^ 1.שיחה בפני 'חבריא ב'' של תנועת הנוער 'בני-עקיבא' (גילאי 15-16), לקראת שבת הארגון תשע"ד בנושא: 'חיים ציונות'.
^ 2.'זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא-הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי "להקים מחדש את ביתו הלאומי..." (מתוך עדותו של דוד בן גוריון בפני ועדת פיל ביום כד' טבת תרצ"ז - בַּמַּעֲרָכָה, כרך א, מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב, תש"י).
^ 3."הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל", מתוך תכנית באזל, הקונגרס הציוני הראשון, תרנ"ז,
^ 4.יש מן החוקרים שטענו שזה היה ההבדל המרכזי בין יחסו של הגאון מלידא, הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל מייסד תנועת ה'מזרחי', לתנועה הציונית לבין יחסו של מרן הגראי"ה קוק אליה (הרב פרופ' מ.צ נהוראי, "הרב ריינס והרב קוק - שתי גישות לציונות", בתוך: יובל אורות, הגותו של הראי"ה קוק זצ"ל - בעריכת שלום רוזנברג ובנימין איש שלום, ספריית אלינר, מהד' תשס"ה) אולם אין בכך כל הכרח ואף מסתבר יותר שלא כך הם פני הדברים ואכמ"ל (ראה אצל ד"ר יוסף שפירא, דרכו של הרב יצחק יעקב ריינס אל הציונות, בתוך: "שנה בשנה", תשס"ב ובהרחבה בתוך ספרו "הגות, הלכה וציונות - על עולמו הרוחני של הרב יצחק יעקב ריינס", תשס"ב).
^ 5."...אמת הדבר, שיש בתכונתה של השיטה הציונית, ע"פ הביאור שמבארים אותם הרבה מנושאי דגלה, צדדים של שבח מרובים מאד, וגם תערובות של נטיות זרות שחייבים אנו להסיר אותם מתוך עצמה של התנועה, שהיא קדושה ביסודה, ושלא אנשי חול חדשו אותה באמת, אלא שהם נתנו לה פנים של חיים מדיניים, אבל את היסוד החיוני שבתנועה זו הניחו צדיקים גדולים, כמו הגאון הקדוש רבי אליהו מגרידיץ וחבריו הגאונים הצדיקים ז"ל (מאמרי הראי"ה, פרק בהלכות ציבור) וראה אגרות הראי"ה, כרך ג', אגרת תתע"א.
^ 6.הרב יששכר שלמה טייכטל נולד בשנת תרמ"ה בהונגריה. למד בפרשבורג (כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה). שימש כרב, ראש ישיבה, אב בית דין ומורה הוראה בקהילה היהודית הקטנה שהתגוררה בעיירת המרפא פישטיאן, אשר במחוז נייטרה שבמערב סלובקיה. חיבר את השו"ת ההלכתי "משנה שכיר".
כרוב רבני הונגריה, החזיק הרב טייכטאל עד השואה בדעות אנטי-ציוניות, ושלל חבירה לחילונים אף לצורך בניין הארץ. הוא שימש כעוזרו של הרב חיים אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקטש בעל "מנחת אלעזר", שהיה מן המתנגדים החריפים ביותר של הציונות, ובשנת תרצ"ו פרסם בעיתון "יידישע צייטונג" (שיצא במונקטש) מאמר שתמך בדעתו של האדמו"ר כי בניין ארץ ישראל הוא חילול הקודש ויגרום לטומאת הארץ.
בשנת התש"ב ברח מסלובקיה להונגריה מאימת הכיבוש הנאצי. אירועי השואה הביאוהו לבחון מחדש את השקפותיו. לראשונה, לפי עדותו, החל להתעמק בסוגיות של גלות וגאולה, גאולה בדרך הטבע, יישוב ארץ ישראל והיחס לבוניה שאינם שומרי מצוות, ובעקבות חיבוטי נפש אלו שינה את שיטתו והחל לתמוך בציונות ובעלייה לארץ. את דעותיו אלו העלה על הכתב בספר "אם הבנים שמחה", שאת רובו כתב בעליית גג בבית בו הסתתר מאימת הנאצים, תוך שהוא מצטט מאות מקורות מן הזיכרון בלבד. הספר יצא לאור בבודפשט בשנת תש"ג. באביב תש"ד החלו ההונגרים לשלוח את היהודים למחנות, והרב טייכטאל, ששמע שהמשלוחים מסלובקיה הופסקו בינתיים, החליט לברוח בחזרה לסלובקיה. בספטמבר 1944, אחרי דיכוי המרד הסלובקי, הועבר יחד עם יהודים אחרים משארית קהילת פישטיאן למחנה סרד, ומשם לאושוויץ. עדי ראייה סיפרו שנרצח בי' בשבט תש"ה על ידי אוקראיני ברכבת, כיוון שהגן על יהודי אחר שביקש מים (ולפי גרסה אחרת: לחם). על פי עדות אחד הנוכחים, היו מילותיו האחרונות: "הפיצו את מעיינותיי החוּצה". (מקור: הרב ד"ר תמיר גרנות, שואה ואמונה, ביהמ"ד הווירטואלי, ישיבת הר עציון)
