ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- שיעורים נוספים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- צו
בפרשה התורה מלמדת אותנו שאם בישלנו בשר של קרבן חטאת בכלי נחושת, צריך לשטוף אותו בצורה יסודית, ואם הבשר בושל בכלי חרס - הכלי צריך שבירה.
מה שמאחורי הדינים הללו: בשר חטאת מותר לאכול ביום הקרבתו ובלילה שאחריו. לאחר מכן הוא נעשה "נותר", ויש לשרוף אותו (ספר החינוך מסביר שזה חלק מכבוד הקרבן לה‘ שהוא ייאכל כשהוא עוד טרי וטעים, ולא לאחר זמן, כשהוא על סף קלקול).
בשר שמתבשל פולט את הטעם שלו לכלי שבו הוא התבשל. כלי מתכת כמו נחושת, יכול לפלוט חזרה את הטעם שבלע כשיחזרו וישטפו אותו במים חמים, אבל כלי חרס - גם אם הוא יוציא מתוכו טעם, משהו תמיד יישאר בפנים ולא ייצא. לאחר תום זמן אכילת החטאת הכלי נעשה בלוע מ"נותר" ולכן יש לשבור אותו. אי אפשר להשתמש בו.
עד כאן דיני הכשרת כלים (שאגב, תקפים גם לגבי בליעת חמץ: כלי חרס שבלע חמץ אי אפשר להכשיר, והאשכנזים מכלילים בכך גם את כלי הזכוכית), וכאן הבן שואל: פינת ההלכה נמצאת בעמוד הקדמי, אז למה כל זה כתוב פה?!
אף אתה אמור לו: כל הלכה בעולם מיוסדת על רעיון פנימי כלשהו. לפעמים הרעיון מוחש, ולפעמים הוא מאוד נסתר ולא מתגלה במבט ראשון. אבל כל הלכה היא ביטוי והגשמה מעשית של רעיון רוחני אלוקי. ואם יש הלכה שכלי מתכת פולט את כל הטעם שבלע, ואילו כלי חרס לא - אפשר לראות בכך הזמנה לנסות להעמיק לרעיון שמאחורי הדברים.
אינני מדען ואיני יודע מדוע מבחינה כימאית החרס אוצר בתוכו רושם בל יימחה מהטעם ואילו המתכת לא. אוכל להציע רעיון על סמך השערה, ונקווה שהוא נכון. אולם גם אם מבחינה מדעית הוא לא נכון, מבחינה רעיונית הוא כן, ונוכל ללמוד ממנו לעצמנו.
בעוד שהחרס, קרקע הלקוחה מהאדמה, מורכב מגרגירים גרגירים, המתכת הינה מקשה אחת. כשאתה מורכב מגרגירים רבים, משהו יכול להיכנס, לחלחל ולהתאזרח ביניהם. כשאתה מקשה אחת, יכולת החדירה הרבה יותר קשה, והדרך החוצה תישאר פתוחה.
גם אנו, כמו הכלים, קולטים רשמים. לפעמים המאורעות מלווים בחוויות רגשיות עזות שמטביעות עלינו את חותמן (בדומה לחום האש של הבישול). אבל האם החוויות האלה יצאו כלעומת שבאו או שמשהו מהן יישאר? תלוי בנו.
אם אני קולט את עצמי כאישיות יצוקה, מגובשת ו"מוכנה", יכולת הקליטה והפתיחות לשינויים תהיה קטנה בהרבה מאשר במקרה שאני קולט את עצמי כאישיות צומחת, הולכת ונבנית.
אם אני תופס את עצמי כאישיות יסודית שהולכת ומתעשרת כל הזמן מחוויות שונות שגם הן מרכיבות אותי, אזי אני פתוח לכל חוויה להטביע עלי את חותמה.
מה עדיף? להיות טיפוס מתכתי או חרסי? תלוי אם מדובר בחוויה ורושם של דבר חיובי (כמו קרבן), או של דבר שלילי (כמו חמץ).
ואולי זו לא שאלה של עדיפות אלא של אופיים. יש כאלה ויש כאלה.
וייתכן שאפשר לבנות לעצמנו אישיות כזו שביחס לדברים הטובים היא יותר חרס, וביחס לשליליים - מתכת. איך? שאלה טובה. אפשר לשאול בליל הסדר. ואולי התשובה תלויה גם בהבנה שאני באמת אדם טוב, והרע שבתוכי הוא צד חיצוני יותר. ואולי משהו אחר.
חג החירות או חג החומרות?
ישראל מחבבים את המצוות, ומהדרים בהן. במיוחד במצוות חג הפסח. אבל איזו חירות זו לאסור על עצמך כל מיני דברים, ולפעמים להילחץ מכך ולהלחיץ את הסביבה?
כנראה שיש חומרות ויש חומרות. תלוי מה המקום הנפשי ממנו מגיעה החומרה.
חומרות יכולות להיעשות מעצבנות ויכולות לבוא בשמחה. לפעמים יש לחץ נפשי שאפילו לא קשור לדת, אבל כשהאדם נפגש בעניינים דתיים, הלחץ מופיע והוא נלחץ מהם ויש לו "עצבנות דתית".
אבל השבוע פגשתי מקרה שהבהיר לי קצת כיוון אחר לגבי חומרות.
הלכתי לחבר ותוך כדי הביקור ראיתי מאכל מסוים, טעים. חשבתי לבקש ממנו, אבל חשתי שזה מגיע ממקום לא מתוקן אצלי בנפש. רציתי להיות במקום נפשי משוחרר יותר, שלא מתרגש מכל מה שהוא רואה. נכון שיש פה דבר כזה, אבל אני גדול מכדי להתמגנט אליו. ולא כי צריך או ראוי, אלא כי פשוט אני לא מתעסק בזה. כמו חבר שמגיע לחתונה של חבר שלו ולא עסוק בשאלה היכן הוא יישב והאם יש לו מנה. כי משהו אחר מעסיק אותו, משהו גדול יותר.
ואולי מהמקום הזה מגיעה החומרה הטובה. כי יכול להיות שאוותר על משהו בגלל הרצון לעשות את רצון ה' לפי כל הדעות, אבל אני לא משועבד לאותו דבר. אני מוכן ואפילו שמח להשקיע ולוותר עליו בשביל משהו יותר גדול.
ומהמקום הזה, היכולת להחמיר קשורה לחירות מאוד גדולה, חירות מצמצומים ושעבודים לדברים מסויימים, וחירות להתחבר ולהתרכז במשהו הגדול ביותר.
שנזכה להיות חירותיים!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
