל את כולם בכל הברכות. על הפסוק בסיום הברכות "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" דורשים חכמים (בראשית רבה צ"ט, ד'): "לפי שבירכן יהודה באריה, דן בנחש, נפתלי באילה, בנימין בזאב, חזר וכללן כולן כאחד ועשאן אריות ועשאן נחשים". למרות שלכל אחד יש מהות ותפקיד מיוחדים, כל אחד יכול להיות אריה כמו יהודה ונחש כמו דן.
חז"ל מעמידים אותנו על המורכבות של השליחות של האדם בעולם. מצד אחד לכל אחד יש תפקיד מוגדר שהוא צריך לעשותו. מילוי התפקיד הזה הוא המימוש העצמי המלא ביותר, וגם השליחות הטובה ביותר שאדם עושה בעולם. מצד שני, כל אחד יכול לעשות גם דברים נוספים. גם מי שתפקידו הוא להיות "אריה", יכול לפעול כ"נחש" ולהצליח בכך.
הרמח"ל מוסיף הגדרה נוספת בענין זה (אדיר במרום עמ' כ"ח): "כתיב 'עת לעשות לה׳ הפרו תורתך'... כי מי שרוצה להראות חיבתו לפני המקום ברוך הוא ולמצוא חן לפניו, הוא כאשר חסרים עובדים ומתקנים בעולם, ליטול הוא על שכמו העבודה והתיקון גם לכל האחרים, שאז הוא נרשם ומצויין לפני הקדוש ברוך הוא לטובה... והנה בהיות המדרגות עומדים בתיקוניהון ובסדריהון כראוי למעלה ולמטה, הנה אז נודעים כל העובדים, ונמצא לכל אחד חלקו, ונמשך עליו שפע כפי בחינתו לצורך כל העולם כולו... אך אם מבטלין אותה, הנה אי אפשר לילך בזה הדרך לעשות חלקו לבד, כי לא ימצא תיקון מספיק לעולם... כללות הענין, שכל אדם צריך להקריב עצמו בזמן שאין אחרים, וליכנס אפילו במקום שאלמלא היו אחרים הוא לא היה נכנס, כי אין זה פגם והריסה אלא תיקון".
כשהעולם מסודר וכל דבר נמצא במקומו - יכול כל אחד לעשות את תפקידו ודי לו בכך. אך כאשר יש כאלה שאין עושים את תפקידם - נדרשים האחרים למלא את החסרון. במצב כזה נדרש כל אחד לצאת מתפקידו המיוחד לו ולפעול גם בתפקידים אחרים, כדי שלא יחסר העולם את הופעת התורה והמצוות שראוי להיות בו.
בזוהר הקדוש מבארים את עומק הענין (תיקוז"ח, מ"ט ע"א): "ולמדנו, שחטאיו של האדם גורמים שלא יזכה לטובה שמזומנת עליו להיות מששת ימי בראשית... יש מי שהתרחק ממנו, עד שמתקן מעשיו ומחזיר לו האבדה שלו, ויש מי שאבד לו בחובו ולא תחזור אליו לעולם, וזו היא אבדה שהתייאשו הבעלים ממנה, ומי שזכה במציאה קנה לה".
פעמים שאדם, בגלל חטאיו או בגלל דורו, מאבד משהו. התפקיד שלו אבד ממנו, ולא יחזור אליו. אדם אחר מצא את אבדתו – וזכה בה. הוא ממלא את תפקידו של הראשון, וזה הופך להיות התפקיד שלו.
אנו חיים על הציר שבין מילוי התפקיד המיוחד לי, על פי אישיותי ושורש נשמתי, ובין הצורך לעשות מה שנכון לעולם, ולהשלים את החיסרון שבעולם. לא תמיד יש סתירה בין שני הצדדים. החסרון שאני מזהה בעולם מלמד שמצאתי אבדה שמישהו איבד, ומעכשיו זה הופך להיות התפקיד המיוחד לי.

כלל מול פרט
הרב שמואל אליהו, רבה של צפת
על מה להתפלל בראש השנה? עלי ועל משפחתי בגשמיות וברוחניות או על כלל ישראל, או להיות מרוכז ב"וידע כל פעול כי אתה פעלתו" ולשאוף לכבוד ה' והתגלות מלכותו?