^ 7.וכך דבריו: 'ואודה על האמת ואזכיר את חטאי, שגם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ, מחמת ששמעתי כן מהרבה חרדים סתם, ונשרש בלבי כך ולא התעניינתי בזה כלל כי טרוד הייתי בגירסא בלימוד תלמידים ולחבר חיבורים בגפ"ת ובשו"ת להשיב לכל שואל בדבר ה', ורק אחר שלקינו בגלות החל הזה עיינתי בהלכה זו והאיר ה' עיני שטעות הייתה בידי וביד אשר התנגדו לזה. ואני מודה ואומר, כמו שמצינו בש"ס מרבא ומכמה גדולי חכמינו ז"ל, שהודו ואמרו: דברים שאמרתי לכם – טעות היו בידי, ומודים דרבנן היינו שבחייהו , וב"ה אני איני חת משום אדם לומר בפומבי דברי אמת שבלבי, כי אני ב"ה שמשתי גדולי וצדיקי עולם ונתגדלתי בין חכמי דור קדושי עליונים אמתיים, וגם למדתי ב"ה מימי נעורי ונשאתי אישה בימי נעורי, כי נתקשרתי עם בת גדול הדור בהיותי בן י"ט שנה, ולא פסקה תורה משלחני מאז עד עתה, ואין אני מבטל דעתי דעת תורה משום גדול או רבי בזמנינו, רק אם יתווכח עמי כדרך משא ומתן של תורה בראיות מדברי חז"ל – אז אודה על דבריו אם יצדקו, אבל לא בסברות כרסיות לחוד' ('אם הבנים שמחה', הקדמה).
^ 8.כתב בשו"ת 'אהלי תורה', חלק ד' סימן א', למו"ר הגר"י אריאל שליט"א בעניין קיום מצוות ישוב ארץ ללא כוונה מצוה: 'מכיון שהוכחנו שמצוה זו מתקיימת על ידי כלל ישראל בשיתוף כל עם ישראל, מהני כוונת אלו להצטרף עם מעשי אלו . ואדרבה, כך נאה וכך יאה שתלמידי חכמים העוסקים בתורה ותורתם זכות הכלל היא, יהיו שותפים עם אחיהם העוסקים בישוב הארץ שישובם זכות הכלל הוא על ידי שיחשבו עליהם, ישתתפו עמהם ברוחם, ובכונותיהם הקדושות יעלו את המעשים הארציים, למעלה בקודש"'.
^ 9.לשון המשל המדויק: 'בעיירה קטנה היה שמש בית כנסת שנפטר והשאיר אחריו אלמנה. חשבו אנשי הקהילה כיצד אפשר למצוא משענת כלכלית לאלמנה, שהרי באותה תקופה לא הייתה פנסיה לאלמנות. אפשר אולי היה לתת לה להמשיך את עבודתו של בעלה המנוח, אך אין זה ראוי שאישה תמלא תפקיד של שמש בית כנסת. הוחלט שהיא תמלא את עבודות השמשות שמחוץ לבית הכנסת, ואת תפקידי השמש שבתוך זמני התפילות ימלאו המתפללים בהתנדבות. כך תוכל האישה להמשיך ולקבל את המשכורת שקיבל בעלה.
'הגיעו ימי הסליחות, והאלמנה במסגרת תפקידה כשמשית הייתה צריכה לקום ולכתת את רגליה בין בתי העיירה, כדי לעורר את העם לסליחות. היא נטלה את מקל הסליחות המיוחד לכך, ופנתה לעבר הבית המרוחק ביותר בעיירה, ביתו של וייס שנדור. כשהקישה בדלת נחרד וייס שנדור מהדפיקה בשעה לא שגרתית זו, ומשפתח את הדלת וראה את אשת השמש שאל אותה לרצונה. היא הסבירה לו שכחלק מעבודת השמשות המוטלת עליה היא צריכה לעבור מבית לבית ולעורר את העם לסליחות. 'כששמע זאת וייס שנדור הוא ניסה לשכנעה שאין זה מתאים לאישה להסתובב בחוץ בשעה מוקדמת שכזו, במזג אוויר כה חורפי וגשום, ועדיף שהוא יעשה זאת במקומה. האישה נאותה להצעה והעבירה לו את מקל הסליחות, ווייס שנדור יצא לדרכו לעורר את העם. 'כשהגיע לבית הראשון נשאל לזהותו, וענה: 'אני וייס שנדור, וקיבלתי על עצמי לעורר את העם לסליחות'. מיהר בעל הבית להגיב בכעס: 'וייס שנדור? אוכל חזירים שכמוך לא יעורר אותי לסליחות'. טרק את הדלת בזעם ושב לישון. 'כשהגיע לבית השני, נשאל לזהותו וענה את אותה תשובה, נענה שוב באותה צורה: 'מחלל שבת שכמוך לא יעורר אותי לסליחות'. ובעל הבית הזה הגיב באופן דומה לקודמו. 'כך נענה גם בבית שאחריו: 'רמאי ונוכל שכמוך, או משחק בקלפים שכמוך לא יעיר אותי לסליחות', וכן על זו הדרך אירע גם ביתר בתי העיירה. סיבוב ההשכמה הסתיים בלעז ובבוז, ואיש לא קם לסליחות.
