^ 1. תמצית דברים שנאמרו ביום עיון לסגל המכללה, אשר נערך במכון התורה והארץ (כפר דרום) – אשקלון בעשרת ימי תשובה תשס"ח. מאמרים נוספים שנכתבו על ידי בנושא, ראו "מהדרין בעיני עצמם", הצופה, י"ג בתמוז תשס"ז; "כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל: השמיטה", בסוד השמיטה, משרד החינוך, תשרי תשס"ח; "הליכות שמיטה: בין הלכה לאידיאולוגיה" ספר התורה והארץ, ח (תשס"ח), עמ' 234–246. חלק מהדברים שלהלן פורסמו בשעתו בעיתונות (הצופה, מקור ראשון, עמודים), והם שבים ומתפרסמים בשינויים מסוימים להלן.
^ 2. על מקורה של ההקבלה ושל ההבדלה, ראו רש"י זוין "שבת הארץ", קובץ הראי"ה, ירושלים תשכ"ו, י' רפאל (עורך), עמ' כא: "עיקר ההבדל בין שבת לשביעית שקבע הרב, ששבת היא להיחיד ושביעית להאומה, לכאורה לא מצינו לו מקור. ובנו של מרן, הרב צבי יהודה הכהן קוק שליט"א, אמר לי מקור זה: בזוהר יתרו (פח, ב) כתוב: 'בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתה אחרא, נשמתה עילאה', ובזוהר בהר (קז-קח): 'האי קרא בכנסת ישראל אוקימנא [...] הדא הוא דכתיב: כי תבוא לארץ וגו' ושבתה הארץ'. ובכן: בשבת –- בר נש, ובשמיטה – כנסת ישראל".
^ 3. דוגמה נוספת לזיקת הלכה ואידאולוגיה, ראו במאמרי "אידאולוגיה כמסד הלכתי? הלכה גלויה ואמירה סמויה בהלכת מפקד האוכלוסין", בדרכי שלום: עיונים בהגות יהודית, מוגשים לשלום רוזנברג, ב' איש שלום (עורך), ירושלים תשס"ז, עמ' 589–606.
^ 4. ההדגשה במלים המסומנות, כאן ולהלן, שלי (נ"ג).
^ 5. באותו "דף נפרד" נאמר: "אין בהיערכות זו משום הטלת פקפוק ודופי בהיתר המכירה של הרבנות הראשית לישראל ובסומכים עליו. כל מגמתנו היא לאפשר גם ליהודים המקפידים שלא לסמוך על היתר המכירה, להתארח בנוחות במלוננו". על הקורא לשפוט באיזו מידה משתלבת פסקה זו, אשר לפחות עד תמוז תשס"ז לא הייתה ממוקמת באתר האינטרנט, עם המצוטט מעלה.
^ 6. מתוך אתר האינטרנט של מלון הנמצא בקיבוץ דתי.
^ 7. מתוך אתר האינטרנט של מרכז רפואי ממלכתי חשוב.
^ 8. איגרות הראיה, א, איגרת שי"א, עמ' שמז; וראו שם, איגרת שי"ב: "ובירושלמי פ"ב דברכות ה"ט איתא [...] דכל דבר של צער הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה ותבוא עליו ברכה, ובלבד דלא יבזה אחרנין [...] הנני מוצא לנכון לחזק את ידיו כשהוא חפץ להחמיר, ובלבד שלא יוציא ח"ו לעז על היתר המכירה"; ושם, איגרת ש"י: "שלא יפריעו את הרב [...] מכל ההידורים שהוא חפץ לעשות בשלו, רק שיקבל עליו שלא יוציא ח"ו שום לעז על ההיתר הנהוג".
^ 9. בשל כך כמעט מדי שמיטה בשמיטה עולה הצעה לשכלול היתר המכירה. על הצעה מעודכנת, ראו הרב זאב וייטמן, "תוקף 'היתר המכירה' מבחינה משפטית והלכתית", תחומין כז (תשס"ז), עמ' 13–28. ביקורת על הצעתו, כמו גם על הצעות קודמות שחרגו מנוסחו של הראי"ה קוק, ראו הרב יהודה הלוי עמיחי, "היתר המכירה בשמיטה – למי ולמי?", תחומין כז (תשס"ז), עמ' 29–35.
