ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- שבועות
- מעמד הר סיני ומתן תורה
- ספריה
- מועדים
- ביכורים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד
גם שמו האחר של החג חג העצרת, מורה על קשר מיוחד זה. כשם שיש לחג הסוכות יום עצרת מיוחד בסיומו ("שמיני עצרת"), כך יש גם לחג הפסח יום חג של עצרת.
הקשר הזה בין חג הפסח וחג השבועות אינו רק קשר חיצוני ופורמלי, אלא הוא ביטוי ליחס הפנימי שבין חגים אלה. במילים אחרות: חג הפסח, חג הגאולה והחירות, אינו מגיע להשלמתו, אלא בחג השבועות - חג מתן תורה. חג הפסח ללא חג השבועות חסר את השלמתו ואת תיקונו, כשם שחג השבועות נזקק לחג הפסח, כדי להקנות לו תשתית בתוך החיים הממשיים. שני אלה קשורים זה בזה, וכל המפריד ביניהם אין בידו מהות שלימה, כי אם רק מחצית, צד אחד בלבד של הדברים.
בחג הפסח יצאו אבותינו ממצרים, ועל-ידי כך הסירו מעליהם את השעבוד החיצוני, את היותם עבדים בארץ לא להם. אולם רק עם מתן תורה מגיע העם להיות באמת ליחידה אחת, למהות בעלת תוכן, לחטיבה בעלת משמעות, רק אז ניתן לומר: "היום הזה נהיית לעם" 1 . מה שהיה קודם-לכן, קבוצת עבדים מעוּנַה, קבוצת שבטים הזוכרת בקושי את הקשר הקדמון בין חלקיה, אספסוף הבורח מתוך השעבוד - נעשה מאז מתן תורה ליחידה לאומית, לעם אחד, שיש קשר פנימי בין חלקיו, שיש משמעות לקיומו, שיש מטרה להווייתו הנמשכת.
מהסרת השעבוד - אל החירות
היציאה-בריחה מארץ מצרים, היתה פריקתו של עול השעבוד מעל בני ישראל. היציאה מבית עבדים, על כל הכרוך בה, מסירה מן העם את החובות והקשיים של עבודת פרך בארץ זרה. אולם עצם היציאה הזאת עדיין איננה מקנה חירות.
אם חירות היתה מושג שלילי בלבד, אם חירות פירושה העדר עבדות - הרי השחרור מן העבדות מקנה, כשלעצמו, את החירות. אולם יש לחירות גם תוכן חיובי, ותוכן זה איננו נוצר מעצמו על-ידי הורדת העול בלבד. שעבוד הוא מצב שבו אין אדם (או אומה) עושה מה שלבו חפץ, אלא את הדברים שאומרים לו אחרים לעשות. מצב של חירות הוא, כשיכול אדם לעשות את שלבו חפץ, לחיות את חייו שלו. אולם לשם-כך חייב הוא לחפוץ בדברים משלו, חייב הוא שיהא לו תוכן חיים משל עצמו.
הנקודה הזו איננה שייכת דווקא בבני אדם או בהערכות מיוחדות של המושג חירות, אלא במשמעות האלמנטרית של החופש. חופש בלי רצון עצמי אין לו תוכן, אין לו מהות - ולכן אין לו כל מובן. עקרון זה נכון לא רק בתבניות המורכבות של חיי הרוח של אומה, אלא למעשה בכל יחיד ואפילו בכל יצור חי. קיימת תופעה ידועה של בעלי חיים הנולדים והמוחזקים זמן רב בשבי. גם כאשר הם משתחררים מפעם לפעם ובורחים אל מחוץ לסורג, מתברר כעבור זמן קצר, כי אין הם יודעים כיצד לחיות בחופש, כי אין הם מסוגלים לחיות בעולם חופשי ללא אדונים ומטפלים, וכי בעצם אין להם כל דחיפה פנימית לכך. יצורים אלה, הנראים כמתאמצים כל-כך להחלץ מתוך כלאם, אינם פועלים אלא מתוך אינסטינקט עמום, אך כשהם מגיעים לשחרור זה - אין הם בעצם חפצים בו ואינם מסוגלים לחיות אתו. בדרך-כלל הם חוזרים כעבור ימים אחדים אל הנוחות של המכלאה, אל סדר החיים הקבוע בה, אל מציאותו של המטפל הדואג להם - אפילו אם הוא מעביד אותם בפרך.