'בבוקר, כשכל הציבור הגיע לתפילת שחרית בשעה הרגילה בלא לומר סליחות, קיבל הרב את פניהם בתמיהה: 'מה מיוחדת השנה שלא באתם לסליחות?' אנשי העיירה הצטדקו ואמרו לרב שוייס שנדור אשם בכך, שהרי הוא אישיות מפוקפקת ומפורסמת לגנאי בעיירה, והוא שעורר אותם לסליחות, ועל כן לא באו. 'שוטים!' הגיב הרב בכעס, 'נכון שוייס שנדור אשם בכל הדברים שהאשמתם אותו, אך הפעם הוא עורר אתכם לסליחות ולא עסק בכל מה שהאשמתם אותו, מדוע אפוא לא קמתם?'
כאן פרץ הרב טייכטל בדמעות וצעק: 'נכון שהציונים מחללים שבת וכדומה, אבל הם עוררו את העם וצעקו: 'צאו מתוך ההפיכה, הגויים שונאים אותנו, אין לנו מקום אלא בארץ ישראל', ולא שמענו'. הוא סיים את דבריו במילים האלה: 'הלוואי שנזכה לתקן את העיוות, וה' יקבל אותנו בארץ המובטחת'. (דברים שנשא לפני קהל בסלובקיה כשחזר אליה באחד משלבי הסתתרותו, על פי עדותו של מרדכי רוזנפלד, שהיה בין שומעי משלו של הרב טייכטאל, בתוך: בשבע גיליון 163, ג' בתשרי ה'תש"ס).
^ 10.כינוי עממי ל'גוי'.
^ 11.והוא ממשיך שם: 'ואם כי יש לדון את אותם החרדים שעמדו מרחוק לכף זכות, שעשו זאת מחמת זהירות יתירה דהיה בהו, מחמת היראה שאולי לא יהיה בשלימות רוח התורה כדבעי למיהוי. אבל ימחלו לנו, ששכחו את דברי רבינו החסיד ב'חובת הלבבות' (בהקדמה), שכתב: 'מן הזהירות – שלא תרבה להזהר'. וכתב שם, שאם היה כל מתעסק בענין מעניני הטובה שותק ועומד עד אשר יוגמר כל רצונו, לא היה אדם עושה דבר. ואלו היה כל מי שרוצה למלאות לו כל מידות הטוב ולא יכול להשיגם מניח מה שיזדמן לו מהם, היו כל בני אדם ריקים מן הטובות וחסרים מן החמודות, והיו שבילי הטוב שוממים ומעונות החסד היו נעזבים... וממש קוימו דבריו באלו החרדים, שעמדו מרחוק לחברת הבנין מחמת הזהירות היתירה דהיתה בהו (עמ' יט).
^ 12. "...אמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם : (ברכות דף ג.)
^ 13."סיפר מו"ר הרב שאר ישוב כהן זצ"ל: "...שמעתי מפי אבי מורי, הרב הנזיר הקדוש, מגדולי תלמידיו של מרן הרב קוק זצ"ל וממייסדיה של ישיבת 'מרכז הרב' דבר נפלא שאז לא הבנתי, בימינו, מבינים את זה היטב. אנו אומרים שלוש פעמים ביום: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". למה מתפללים על העיניים "ותחזינה עינינו"? מדוע לא מתפללים "יהי רצון שתשוב לירושלים ברחמים"? ואמר אבי מורי זצ"ל, יגיע יום שהקב"ה כבר שב לירושלים ומשרה שכינתו בתוכה ועושה בה נסים ונפלאות, אבל העיניים שלנו עיוורות ולא רואות את המחזה הנפלא הזה. צריך להתפלל על עיניהם של ישראל שתיראנה (ספרנו, המחזיר שכינתו לציון, כרך ב, ליקוטים, עמ' 443, תנועת המזרחי העולמית, תשע"ז).
^ 14.'מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורב יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום וזכרו את א"י זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקרא את המקרא הזה (דברים יא, לא) וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים האלה אמרו: ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה והגיעו לציידן וזכרו את א"י, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו את בגדיהם וקראו את המקרא הזה וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים אמרו: ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, חזרו ובאו להם לא"י' (ספרי, דברים, יב', כח', פסקה פ').
^ 15.וכה דברי הנצי"ב מוולוז'ין בעניין זה: 'ואין לנו לחשוב מחשבות כי ראוי היה הדבר הזה באופנים אחרים, כאשר מצויר בדעות בני האדם... כי באמת אין לחוות דעה את ה'. וכאשר אמר ע"י ישעיה הנביא: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי...", ואין לנו להתחכם לאמר, כי נצרך להיות באופן אחר.
