ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה סגולת ומעלת עם ישראל

"לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה"

לחץ להקדשת שיעור זה
מסכת שבת דף פט/ב
לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם "בניך חטאו לי". אמר לפניו "רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך!"
אמר [ה' יתברך] אימר ליה ליעקב, דהוה ליה צער גידול בנים [=מאמר המוסגר – מכאן שהסובל מטירחת בניו יאהב אותם עוד יותר] אפשר דבעי רחמי עלייהו.
אמר ליה [הקב"ה ליעקב אבינו] "בניך חטאו". אמר לפניו "רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך!".
אמר [הקב"ה] "לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה".

אמר לו ליצחק "בניך חטאו לי". אמר לפניו "רבונו של עולם, בָּנַי ולא בָּנֶיךָ? [א] בשעה שהקדימו לפניך "נעשה" ל"נשמע" קראת להם "בני בכורי", עכשיו בָּנַי ולא בָּנֶיךָ?
ועוד [ב] כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם? שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו. פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא, פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך". [עכ"ל חז"ל]

נדון כאן בשתי נקודות פלאיות. לכאורה אברהם ויעקב ענו לענין. אם חלילה ישראל הם חטאים (כלומר רובו ככולו, כי בכל דור ודור יש צדיקים, אפילו אם הם מועטים) פשוט הוא שכבוד שמים עדיף מן כבוד הבריות, וכמו שהפסוק מעיד "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד) מדוע לגַנוֹת את האבות שאין להם טעם (חכמה) וגם לא עצה? ועוד נשאל מה יחודו של יצחק אבינו יותר משאר האבות, שבכך כוחו רב יותר מהם?

אלא יסוד כל הדברים הוא ידוע למי שמבין כמה עצומה היא דרגתם של נשמותיהם של ישראל. כבר כתב רמב"ן (על בראשית ב, ז) "ויפח באפיו נשמת חיים" ומאן דנפח, מדיליה נפח. כלומר יש בכל אחד ואחד מישראל ניצוץ אלוה ממעל. וכזה כתב הגר"ח ולוז'ין (נפש החיים, שער א פרק יח) שאפילו החוטאים הראוים לכרת, "אבל בחינה עליונה, סוד כתר דילה אינה נכרתת" ומהשארית הזאת תצמח בחזרה שאר כל הקדושה העצומה שבנשמת ישראל.

ומה טעם הדבר? נסתייע בזה בדברי רמב"ן (על דברים לב, סוף פסוק כו):

"וכאשר חטאו [=בני דור הפלגה] ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים; כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים; ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם. ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו.ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים:
וזה טעם 'כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם' (דברים לב, לו), שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד, וכענין שנאמר (ישעיה סג, ח) 'ויאמר אך עַמִי המה, בנים לא ישקֵרו'. וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם [המקרא הנ"ל על בראשית ב, ז כנ"ל], צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים, כענין שנאמר (ישעיה מג, ז) 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". [עכ"ל רמב"ן]

מכאן שאנו ממש כמו בנים להקב"ה, ואי אפשר לעולמו בלעדינו. [וכדברי מהר"ל, שאע"פ שישראל חוטאים, הם בנים להקב"ה ("נצח ישראל", עמ' סו-סז) כי כל העולם נברא רק בשביל קיומם של ישראל ("באר הגולה" עמ' מב, "תפארת ישראל" עמ' נו).

לכן אמנם צדקו אברהם ויעקב מבחינת עצם הענין שמצד החטאים ראוי למחוק מהעולם מציאותם של החוטאים, אבל טרם ירדו אבותינו לחכמת המציאות האלוהית, שמכיון שישראל הם קשורים קשר בל ינתק מהקב"ה, אי אפשר לכלותם. וכדבריו הנפלאים של רמב"ם (אגרת תימן, אגרות הרמב"ם, מהד' הגר"י קאפח, עמ' כו):
"וכבר הבטיח לנו ה' יתעלה על ידי נביאיו שאנו לא נכלה ולא נֵעָדֵר מהיות אומה נעלה, וכשם שלא יתכן לתאר בטול מציאותו [של ה'] יתעלה, כך לא יתכן להכחידנו ולכלותנו מן העולם. אמר 'כי אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם' (מלאכי ג, ו). וכן בִּשֵׂר לנו והבטיחנו, יתרומם שמו, כי מן הנמנע לפניו יתעלה לשנוא את כללותנו, ואע"פ שמרדנו בו והמרינו מצותו. אמר 'כה אמר ה': אם יִמַּדוּ שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל על אשר עשו, נאום ה'" (ירמיה לא, לו). [עכ"ל]