ואם בבעלי חיים כך - בבני אדם על אחת כמה וכמה. להיות בן חורין פירושו: להיות בעל אישיות עצמית, להיות בעל מטרת חיים עצמית, שיש טעם לנסות לחיות אותה על אף כל הקשיים שבה.
הדברים הללו מובאים בתמציתיות רבה בתוך מאמר מפורסם של חכמינו, הדורשים את הכתוב "חָרות על הלוחות" 2 - "אל תקרא 'חרות' אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" 3 . והפרדוכס הזה הוא הפרדוכס של החירות כשלעצמה. מי שאינו עוסק בתורה, או בעצם - מי שאין לו תורה, אין לו חיים עצמיים משלו. העובדה שאין עליו כרגע עולו של שעבוד זר הנראה לעין, בעצם אינה משנה לגביו. שהרי מה יעשה בחירות זו שלו, כשאין הוא לאמיתו של דבר רוצה משהו מסוים לעצמו? ועל-כן בהכרח, מטבע הדברים, הוא חוזר ומשעבד את עצמו שוב לבית העבדים, לכל מי שיהא אדון לו, לכל מי שיקבע בשבילו מה לעשות וכיצד לפעול.
מתן תורה הריהו, אפוא, גמר התהליך של פריקת עול השעבוד ממצרים. בחג הפסח יש רק חופש במובן השלילי של המילה. אולם יש צורך בחג השבועות, חג מתן תורה - כדי לקנות את החירות, כדי לתת תוכן חיובי, תוכן עצמי לעם היהודי. משעת מתן תורה ואילך יש לו חירות של אמת.
השגתה של החירות על ידי קבלת "עול מלכות שמיים", איננה דבר פשוט ומובן מאליו. קיימת שאלה נוקבת, אשר מן-הסתם כבר שאלו אותה גם יוצאי מצרים, והיא ממשיכה להישאל גם בימינו שלנו: מדוע יכולים עמים אחרים, גדולים וקטנים, לחיות את חייהם בפשטות ללא משימות חיים, ללא תורה? ומפני מה חייב עם ישראל דווקא, לשם קיומו, להיות יוצא דופן?
התשובה לשאלה זו נעוצה באנומליה (=זרות, חריגות) של עם ישראל, אנומליה הקיימת לאו דווקא בהיותו בגלות, אלא מתחילת קיומו כעם - מאז יציאת מצרים. משהו מן הייחוד הזה, המלווה את עם ישראל בכללו, מגיע לביטוי בדברי הנביא: "מי שמע כזאת, מי ראה כאלה, היוחל ארץ ביום אחד, אם יוולד גוי בפעם אחת, כי חלה גם ילדה ציון את בניה" 4 . ככלל, יצירתו של עם היא תהליך אטי, הנמשך מאות שנים, כאשר מציאות חיים משותפת קושרת מעט מעט את היחידים למכלול גדול יותר, המגיע לבסוף לידי זהות עצמית. אולם אין הדבר כן לגבי עם ישראל. משום שעם ישראל "נולד פעם אחת", בתהליך חד פעמי, הרי מתחילת קיומו אין אחדותו וייחודו הלאומי יכולים לנבוע בפשטות רק מן העובדה ש"אנו פה" ולא עוד. משום שגידולו של עם ישראל איננו "טבעי" כשל כל האומות, על-כן לא יתכן שיוכל להסתפק בעצם עובדת קיומו, כדי לבסס את עצמותו כעם אחד.