תפילת סליחות היא התפילה היחידה שבה ההבדלים בין הספרדים לאשכנזים הם הגדולים ביותר מכל התפילות. לאשכנזים נוסח שונה בכל יום. גם מספר הימים של הסליחות שונה. גם הסגנון שונה. עם זאת יש בסליחות נוסחים שנמצאים הן בסליחות של הספרדים והן בסליחות של האשכנזים והם כנראה נוסחים מאוד חשובים ומאוד מוקדמים. הנוסחים הללו עוסקים בעיקר בתפילה על הגאולה ועל בנין ירושלים. ובאמת זה פלא גדול. למה מכניסים בסליחות את התפילה על בנין ירושלים ובנין בין המקדש. לכאורה סליחות צריכות להיות על החטאים שלנו.
את התשובה אנו מוצאים אצל אחד מגדולי המקובלים שדבריו מצוטטים על ידי גדולי הפוסקים. כך מביא ה"שערי תשובה" (תקפא א) את דברי החיד"א שכתב כי "מי שקם באשמורת וכבר הצבור אומרים סליחות ואין פנאי לומר תקון חצות וסליחות וצריך לבטל אחד מהם, טוב שיאמר תיקון חצות כסדר האר"י זצ"ל, והוא עיקר גדול יותר ויותר מהסליחות".
מקור דבריו הוא בתשובת מהר"ם זכותו (אגרות הרמ"ז טז), שמסביר כי התפילה על גלות שכינה, גלות ישראל, שיעבוד מלכויות, חורבן ירושלים והמקדש היא יותר חשובה מכל שאר התפילות והסליחות האמורות בזמן ההוא. "כי הוא הוא עצם הסליחה והתפלה היותר מקובלת לפני המקום, כי השעה צריכה לכך והזמן מזומן לכל איש נאמן לבלתי ישכח אהבת ירושלים וחבת ציון, וגדול זכותו נוכח פני עליון".
לדעתו ולדעת כל הפוסקים שהביאו את דעתו עצם העובדה שאדם לא משתוקק לצאת מהגלות ולבוא לגאולה – היא החטא היותר גדול, וההשתוקקות לגאולה השלימה היא עצם הסליחה. "כי גדולה מאוד זכות אהבת ירושלים וחיבת ציון נוכח פני עליון" (בא"ח וישלח. כה"ח תקפא טז ד).
ובאמת מי שמתבונן בתפילה של ראש השנה רואה כי למרות שזה יום הדין, התפילה לא עוסקת כלל בסליחה ובכפרה אלא במלכות ה' שמתגלה דרך מלכות עם ישראל. אנו מבקשים "וְתִמְלוֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה לְבַדֶּךָ, עַל כָּל מַעֲשֶֹיךָ, בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ, וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ". ובאותה ברכה שבה מבקשים על מלכות ה' לבדה אנו מתפללים גם על מלכות בית דוד שתהיה ביחד איתה: "תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ, שִֹמְחָה לְאַרְצָךְ שָֹשֹוֹן לְעִירָךְ, וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדָּךְ וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ". ובאמת מלכות בית דוד לא פוגעת ב"לְבַדֶּךָ", כי מלכות בית דוד כולה מלאה ענווה כלפי ה' ועל כן מלכות ה' מתגלה עליה. "גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה, וְהוֹפַע וְהִנָּשֵֹא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָל חָי".
לכן בכל שבע ההפטרות שלפני ראש השנה אנו מזכירים את קיבוץ הגלויות, "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹ֤ב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר". בנין ירושלים, "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים". כבוד עם ישראל, "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ". נצחון ישראל, "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ". יישוב הארץ, "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ". הופעת ה' לעיני כל חי, "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ". כל אלה הם ההכנה למלכות ה' שאנו מתפללים עליה בראש השנה. והיא מביאה אותנו לתיקון כל המעשים הפרטיים שצריכים תיקון אישי, כי איך יחטא אדם כשכבוד ה' מתגלה עליו?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il