וכמו שהיה בימי עזרא הסופר, שקבץ איזה אלפים בבבל מכל סוגי בני האדם, גדולי תורה ויראי ה', וגם מאותם האנשים נושאי נשים נכריות, אשר היו מורגלים בחילול שבת ולא ידעו את התורה כלל. כל אלו נתקבצו והכינו ישוב הארץ בערים, עד שאח"כ נתמלאה הארץ מבניה. כן עלינו להתעורר לקול רצון ה', הנשמע מקצה העולם ועד קצהו... ובכל סוגי בני ישראל... ועל כולם יתקיימו דברי עזרא הסופר: "יד אלוקינו על כל מבקשיו לטובה" (קובץ 'שיבת ציון' חלק א' עמ' 17, חלק ב' עמ' 6).
^ 16.כשלושה חודשים לאחר הצהרת בלפור (שבט תרע"ח) כותב הרב לד"ר משה זיידל: "כן, 'אתחלתא דגאולה' ודאי הולכת ומופיעה לפנינו, אמנם, לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבא, התחילה אתחלתא ז ו, ועיני כל חודר ברוח דעת היו תמיד נשואות כי יד ד' הנוהגת כל מסיבות דורים תפליא פלאותיה להביא את ההתחלה הזאת למעלה יותר רוממה, והפלא הזה קם ויתא בימינו לעינינו, לא ע"י מעשה אדם ותחבולותיו, כ"א ע"י מפלאות תמים דעים, "בעל מלחמות ומצמיח ישועות", ודאי קול דודי דופק ואור ד' אחד, המנהל בחכמתו חסדו וגבורתו, את גלגלי התולדה, כשם שהוא מנהל את הליכות כל צבאות עולמים וכל סדרי היקום כולו, הוא ד' אלהי ישראל, אשר אנחנו עמו וצאן מרעיתו, הננו עדיו עדי עד, מופיע ברב זוהר מתוך כל המאפלים, לפלס נתיבות חוקו על עמים רבים והמון לאומים. אמנם זה היום שקיוינו הולך הוא ובא, לעת עתה הולכים ומתגלים צדדיו היותר חיצונים, ע"י פועלים המוכשרים לכונן את המעשים הללו, כערכם של הצדונים היודעים לכרת את העצים מן הלבנון לבנין בית ד' יותר מבני ישראל, אשר עינם ולבם וכל רגשי נשמתם נתונים נתונים אל הבית הגדול והקדוש, אשר נקרא שם שם ד' צבאות יושב הכרובים, אשר ידעו את שמו לדבקה בדבריו ובדרכיו בכל לבם ובכל נפשם (אגרות הראי"ה, ח"ג, תתע"א) וראה שם, אגרת תתע"ה וב'אורות התשובה' פרק יז'.
^ 17.וכתב על כך הגאון הקדוש, רבי אליהו גוטמאכר מגריידיץ' מתלמידיו של הגאון רבי עקיבא איגר: 'ואצלי כבר ברור, שאם יקיימו ישראל, שיתחילו לעבוד אדמת הקודש בסך ק"ל משפחות, שיהיה התחלת הגאולה גם כשלא יהיו ישראל ראויים לכך". (מכתב, נדפס בתוך שו"ת 'נפש חיה') וכנגד המתנגדים לרעיון זה כתב: "כי הקליפה גוברת גם בצדיקים היותר גדולים לבטל הטוב הזה".
^ 18.'שו"ת 'ישועות מלכו' (יורה דעה, סימן ס"ו)
^ 19.מגדולי הדור הקודם, היה חובב ציון נלהב ואדמו"ר לאלפים, בעל שו"ת 'ישועות מלכו'.
^ 20.ציטוט זה הובא בראש ספר 'לנתיבות ישראל' לרצי"ה קוק זצ"ל.
^ 21.וכך כתב הנצי"ב, בפנקס אגודת 'חובבי ציון' שעמד בראשה: 'ראה ראינו כי היה ה' את רוח עמו ישראל בכל חלקי תבל ומלואה, להושיב נחלות שוממות בארץ הקדושה, ולכונן שם מושבות לנידחי ישראל, וקול ה' דופק על פתחי לבבנו לאמר, פתחו לי פתח בפעולתכם, כי הגיעה השעה, אשר לא יאמר עוד על א"י עזובה ואין דורש אותה. אחרי שיהיה הגלות... שהצרות מתרבות, ונשאר אנוש מעט מזער, בעת ההיא: קום התהלך בארץ וכו', היינו בביאה שאחר הגלות, עלינו להתהלך בארץ, ולעסוק בישובה טרם נזכה בה... עלינו להתעורר לקול רצון ה', הנשמע מקצה העולם ועד קצהו, בכל מקום אשר אחינו מפוזרים שם, נדחים ונענים, לעשות מה שבידינו מעט או הרבה, ובכל סוגי בני ישראל, ועל המקובצים לעלות להושיב את א"י ולבנותה ולנטוע בה כל עץ מאכל".
^ 22.אם נעזוב את שעת הכשר, של התחלת התפתחות הישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבאו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים שבא"י, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הניסיון - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון... (אגרות הראי"ה, ח"א, קמד).
^ 23.עיין מאמר "הזהות בין התורה ללאום', לגר"ש גורן זצ"ל, תורת השבת והמועד, עמ' 195, ירושלים תשמ"ב, ובמכתבו של הרב גורן לדוד בן גוריון בעניין מיהו-יהודי (תשי"ט): 'רישום ילדים מנישואי תערובת', בתוך: משנת המדינה', עמ' 191-201, ירושלים תשנ"ט, ובמאמר: "הפרדת דת ומדינה" בספר 'משנת הגורן', עמ' 55, תשע"ו.