עם ישראל צמח כאומה מתוך בסיסה של אידיאה מאחדת, וקיומו הנמשך קשור בכל הדורות באותה אידיאה. ביטויו של רב סעדיה גאון: "אומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" 5 , נשאר בעל משמעות אפילו בדורות שבהם לא החזיקו רוב בני העם בתורה זו, אף-על-פי-כן נשארה התורה היסוד העקרוני של חיי העם; משום שקשרי הזהות נמשכים תמיד אל העבר המשותף, ועבר משותף זה טבוע בחותם המאחד של התורה האחת.
נתינת וקבלת התורה
ייחוד זה של העם היהודי לא פחת אלא גבר עם הקמתה של מדינת ישראל. המדינה נוצרה, כמו העם בראשיתו, "ביום אחד", לא כפועל יוצא של מצב קיים שנמשך דורות רבים עד שהגיע לידי ביטוי, אלא כמילוייה של משאלה, כהתגשמותו של רעיון. קיום מיוחד במינו זה של המדינה מודגש על ידי שני גורמים; האחד - שהוא אולי זמני, הרי הוא חוסר ההכרה של שכניה לא רק בגבולותיה, אלא אף בעצם קיומה כמדינה. והשני - שהוא יציב הרבה יותר, בעובדה שהמדינה מנסה (ואף חייבת) למשוך אליה ללא הרף עולים חדשים מארצות העולם. לחצי הקיום של המדינה, הפועלים על כל החיים בה (וכל המתעתדים לבא אליה), מציגים משום-כך את הווייתה באור שונה לחלוטין משל אומות אחרות.
עם ישראל נזקק אפוא לסוג אחר, מעמיק יותר, של חירות משל אומות אחרות. אכן, ימות המשיח מתוארים בהלכה כמושתתים על הסרתו של שיעבוד מלכויות בלבד. אולם דבר זה יכול להיות בעל משמעות רק על רקע של קיום משמעותי קודם; של תורה שאין לה אפשרות להגיע לידי ביטוי מלא תחת עולם של אחרים. אולם ללא התורה, אין הסרתו של השעבוד מהווה עצמאות של ממש, היא מהווה רק אפשרות לקראת חירות מלאה. חג הגאולה ממתין עדיין להשלמתו במתן תורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
החופש הגדול חוסן רוחני בימי בין הזמנים
הרב עוסק בחשיבותו המיוחדת של לימוד התורה דווקא בימי בין הזמנים, בהם הלימוד מגיע מתוך בחירה חופשית ומתיקות מיוחדת, המהווה בסיס לחוסן הרוחני של עם ישראל. כמו כן, הרב מדגיש כיצד כוחה של התורה והיראת שמיים משמשים כעוגן חיוני להתמודדות מול אתגרי הרחוב והאווירה המתירנית בתקופה זו.
עקב פרשת עקב – לא תירא מהם
זה הכל בתוכנו בראש שלנו ובהסתכלות שלנו משם הכל מתחיל ולכן השינוי הגדול צריך להתרחש קודם כל בתוכנו ממש בתפיסתנו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת עקב
מה הטעם שבתחלה אמר וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן לשון רבים, ואח"כ אמר וְשָׁמַר יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ לשון יחיד. 'אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל', אַל תִּקְרֵי 'אֲבָנֶיהָ', אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. צריך להבין למה הוציאו את המקרא מידי פשוטו. מה הטעם שבברכות התורה אומר 'בָּרְכוּ אֶת יְ-הֹוָה הַמְּבֹרָךְ'. והוא שם יְ-הֹוָה שהוא מידת הרחמים, ואילו בברכת המזון אומר ברוך א-לוהינו שאכלנו, מזכיר שם א-להים שהוא מידת הדין. מה נשתנה ברכת התורה שחיובה מן התורה הוא לפני הלימוד, שהרי מברך ברכות השחר טרם תחילת לימודו, מברכת המזון שחובתה היא רק לאחר האכילה
קרח מבחן הקטורת של משה
לשיטת רס"ג ורמב"ן משה הציע את מבחן הקטורת לפי הוראה מה'. לפי חזקוני משה הציע אותו מדעתו מתוך הנחה שהם לא ירצו למות ולא יקטירו, לפי ר' חיים פלטיאל מבחן הקטורת לא היה אסור ולא מסוכן.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מצוות ירושת הארץ