לכן התבטא הקב"ה בחריפות נוראה שאין בדברי אברהם ויעקב טעם ועצה. אפשר שיש צדק בדבריהם מבחינת אדם היחיד, אבל לא מבחינת כלל ישראל. וכבר כתב מהר"ל כי התורה הקדושה לא נמסרה אל האבות כי עדיין לא היו כלל בלתי משתנה כמו כלל ישראל ("תפארת ישראל", פרק יז עמ' נו). כל מעלתם של אברהם יצחק ויעקב היתה דוקא מפני שעתידים הם להעמיד את כלל ישראל.

לענין שאלתנו השניה, במה זכה יצחק.
יצחק שמסר נפשו בזמן העקידה, הוא המוכיח לדורות עד כמה ישראל דבוקים הם ממש בהקב"ה, שאפילו את חייהם וחיותם הם מוסרים למענו. אמנם הם חוטאים בכל מיני פרטים, אבל כשמגיעים אל התחנה האחרונה, אם לכפור באמונתו ובזיקתם אליו, הם רובם ככולם עומדים כצור יצוק. וכך היה בכל הדורות שהאומות, כמעט בכל אתר ואתר, הציקו לנו ומיררו את חיינו למען נעזוב את דתנו.

כדברי אדמו"ר ר' שניאור זלמן, מחבר ספר התניא (חלק ראשון - פרק יט, עמ' כה):
"אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה שהיא למעלה מהדעת ונגעה עד הנפש לבחינת חכמה שבה אזי היא ניעורה מִשְׁנָתָהּ ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה וכו' לעמוד בנסיון האמונת ה' בלי שום טעם ודעת ושֵׂכֶל מושג לו, להתגבר על הקליפות ותאוות עוה"ז בהיתר ובאיסור שהורגל בהם ולמאוס בהם ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו; למסור לו נפשו על קדושת שמו. ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול [=הישראלי] להם, כמאמר רז"ל שהרשעים הם ברשות לבם (מדרש אסתר רבה י, ג), מכל מקום כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד, שיסודתה בהררי קודש היא בחינת חכמה שבנפש האלהית שבה מלובש אור אין סוף ב"ה, הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים, והיו כְּלֹא היו ממש לפני ה' כדכתיב 'כל הגוים כאין נגדו' וגו'. וכתיב 'כי הנה אויבך ה', כי הנה אויביך יאבדו, יתפרדו' וגו'. וכתיב 'כְּהִמֵס דונג מפני אש יאבדו' וגו' וכתיב 'הרים כדונג נמסו'. והנה אור ה' א"ס ב"ה המלובש בחכמה שבנפש גדול ועצום כחו כל כך לגרש ולדחות הס"א והקליפות שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו שהם מחשבה דבור ומעשה של אמונת ה' אחד, דהיינו לעמוד בנסיון למסור נפשו אפי' שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחות לעבודה זרה אף שאינו מאמין כלל בלבו וכן שלא לדבר תועה ח"ו על אחדות ה' אף שאין פיו ולבו שוין רק לבו שלם באמונת ה' וזה נקרא דחילו הנכלל ברחימו שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית שבכללות ישראל שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה " וכו'. [עכ"ל]

כך היה בימי גירוש ספרד, שמאות אלפים סרבו להמיר דת, ונשרפו חי והומתו במיתות משונות ולא פקרו באמונתם. וכזה אירע שוב לפני ימי השואה האיומה. שהיהודים לא מסרו את ילדיהם לשמירה בידי הכנסיה הנוצרית שהיתה מוכנה לפרוש כנפיה על הצלת הילדים, והלכו עם ילדיהם לכבשן האש והאמונה חזקה בלבם. והיו מהם שצמו ביום כיפור למרות היותם במחנה עבודה של הנאצים ועוד פלאות, למרות שלפני עת הצרה חטאו בכמה וכמה חטאים.