^ 24.עיין במאמרנו "אוזר ישראל בגבורה", תשע"ח.
^ 25.הסברנו כאן האת הפסקה על פי צורת ההסברה המתאימה לרוח ימינו אנו ולא לזמן כתיבת הפסקה, יחד עם זאת, בסיס הדברים נמצא בדברי הרב עצמו במקום אחר הכותב: "אילו היו לכל הפחות מחובבי ציון או ציונות, היה יותר נקל להשיבם לאיתן דרך ה', מפני שיש יחס גדול בין ההכרה הלאומית בישראל אל שורש הקדושה באמונה ובקיום תורה ומצוות. מכל מקום, גם עכשיו שהרחיקו לכת אין להתייאש מהם כלל וכלל . סוף כל סוף, כל כך פעל אור ה' אשר הופיע בעולם אלפי שנים על ידי תורתנו הקדושה, שעכשיו כבר אין לנו אותה המינות הארורה, אשר כל באיה לא ישובון, שהיתה בימים הראשונים. עכשיו, אפילו הדעות היותר רעות עומדות הן על הבסיס של בקשת היושר והצדק, שבאמת הוא בעצמו הוא דרך ה', שציווה אברהם אבינו עליו השלום 'את בניו ואת ביתו [אחריו ...] לעשות צדקה ומשפט'. ונמצא, שכל הטעות של הדור היא רק מה שהם אינם יודעים שכדי לבוא אל המטרות הטובות שהם חושקים, צריכים בני ישראל להיות מכבדים את התורה, ודבקים יפה באמונת ה' ברוך הוא, שהיא אור העולם כולו וחייו" (אגרות הראי"ה, אגרת קיג', אודות יחס אל צעירים שפנו לקומוניזם. וראה עוד בעניין זה: אגרת נ', קלח', שלב', שעה', תקט')
^ 26.וזכור מאוד הרעש והמחאה הנמרצת מצד חוגי השמאל הליברלי בישראל כאשר לפני מספר שנים נאמר עליהם ע"י אישיות פוליטית בכירה שהם: "שכחו מה זה להיות יהודים".
^ 27."הנה פעם שמעתי מאדם אחד מדבר בגנות אחינו בית ישראל היושבים בארצות אירופה ואומר שהם מחללי שבתות בפרהסיא מקטון ועד גדול, ואוכלים מאכלות אסורות, ועוד ועוד הירבה לגנותם. אמרתי לו: מי הכריחך לדברים אלו של גנות וחובה וקטרוג. המעמך ישלמנה, ואתה מה יש לך בדברים אלו, ומי הכניסך בתיגר זה. ועוד, למה תבחר לעשות מעשה הזבוב שאינו חונה על בשר נקי וטהור, אלא רק על מכה וחבורה אשר על הבשר , כי כן אתה מספר בגנות אנשי אירופה, ואינך מספר בדבר טוב הנמצא בהם, ויאמר: מה שבח וטוב נמצא בהם ביהדות, כדי שאדבר בו? אמרתי לו: יש ויש, כי הנה תמצא אפילו אותם אנשים שהם מחללים שבתות ויו"ט, ואוכלים בשר חזיר ובשר וחלב וטרפות ושותים יין עם הנכרים ומתערבים עימהם, עכ"ז הם מחזיקים בשם היהדות אשר עליהם, ומודים ומודיעים בפיהם שהם יהודים ואין שם יהודי חרפה להם , אלא היא להם לכבוד ולתפארת" ("עוד יוסף חי" (בן איש חי) תחילת פרשת במדבר.
וראה גם: 'צדקת הצדיק', לרצ"ה מלובלין זצ"ל, אות נד: ' עיקר היהדות - בקריאת שם ישראל , כמו שנאמר 'זה יאמר לה' אני [וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לה'] ובשם ישראל יכנה" - שלא יהיה לו, רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל - די... ועל זה נאמר "חבור אפרים עצבים - הנח לו", שהם בחיבור אומה אחת, ולא נתפרדו להתחבר עם הגוים להיות בכללם".