עיון בשיטת רש"י והרמב"ן במצוות ירושת הארץ, האם המצווה היא לגרש את האויבים או לשבת בארץ.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפוחי זהב במשכיות כסף
כיצד ניתן להעביר את עומקה הפנימי של התורה לדורות הבאים מבלי לפגוע בהם או לעוות את כוונתה? דרך בחינת המושג "תפוחי זהב במשכיות כסף", השיעור יעסוק במבנה הרב-שכבתי של התורה המשלב פשט, רמז, דרש וסוד כמיקשה אחת בלתי נפרדת.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מעמדם הלכתי של חוקי המדינה
השיעור עוסק במעמדם ההלכתי של חוקי המדינה ודיני המלכות, תוך בחינת המקורות ההיסטוריים וההבדלים שבין הגישות השונות ביחס לתוקפם. במהלך השיעור נדון הגבול שבין סמכותו הלגיטימית של השלטון לבין גזל, לצד בירור השלכותיהם של הדינים הללו על המציאות הישראלית הנוכחית.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו פרה אדומה ורפואה מודרנית
בשיעור ייחודי זה, נצלול אל תוך עולמו של המרצה, אשר משתף בסיפורים אישיים מרתקים על משפחתו, ועל החיבור הייחודי שבין סוגיות הלכתיות עתיקות לבין עולם הרפואה והטכנולוגיה המודרנית. השיעור נע בין ההיסטוריה המרתקת של שיקום עולם התורה, דרך מאמצים בני זמננו להשבת סוגיות מקדשיות לקדמת הבמה, ועד לפתרונות הלכתיים ורפואיים מתקדמים.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו כוחה של עצירה: תענית מול אבלות
השיעור בוחן את כוחם של ימי החורבן והצום לא כמצב של חוסר אונים, אלא כהזדמנות ייחודית להתעלות ולתשובה. דרך ההבחנה של הרמב"ם בין אבלות לתענית, נגלה כיצד דווקא מתוך הכרת החיסרון והשבר נפתח הפתח לבניין רוחני מחודש.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מסירות נפש ורוח מלחמה
בשיעור זה נעסוק בפרשות מטות-מסעי ונתעמק בפרשת מלחמת מדין תוך בחינת סוגיות הלכתיות והשקפתיות מרתקות. נברר את המקורות לעניין השארת "רוח רביעית" לבריחת האויב, נדון במעמדו של פנחס כמשוח מלחמה, ונסיים בהנחיות מעשיות לניצול נכון וקדוש של ימי בין הזמנים.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפילה כממשיכת עבודת הקורבנות
השיעור עוסק במהותה של התפילה, ומציג את התפיסה לפיה כוחה של התפילה יונק וממשיך את עבודת הקורבנות שהתקיימה בבית המקדש. דרך בחינת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, מוסבר כיצד עבודת הקורבנות והתפילות נועדו לעדן ולאזן את העולם הגשמי, ולהעלותו בהדרגה לקדושה.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו האור המפציע: תהליך הגאולה וקושי הגלות
בשיעור זה, מנתח הרב את דברי הראי"ה קוק זצ"ל בעין אי"ה, הדנים במעבר המורכב וההדרגתי מחושך הגלות אל אור הגאולה. מתוך כך, השיעור מציג את התפיסה כי דווקא מתוך המשברים ותופעות הבוסריות של דור עקבתא דמשיחא, נבנים בהדרגה כוחות החומר והרוח של עם ישראל לקראת הגאולה השלמה.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו דילמות חיים ומוות בסל התרופות
השיעור עוסק בדילמות המוסריות, הכלכליות וההלכתיות המורכבות שעמן מתמודדת ועדת סל התרופות בישראל בבואה לתעדף תרופות וטכנולוגיות תחת מגבלת תקציב נוקשה. באמצעות דוגמאות רפואיות ומקורות תלמודיים, המרצה מנתח את ההכרעה הקשה בין הארכת חיים לשיפור איכותם, ובין הצלת הפרט לעומת טובת הכלל כשותפות ציבורית.
