ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חופש ואמת

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות וארא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"ז

חופש ואמת

גליון מס 159



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מדוע אמר משה לפרעה דבר שאינו אמת, או לפחות אינו כל האמת? הנה השיחה בינו לבין פרעה אחרי מכת ערוב:
וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר, לְכוּ, זִבְחוּ לֵא־לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן. כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱ־לֹהֵינוּ. הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם – וְלֹא יִסְקְלֻנוּ? דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר, וְזָבַחְנוּ לַה' אֱ־לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ.
לא רק פה, אלא לכל אורך הדרך, משה יוצר את הרושם שכל שהוא מבקש בשביל עמו הוא רשות לצאת למסע בן שלושה ימים ולזבוח לאלוקים – וכמשתמע, לחזור לאחר מכן. הנה משה ואהרן בהופעתם הראשונה לפני פרעה:
וַיֹּאמְרוּ, אֱ־לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ. נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ־לֹהֵינוּ, פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב.
שוב אותם שלושה ימים וזבח. זה הרושם שמשה ואהרן יוצרים עד הסוף ממש. אכן, כאשר בני ישראל עוזבים את מצרים שוררים בארמון פרעה תדהמה ובלבול:
וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם. וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם, וַיֹּאמְרוּ: מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ?
בשום שלב לא אמר משה לפרעה במפורש כי הוא מבקש שהעם ייצא ממצרים לצמיתות. הוא מדבר על מסע בן שלושה ימים. הוא מתווכח עם פרעה מי ייצא למסע הזה. האם רק הגברים? רק העם עצמו, בלי הבקר והצאן? משה מבקש שוב ושוב רשות לעבוד את ה' במקום שאיננו מצרים. אבל הוא אינו מדבר לא על חופש ולא על הארץ המובטחת. למה לא? מדוע הוא יוצר רושם כוזב ואינו מתקן אותו? מדוע אין הוא יכול לומר בגלוי למה הוא מתכוון?
המפרשים מציעים שלל הסברים. שד"ל אומר שבלתי אפשרי היה למשה לומר אמת לעריץ כפרעה. בעל 'הכתב והקבלה', רבי יעקב מֶקְלֶנְבּוּרְג, אומר שמבחינה טכנית משה לא שיקר. הוא אכן התכוון שהעם יקבל רשות לצאת לזבוח לה', ולא אמר במפורש שבני ישראל לא ישובו. אברבנאל מסביר שה' אמר למשה לבקש בקשה פעוטה כדי להראות את שרירות לבו של פרעה כלפי עבדיו: מי שמסרב לתת לעבדיו אפילו הפוגה קלה מעמלם, לזבוח לאלוקיהם, הוא ודאי רודן אכזר. הרב אלחנן סמט, בן זמננו, מצטט בספרו פרשן אלמוני האומר שבמלחמה כמו במלחמה: פרעה היה אויבם של בני ישראל, ובמלחמה מותר להונות ולעתים אפילו הכרחי.
אלא שאם נסב מבטנו לאחור, אל חומש בראשית, נגלה שדפוס תקשורת זה לא נולד אצל משה ופרעה. לכתו של יעקב מעם לבן מתוארת כך: "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא". לבן שהדביק אותו מחה באוזניו: "מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב? לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי?".
יעקב נאלץ להסתפק במחצית־האמת גם בהמשך מסעו זה, כאשר עשו הציע לו שייסעו ביחד: "אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי. וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". אין כאן שקר ממש, אבל זהו תירוץ דיפלומטי.
ועוד: כשבני יעקב ניסו להציל את דינה משכם שאנס וחטף אותה, הם דיברו אל שכם ואביו "בְּמִרְמָה". הם ניאותו, כביכול, להזמנת אנשי שכם שיעקב ובניו יגורו בקרבם, ורק ביקשו שתושבי שכם יימולו.
על שלושה אלו נוספים שלושה שקדמו להם: שלושת המקרים שאברהם ויצחק, שעזבו את הארץ בגלל רעב, ביקשו מנשותיהם להציג את עצמן כאחיותיהם, כדי שלא תיחטפנה לארמונו של השליט המקומי.
ששת האירועים הללו אינם יכולים להיות מקרים, או צירוף מקרים, בעלילה המקראית הגדולה. יש להם מכנה משותף: הם מתרחשים בחוץ לארץ, או במגע עם גויים בעלי שררה בארץ. במקומות ההם, בימים ההם, אמירת האמת הייתה מסוכנת. היא הייתה עלולה לגרום לאובדן החיים או החופש. בני ישראל היו אנשים נטולי כוח בעידן של כוח. הם היו משפחה קטנה, ולבסוף אומה קטנה, בעידן של אימפריות. כדי לשרוד הם נדרשו לטכס תחבולות. בדרך כלל הם לא שיקרו ממש, אלא יצרו רושם כוזב. לא כך יש לנהוג במצב אידיאלי. אבל זהו אילוץ של משפחה או עם שאינם ריבונים בארצם, שאין להם מרחב מוגן משלהם. בנסיבות בלתי־אפשריות צריך לפעמים לכזב כדי להתקיים.
רע לחיות בשקר, ואסור לכפות על אדם חיים כאלה. האמת היא חותמו של הקדוש ברוך הוא, והיא היסוד לאמון בין בני אדם. אבל בשעה שעמך משועבד ובניו היילודים נרצחים, כל האמצעים כשרים להצלתו. מפגשו הראשון של משה עם פרעה כבר הרע את מצבם של בני ישראל, שנדרשו מאותו יום לייצר אותה מכסת לבנים בתבן שמעתה יקוששו בעצמם; משה ידע שאיננו יכול להסתכן בהרעה נוספת.
התורה איננה מצדיקה כאן מרמה. להפך: היא מוקיעה מערכת שלטונית שאמירת האמת בה היא סכנת חיים; תופעה הקיימת גם כיום בחברות רודניות וטוטליטריות רבות. היהדות – דת של ויכוח, של בירור ושל "מחלוקת לשם שמיים" – מעמידה את היושר האינטלקטואלי והמוסרי בראש סולם ערכיה: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה". הנביא מלאכי מגדיר מי מדבר בשם ה': מי ש"תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". תפילת העמידה שלנו נחתמת בתחינה "אלוקיי, נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה".
בששת הסיפורים הנזכרים בספר בראשית, ובשביעי שבספר שמות, מבקשת התורה להעמידנו על הקשר בין חופש לבין אמת. כאשר יש חופש, תיתכן אמת. באין חופש, כאשר חיים בצל האימה מפני בעלי הזרוע, האמת נעדרת. חברה שבניה נאלצים שלא להיות ישרים לגמרי כדי לשרוד או כדי ששעבודם לא יוחמר איננה החברה שה' רוצה שניצור.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il