^ 28.היחיד הפרטי יכול לנתק את עצמו ממקור החיים, לא כן האומה כנסת ישראל כולה, על כן כל קניניה של האומה, שהם חביבים עליה מצד רוחה הלאומי, כולם רוח אלהים שורה בם: ארצה, שפתה, תולדתה, מנהגיה
^ 29.וכה דברי מו"ר הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל בעניין זה: 'יש אנשים, שהם צדיקים וחכמים אבל, לפעמים, הם מוציאים מהפה דברים, שקשה להוציא אותם. בודים, שיש כאן כביכול מעשה של הסיטרא אחרא. דיבורים כאלו זה קיצוץ בנטיעות. כל מי שאומר, שהסיטרא אחרא עושה - זה קיצוץ בנטיעות. זו פגיעה באמונה הפשוטה של יחוד ה'. "אין עוד מלבדו" (דברים ד', לה'). רק ריבונו של עולם מנהל את העולם. הסיטרא אחרא אינה מנהלת את העולם, ומי שאומר אחרת, הוא מקצץ בנטיעות. הסיטרא אחרא יכולה לקטרג, זה התפקיד שלה, ולכך יש לה כוח, אבל לא יותר מזה. אבל, כשחסר כאן חסד ה', אז אין התבוננות, והכל יכול להיהפך למסולף עד כדי קיצוץ בנטיעות. אם לא זוכים, רואים ולא מבינים, ואז אפשר לבדות דברים חמורים, ולהסביר, כמו שהמרגלים הסבירו, ויכולים להגיע עד כדי קיצוץ בנטיעות. על דור המדבר הפס' לא מהסס לומר: "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי" (תהילים צה, י). יש דבר כזה 'עם תועי לבב', גדולים וצדיקים, אבל תועי לבב. מזה נובע בלבול, שכן האמונה בגאולה היא לפי הדור ולפי גדולי הדור.
כשאנו רואים, שהתרחש לנו נס כזה, שאחרי אלפיים שנה, שבהם לקח ריבונו של עולם מאיתנו את ארץ ישראל, והייתה גלות, ארץ ישראל חזרה אלינו. יש ספק מי החזיר לנו אותה?! האם ניתן לומר שלא הקב"ה הוא שהחזיר לנו אותה?! צריך להיות ברור מי החזיר לנו אותה, ודאי שזו ישועת ה'. מקשים עלינו קושיות, וכל המשברים של היום, נובעים מאותו חסרון של "וקדוש ישראל התוו". (מתוך שיחותיו ליום העצמאות)
^ 30.'לפתע שמעתי קריאה, חייל שראה ראשון את הכותל המערבי, השמיע צעקה: "אני רואה את הכותל המערבי". כולנו פרצנו אחריו דרך שער קטן, ומששנו את האבנים באהבה גדולה שנדלקה פתאום בכל לב. חיילים נצמדו אל הכותל והחלו למרר בבכי. אינני זוכר, במשך שלושת ימי הקרב על ירושלים העתיקה, חיילים בוכים, למרות העובדה שראו את טובי רעיהם נפגעים. ואילו עתה כרעו ליד הכותל ומררו בבכי כילדים קטנים. חיילים שפניהם מכוסים זיפי זקן ועיניהם אדומות מעייפות של קרב, התחבקו והתנשקו כשהם צועקים: "ירושלים שלנו". (זעקתו של צנחן, אלי לנדאו, 'דף לתרבות יהודית', יום ירושלים, משרד החינוך)
^ 31.דברי הרב שם במלואם נדפסו בספרו: 'מאור ישראל' – דרושים.
^ 32.ראה בהרחבה בחוברת 'ואתם תחרישון?' – מבט ראשון על משמעותה של מלחמת המפרץ הוצאת 'מעלה', תשנ"א.
^ 33.על פי תקנת מועצת הרבנות הראשית לישראל בשנת ה'תש"ט, והחל משנת ה'תשל"ד בברכה.
^ 34.ע"פ 'מאמרי הראי"ה', מכתב לבני-עקיבא.
^ 35.פלא יועץ – ערך הצלה: "כמה יתהלל הגבור בגבורתו (ירמיהו ט כ) ואשר יש לו כח ויד ושם טוב עם שרי עם הארץ בזאת יתהלל בהציל עשוק מיד עושקו ובהציל גוף וממון ישראל מיד עכו"ם, שאם גדלה רעת המוסר גוף או ממון ישראל ביד עכו"ם עד כדי שמתר להרגו אפלו בזמן הזה, כל קְבל דנא מרובה מדה טובה ולמצוה רבה יחשב למציל גוף או ממון ישראל, וכל שכן וקל וחמר אם הוא מציל נפשות לקוחים למות שהוא מזכה נפשו כאלו קים כל התורה כלה. שהרי אמרו (סנהדרין לז, א) כל המקים נפש אחת מישראל כאלו קים עולם מלא. ועל כגון דא אמרו (ברכות כז, א) אפלו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרמון.כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים כלים ריקים, אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל. והן אמת שאין הקדוש ברוך הוא לוקח שחד מצוה כנגד עברה ומשלם להם ענש על כל העברות שעושים ועל כל בטול מצוה שמבטלים, אבל גם כן יש לו שכר הרבה לתן לאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כחם להציל ישראל מיד עכו"ם ולהציל עשוק מיד עושקו. מה טוב חלקם ומה נעים גורלם . ואם כל כך גדלה מצות הצלת נפש, על אחת כמה וכמה טובה כפולה להציל את חברו מלחטא ומזכה את חברו לדבר מצוה, מאחר שאמרו (במדבר רבה כא, ד תנחומא בנחס ג) שהמחטיאו הוא יותר מההורגו כן המזכהו הוא יותר מהמחייהו: מקורות נוספים ראה במאמרנו "אוזר ישראל בגבורה", אתר ישיבה (תשע"ח).