^ 10. ראו חוברת "מן השרש", היוצאת לאור מטעם "כשרות למהדרין" בראשות הרב י' אפרתי, ער"ה לאילנות תשס"ז, עמ' 42, שם נאמר: "המקור העיקרי של הירקות לחנויות שמיטה הם שדות נכרים [...] בתחום הקו הירוק וביהודה ושומרון [...] רצועת עזה"; וראו שם גם בעמ' 58.
^ 11. משה זקס, "שמירת שמיטה ללא היתר מכירה", שנה בשנה (תשס"א), עמ' 207–218.
^ 12. יודעי דבר, ציניים במקצת, אף מספרים על סוחר נכרי שהציע להעביר סכומי כסף נכבדים למדינת ישראל ולגופי כשרות שונים, ובלבד שיכריזו על שנת שמיטה אחת לשנתיים.
^ 13. השמיטה האחרונה בחיי הרב רוביו הייתה בשנת תקמ"ד; התשובה עצמה נדפסה רק בשנת תקנ"ג לאחר פטירתו.
^ 14. השוו איגרות הראיה, א, שם, עמ' שמו–שמז: "אם תסגר הדלת לגמרי בעד יראי ד' [...] השכל נותן, ששום אדם עשיר, אפילו ירא שמים, לא ירצה להשקיע רכוש בא"י, בזה"ז שאותותינו לא ראינו בעוה"ר, באופן שע"י השביעית יופקעו כל יסודות מסחרו".
^ 15. ביחס לרבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, מן הבולטים בגדולי הדור שתמכו בהיתר המכירה, מגיעה לעתים הדמגוגיה לפסגות שיא. דוגמה אחת לדבר נמצאת במאמר שפורסם בחוברת "מן השרש", לעיל הערה 9, "שמיטה מתרמ"ח עד תשס"ח", עמ' 25–30. דרך כלל תפיסת אמונת חכמים ודעת תורה שגורה על לשונה של אסכולה חרדית זו, ומשגה וטעות אינם בני ייחוס כלל ועיקר כלפי גדולי ישראל. ברם כל זה טוב ויפה עד שמגיעים לעיסוק בענייני שמיטה. כאן מכיוון שהכרעת הגרי"א אינה לרוחו של הכותב, הוא אינו מהסס להטיח בגרי"א שפסק מה שפסק לפי שהוטעה! לשון אחר, דעת תורה מסירה כל חשש טעות ומשגה מגדולי ישראל, ובלבד שהכרעתם נראית לכותב. אחרת, אין מניעה מהצגתם כמוטעים!
צריך להוסיף שהמאמר הנ"ל רווי הכפשות דמגוגיות רבות נוספות. למשל האמירה החוזרת והנשנית שרוב גדולי ישראל סברו שהיתר המכירה אינו מבוסס מבחינה הלכתית, מה שלא היה ולא נברא ולהפך. די אם נזכיר בהקשר זה את פוסקי אותו דור שהסכימו לתקנת היתר המכירה של רבה של יפו, הרב נפתלי הרץ: הרב יהושע מקוטנא, הרב שמואל מוהליבר מבייליסטוק והרב שמואל זנוויל קלפפיש מוורשא, שאותם הרב אפרתי אינו מזכיר כלל. (אולי לא למותר להזכיר שהרב יצחק אלחנן והרב שמואל זנוויל הם כמעט היחידים שמהם ביקש בעל המשנה ברורה הסכמה לספרו). עליהם נוסיף ונזכיר מדורותינו את הרבנים יעקב מאיר, הרצוג, עוזיאל, פרנק, הדאיה, אויערבאך, ישראלי, אונטרמן, נסים, יוסף, גורן, שפירא, אליהו, בקשי דורון, עמאר ועוד הרבה, אשר כולם הילכו בנתיב היתר המכירה; וראו "הערות (הרצי"ה קוק) בענין היתר המכירה בשביעית", ניצני ארץ יד (תשס"א), עמ' 28; איתם הנקין, "עובדות ומיתוסים בפולמוס השמיטה", עלוני ממרא 121 (קיץ תשס"ח), עמ' 48–69.