כח זה קבלו דוקא מיצחק אבינו [=ולא מאברהם ויעקב], שנטע בלבנו את ההתמסרות המוחלטת, שיש דבר שהוא יקר יותר מהחיים הארציים, והוא הדבקות ביוצר-כל.

אמת שאברהם צדק במה שהגיש את בנו לקרבן עולה בעקידה. אברהם קבל אז ציווי מפורש וישיר מאת ה' לעקוד את בנו. אבל בסוגייתנו לא היה ציווי אלא התייעצות בלבד, שה' הודיע "חטאו בניך" והמתין לתגובה ראויה מאברהם, אבל לא ציוה על העברתם מן העולם.

טוב לסיים מאמר זה בדברי הגר"א (על תקוני זהר, עמ' 114) זו לשונו:"דהשם ית' שונא מקטרג על בניו, אף הקדושים [כמו ישעיה הנביא], כמ"ש ובידו רצפה וכיוצא" [עיין מדרש שיר השירים רבה א, לח, מובא להלן].

להלן לשון המדרש הנ"ל על המקרא "אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש" (שיר השירים א, ו):

"אין לך שמח בבני יותר ממשה. ועל ידי שאמר (במדבר כ) 'שמעו נא המורים' נגזר עליו שלא יכנס לארץ.
דבר אחר, אין לך שמח בבני יותר מישעיהו. ועל ידי שאמר (ישעיה ו) 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב', אמר לו הקב"ה: ישעיה, בנפשך את רשאי לומר (שם) 'כי איש טמא שפתים אנכי' ניחא. שמא 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב'? אתמהא. תא חמי מה כתיב תמן 'ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה'. אמר רב שמואל 'רצפה' [=נוטריקון] 'רוץ פה, רצוץ פה' למי שאמר דלטוריא על בני.
ודכוותיה כתיב באליהו שנאמר (מלכים-א יט) 'ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל, כי עזבו בריתך בני ישראל'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'בריתי'? שמא בריתך. 'ואת מזבחותיך הרסו'. אמר לו 'מזבחותי? שמא מזבחותיך'. 'ואת נביאיך הרגו בחרב'. אמר לו 'נביאי'. ואתה מה איכפת לך!". אמר לו [אליהו] 'וָאִוָּתֵר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה'. תא חמי, מה כתיב תמן. 'ויבט והנה מראשותיו עוגות רצפים'. מה הוא רצפים? אמר רבי שמואל בר נחמן 'רוץ פה, רצוץ פיות בכל מי שאמר דילטורייא על בני'.

רבי יוחנן מייתי לה מן הדא (ישעיה יז) 'משא דמשק הנה דמשק וגו' עזובות ערי ערוער'. מה זה עומד בדמשק ומזכיר ערוער? והלא ערוער בתחום ארץ מואב! אלא שס"ה בתי עבודות כוכבים היו בדמשק כמנין ימות החמה, והיו עובדים כל אחד ואחד יומו והיה להם יום אחד שהיו על כולן באותו היום ועובדין אותם. וכולם עשו ישראל הגמוניא ועבדו אותם שנאמר (שופטים י) 'ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים' וגו'. ובאותה שעה שאמר אליהו על ישראל לשון הרע אמר לו הקב"ה: 'אליהו, עד שאתה מקטרג את אלו [=ישראל] בוא וקטרג את אלו [=האומות] הה"ד (מלכים-א יט) 'לֵךְ שוב לדרכך מדברה דמשק'.

רבי אבהו וריש לקיש הוו עללין לחדא מדינתא דקיסרין. אמר ליה רבי אבהו לר' שמעון בן לקיש מהו כן עלינן למדינתא דחירופיא וגידופיא. נחת ליה ריש לקיש מן חמריה וספא חלא ויהב בפומיה. אמר ליה 'מהו כן?'. אמר לו 'אין הקב"ה רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל!':

[כלומר התקרבו האמוראים לישוב קיסריה, ששם היו הרבה יהודים שהתקלקלו בתרבות יון. אמר ר' אבהו, הנה הגענו למדינה של המחרפים והמגדפים את ה'. ירד ריש לקיש מהחמור שרכב עליו, לקח ספל חול ושָׂם תוך פיו של רבי אבהו. תמה ר' אבהו "מה אתה עושה לי?" ענה לו, כי יסכר פיו של המקטרג על עַם ישראל].
עוד בנושא סגולת ומעלת עם ישראל

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il