^ 36."האומה בכללה, עם כל גודלה וחסנה הרוחני, עם כל גאון-נשמתה, לא תוכל בשום-אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל, עם כל יופיו ועזו, לפי-הערך. הציוניות, המעשית, והעיונית, הפוליטית והדפלומטית וכל ענפיה יחד, כמו שיצאו מן הכוח אל הפועל עד היום, יש בהם ענינים נשגבים ונעלים, שאנו נקראים ממעמקי הוויתנו הישראלית לתמכם בכל כוחותינו הגשמיים והרוחניים; אבל כל אלה יחד אינם כ"א הגוף הציוני...
^ 37.וכך כתב בנו וממשיך דרכו של הרב זצ"ל, מרן הגרצי"ה קוק בעניין זה: "ועתה הנה לפנינו החזיון הזה בעצמו בתנועת התחיה שלנו. הציונות והלאומיות החדשה הלא גם הן כל עקר גלוין מן החוץ בא, מתוך דחיפות הגורמים החיצוניים השונים של מצבי חיינו הגלותיים. רשמיהן העמוקים של צרות הגלות וגם הרוחותיהן הלא הם הם שגלו לנו גם את 'דרישת ציון' ו'נצח ישראל' (אגודת תלמידים ציונית בישיבת וואלוז'ין – ש.ה) ו'ביל"ו' ותולדותיהם... את 'מדינת היהודים' – עם 'מקלטה הבטוח'. ומי בעל עינא פקיחא, המסתכל עתה בחיינו הצומחים וגדלים בארץ ישראל, במצבו הכללי של עמנו וזרם התעוררות ההכרה הלאומית הכללית... ולא יראה ולא ידע שהערכתה של ציונות ולאומיות זו אינה תלויה במספרם ובערכם של שוקליה (משלמי 'השקל' הציוני - דמי חברות בתנועה -ש.ה) וחבריה הרשמיים,שהיא אינה מסוג 'התנועות' ו'הזרמים' החברתיים במובן הרגיל, קנין ההסתדרות של קבוצת-האנשים הקטנה או הגדולה, הדוגלים בשמה בלבד?! ולא יבין ולא יכיר בזה את גודל העליליה של ההסטוריה האלהית, של קורא הדורות מראש, ד' אלהי ישראל?! כי אמנם תנועת התחיה הגדולה והאדירה היא זאת, תנועת התחיה, התקומה, התעורה, השחרור, של העם הישראלי ותשובתו לאיתן-עלומיו, לימיו-מקדם ....
מקור תנועתה הגדולה של האומה הישראלית, הוא, כמובן, בתוך תוכה של האומה, בפנימי-פנימיותה, בגידיה ובאבריה ובעורקי חייה שלה בעצמה, בכלל ובכל פרט מפרטיה. לא בשלילה, כמובן, מקורה, בבקשת 'מקלט בטוח' בעל הגנה משפטית מפני האנטישמיות, מפני הנגישות החיצוניות 'צרת היהדות וצרת היהודים', אלא בחפץ-חייה ותחיתה העצמי, הפנימי החפשי, של האומה, 'מתרפקת [היא] על דודה' (שיר השירים ח, ה), מתגעגעת היא אל ביתה, אל נחלתה, אל ארצה, לא רק כדי להסתר שם מחמת המציק, לברוח מפני המכות, החמריות או הרוחניות, אלא בחפצה החיובי העצמי לשוב לארץ חייה, לאלהיה, לעצמיותה, לחיות את חייה הטהורים והבריאים החפשיים, חייה שלה, חייה האלהיים. עם השאיפה לבנין בית המקדש יצאה והתגלתה תנועת ישוב-ארץ-ישראל וחבת-ציון שלנו..(מאמר 'על הפרק', 'לנתיבות ישראל', ח"א, עמ' יז'-יט', נכתב בהיות הרצי"ה בן עשרים ושתים, בשנת תרע"ב).
^ 38.'הגלות נחלק לג' חלקים, והם דומים לגמרי אל המשמרות שהם בלילה, כי הם סימן אל שלשה חלקי הגלות. לכך השם יתברך יושב ושואג על כל משמר 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו'' כי בתחילה כאשר באו בגלות, היו נותנים עול על ישראל, ומכבידים עליהם הגלות ביותר. והיו ישראל נושאים עול ומשא גדול תמיד, עד שהיו ישראל כמו החמור, שנושא משא גדול. וזהו תחלת הגלות היו נוהגים כך, והוא מלכות בבל. כך היה חלק הראשון מן הגלות. חלק הב' מן הגלות היה דור של שמד, שהיו גוזרים עליהם מיתה ושמד. והוא כנגד משמרת השנייה, שכלבים צועקים. וכלבים צועקים הוא סימן מיתה, כמו שאמרו (ב"ק ס ע"ב) כלבים צועקים - מלאך המות בא לעיר. כך היה חלק הב' מן הגלות, שהיו הורגין בהן וממיתין אותם. ולכך אמר 'משמרה ב' כלבים צועקים', שהוא סימן יללה ומיתה, ולכך גם על זה הקב"ה יושב ושואג כארי. חלק הג' מן הגלות, אין שמד, השם יתברך ישמור עמו ישראל מזה, ונוהגים האומות עם ישראל כמו שנוהג הבעל עם האשה. כי האומות נחשבים בעל לישראל בגלות, שנאמר (ישעיה כו, יג) "בעלונו אדונים זולתך". והבעל - כאשר לא תמצא האשה חן בעיניו - הוא מגרשה (דברים כד, א).כך האומות, כאשר ישראל אינם מוצאים חן בעיניהם, מגרשים אותם, וזהו עיקר הגלות של חלק הג'. ועל זה אמר 'משמרה ג' אשה מספרת עם בעלה'. ואמר במשמר הג' שהתינוק יונק משדי אמו, כנגד זה - בסוף הגלות יונקים ישראל, שנחשבו תינוקות בתורה, שיונקים מן שדי אמם , הראשונים שנקראים 'אמם'. וזה מפני שלא נתנו להם מנוחה שישבו במקום אחד, והם גולים ממקום למקום, עד שנשכחה בעוונותינו הרבים התורה לגמרי מישראל בסבת הגלות: (ספר נצח ישראל למהר"ל - פרק יח')
^ 39.אשר התבאר עניינה באריכות בספר 'קול התור'.