עוד חוטא המאמר בכך שהוא מציג את המצדדים בהיתר כביכול הם רואים אותו חיובי לכתחילה ולא רק בדיעבד; בכך שהוא מתעלם לחלוטין, לכל אורך המאמר, מהפתרונות המיטביים המוצגים כאן ואי-קריאתו לציבור לתמוך בהם; בכך שהוא קובע נחרצות שכלל הציבור הציוני-דתי אינו מסתייג מעבודה זרה של נכרים בפעילותו; בכך שהוא אינו מבחין בין רווח פעוט במשך השנים ובין רווח עצום בשנת שמיטה ומה הן ההשלכות החמורות של הסטת רווחים אלה לצרינו ועוד. קיצורו של דבר: מגמתו המפלגת של המאמר, המבקש להעמיד את כלל הציבור הציוני-דתי כעבריין, היא כה מופרכת עד שקשה לומר ולו מילה אחת של סנגוריה בעניינו. הוא משקף נאמנה, במובן הרע של המילה, את הכפפת ההכרעה לאידאולוגיה.
^ 16. להרחבה בעניין זה, ראו לעיל הערה 1, מאמרי "כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל – בשמיטה", בסוד השמיטה.
^ 17. הרב יעקב אריאל תמצת זאת יפה במאמרו "הרקע הרעיוני להיתר המכירה", שנה בשנה (תשס"א): "ר' מרדכי רוביו מציע אפוא שלא נראה את המעשה הבודד בלבד ונשקול אותו בשיקוליו ההלכתיים הנקודתיים, אלא נראה את ההשלכות המרחיקות של המעשה ונתייחס אל הבעיה באופן כולל. מבחינה כללית העבירה על איסור לא תחנם כביכול, היא דווקא מניעתו של האיסור, וההימנעות מעבירה זו היא דווקא הגורמת לה שתיעבר.
כדאי היה להשוות לבעיה זו של הרב מרדכי רוביו את בעיות תקופתנו, על אף השוני המהותי שביניהן. אלו הנמנעים מלהסתמך על היתר המכירה, בגלל איסור לא תחנם, מעדיפים ירקות ערביים על פני תוצרת יהודית, אפילו זו שנעשית בהיתר, כגון במצעים מנותקים בחממות, או בירקות שנזרעו בערב שביעית ונלקטו בשביעית על ידי אוצר בית דין".
^ 18. ראו עבודת מוסמך של עמית גיל-בייז, "שיקולי אידיאולוגיה והלכה בהיתר המכירה ובאימוצו ע"י הקק"ל ומדינת ישראל", אוניברסיטת בר אילן תשס"ו, אשר עולה ממנה שהשיקול האידאולוגי עמד מאז תחילתו של הישוב החדש ברקע הפולמוס בנושא הנ"ל והיה תמיד רכיב משמעותי. וראו שם, עמ' 34–39 על הדיונים המטא-הלכתיים בשמיטת תר"ע; ושם, עמ' 46–48 ועמ' 91–93, על שיקולים נוספים הנוגעים לכך, כשנאת הדת מחד גיסא ואחדות הישוב מאידך גיסא, וכן ההשלכות על אופייה היהודי של ארץ ישראל.
כך בשמיטות תרמ"ב–תר"ע, וכך לימים אחר קומה של המדינה. לא למותר לציין את הנאמר שם, עמ' 120–121 כי "סעיף השמיטה היה הסעיף היחיד מסעיפי חוק היסוד וחוק מקרקעי ישראל שביטא עניין אידיאולוגי שהצליח חבר ועדה (ח"כ מיכאל חזני, בדיוני ועדת הכספים של הכנסת הרביעית) להכניס לסעיפי החוק שהוגש לכנסת ביוזמת הממשלה". וראו שם, עמ' 122–123, על התייחסות חיובית של מגוון ח"כים, משמאל ומימין: האוזנר, ארידור, שילנסקי ועוד להוציא ח"כ ש' אלוני, להצעת ח"כ הרב חיים דרוקמן ל"חוק עסקאות מקרקעין (קיום מצות שמיטה)". והרי זו בבואה נאה להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, ביטוי אידאולוגי מובהק!