^ 40.'אנחנו חייבים להשגיר בקרב שדרותינו כולן את הרעיון שהתחיה הלאומית שלנו כוללת היא שני צדדים, ורק בההשלמה של שני הצדדים יחד, תהיה אז ראויה לשמה. והצדדים אינם אחרים, כי אם צד החול וצד הקודש שבה. שני הצדדים של תחייתנו מוכרחים להיות איתנים, רחבים ומקיפים את כל צדדי החיים כל אחד בגבולו, במובן היותר מלא. וע"י הגבורה של החיים של שני הכוחות ביחד, כח החול וכח הקודש, יתגלה העז וההדר אשר לתחייתנו הלאומית' (הערת הרב, מאמרי הראי"ה, עמ' 43).
'תחיתנו הלאומית ההולכת ומתהוה לעינינו בארץ ישראל, צריכה להקיף במלואה את כל ערכי חיינו. אין תחיה של אמת כל זמן שהיא נוהגת רק בשדרות מיוחדות ורק בערכים מיוחדים. היא מוכרחת להקיף את כל שדרותינו ואת כל ערכי חיינו כלם. מכאן אנו באים להעריך את ערכי התחיה לעומת שתי תכניותיהם הראשיות הקדש והחול, שעד כמה שנהיה נוטים לימין או לשמאל, אין אנו יכולים להפקיע את עצמנו מהשקפה זו כי בחיינו הלאומיים הכלליים יש לנו עסק עם שני ערכי החיים, עם ערך הקדש ועם ערך החול שלנו' (לשני בתי ישראל, מאמרי הראי"ה, עמ' 45).
^ 41.מאמרי הראי"ה, 'נאדר בקודש', עמוד 414.
^ 42.'אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר, כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני 'רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'' כי הענין הא-לוהי עמד לחול עליהם כבראשונה אלו נענו כלם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו ורובם והחשובים שבהם נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם. ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו 'אני ישנה ולבי ער' כִנה הגלות בשם שינה ואת התמדת הנבואה בקרבם בשם לב ער. ובאמרו קול דודי דופק כיוֵן לקריאה אשר יקראם הא-לוה לשוב לארץ. המלים 'שראשי נמלא טל' הן כינוי לשכינה היוצאת מצל קורת המקדש. 'פשטתי את כתנתי' מורה על התעצלם להשמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל. 'דודי שלח ידו מן החור' רמז לעזרא הפוצר בהם ולנחמיה ולנביאים האחרונים. סוף דבר רק חלק מן העם נענה ולא בלב שלם ולכן גמלם הא-לוה כמחשבת לבם ונתקימו בהם ההבטחות הא-לוהיות רק במדה מצמצמת כפי מעוט התעוררותם, כי הענין הא-לוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם: אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. אף אנו אלו היינו מוכנים להתקרב אל א-להי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית' מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים. עכשיו שאין הדבר כן אין הדברים שאנו אומרים בתפלותינו 'השתחוו להר קדשו' ו'השתחוו להדם רגליו' ו'המחזיר שכינתו לציון' וכדומה כי אם כדבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם כאשר העירות בצדק שר הכוזרים (כוזרי ב', כד')
^ 43.מאמרי הראי"ה, התחיה השלמה - תחיית הקודש, עמ' 336.
^ 44.'לא יכלו ה"מודרניים" שלנו להבין אחרת כ"א שהציונות היא הכנסת זרם לאומי אירופי בכנסת ישראל, והמודרניות האירופית הלא היא רואה בכל עוז לקרוע את הציבוריות החברתית מן הדת, ע"כ גם בציוניות צריך להיות כך לפי דעתם. אבל הלב הישראלי החסון יודע הוא שלא כצורנו צורם , ואם כל העמים ילכו איש בשם אלהיו , או בלא שום שם של איזה אלוה, לעולם אנחנו נלך בשם ד', עומד הוא ברתת לעומת תנועה ישראלית לאומית שאין אור הקודש מתנוצץ בגאון עולמים על ראשה. (אגרות הראי"ה ג', אגרת תתפב, עמ' קעב)
^ 45.אגרות הראי"ה, אגרת תקע"א.