עוד על פולמוס השמיטה של הרב קוק ומטענו האידאולוגי, ראו עבודת דוקטור של חגי בן-ארצי, "הראי"ה קוק כפוסק: יסודות חדשניים בפסיקתו של הרב קוק וזיקתם לעולמו ההגותי", האוניברסיטה העברית תשס"ג. על המשקל המרכזי של טובת היישוב בגישת הרב קוק ועל הרחבת משמעות טובת היישוב מהפסד ממוני למעלות רוחניות ראו איגרות הראיה, א, איגרת שי"א; וראו הרב יהודה הלוי עמיחי, "היתר המכירה בשמיטה: למי ולמי?", תחומין כז (תשס"ז), עמ' 29–35.
^ 19. אחת מאיגרותיו הפולמוסיות של הרב קוק למבקרו הגדול של היתר המכירה, הרב יעקב דוד וילובסקי, הרידב"ז; על הרידב"ז ראו נריה גוטל, מכותבי ראיה, ירושלים תש"ס, עמ' מב–מג, קלג, 206.
^ 20. לתשובת הרב חיים ברלין ראו "החבצלת", גיליון 50, עמ' שכח.
^ 21. משה אורן, " 'ושבת הארץ שבת לה' [...] והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' ", הליכות שדה 151 (שבט תשס"ז), עמ' 24–25 (מתוך עלון הקיבוץ – השלהבת שלנו).
^ 22. ראו עוד במאמרי "מקולות ה'חזון איש' וחומרות הראי"ה בהלכות שביעית", קובץ הציונות הדתית, תשס"ב, עמ' 327–336; דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, גיליון חג השבועות תשס"א.
^ 23. ד"ר משה זקס, "פסקי בעל ה'חזון איש' והנהגות השמיטה בארץ", הליכות שדה סיוון תשס"ז (גיליון 152), עמ' 25.
^ 24. וראו עוד יואל אליצור, "איך יוצאים מבעיית השמיטה?", נקודה 114, תשרי תשמ"ח (אוקטובר 1987); ר' יואל פרידמן, "לקראת שנת השמיטה תשס"ח (בעיות ומדיניות בשאלות השמיטה הבאה)", צהר, כח (שבט תשס"ז), עמ' 9–20 (=אמונת עתיך, 69 [טבת–שבט תשס"ז], עמ' 13–30).
^ 25. לעומת זאת בחוברת "מן השרש", לעיל הערה 9, עמ' 39 ועוד, מתוארים מקורות אפשריים לאספקת פֵּרות וירקות שהם "ללא חשש קדושת שביעית". עד כדי כך מגיעים הדברים ש"קדושת שביעית" מוגדרת כ"חשש", ממש כאיסורי ערלה וטבל!
^ 26. השוו הרב עזריאל אריאל, "משקל החסידות בהנהגת השמיטה", אמונת עתיך 39 (טבת–שבט תשס"א), עמ' 11–26; הרב יואל פרידמן, "לקראת שנת השמיטה תשס"ח (בעיות ומדיניות בשאלות השמיטה הבאה)", צהר כח (שבט תשס"ז), עמ' 9–20. כן ראו כלל המאמרים שבספר עמדו"ת, ח, אלקנה–רחובות תשע"ו.
^ 27. לשאלת סדר העדיפות תוצרת היתר המכירה או ייבוא, ראו פולמוסם של הרב יואל פרידמן והרב זאב וייטמן, צהר כט (אייר תשס"ז), עמ' 139–148. הדברים אכן אינם מוחלטים, מה גם שלשניהם יש נקודת מוצא אידאולוגית קרובה.
^ 28. לגישה שונה הרואה עדיפות בפרות היתר המכירה על פני פֵּרות אוצר בית דין, ראו הרב ינון ויסמן, " 'היתר מכירה' או 'אוצר בית דין' ", תחומין כז (תשס"ז), עמ' 36–45, ועיינו בספרו של הרב יהושע בן-מאיר: היתר מכירה או אוצר בית דין.
^ 29. ראו גם דבריו הבהירים והנוקבים של הרב יעקב אריאל, "שמיטה מצווה ממלכתית", חוברת מה עניין השמיטה, משרד החינוך, מינהל החינוך הדתי, תשנ"ד, עמ' 106–109.