ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- יום ירושלים
- שיחות ליום ירושלים
חם, חם, וכל רגע יש רמזור. לא הולך לנו.. אני יושב מאחורה שפוף. בחצי עין אני רואה שהנהג מסתובב אחורה ומסתכל עלי, והיה נדמה לי שהוא רוצה להגיד לי משהו. הוא פונה אלי ואומר לי: תגיד לי, אתם ירושלמים אתם? אני יכול להגיד שכל זחיחות הדעת אפפתני בזלזול כזה שאפילו לא עניתי לו. אחרי עוד איזה חצי דקה הוא מסתכל עלי עוד פעם: תגיד לי, אתם ירושלמים אתם? אני עושה לו 'כן' כלאחר יד. פתאום אני שומע אותו אומר: אח.. הרבה זמן לא הייתי בירושלים.
אני שומע את האנחה הזו, זה נכנס לי לתוך הלב כמו חץ. כל החושים הירושלמים שלי וכל מה שהתחנכתי בבית אבא ואמא וכל הערנות הזו שהיא בנתה בי במשך כל שנות ילדותי, כל זה נדלק אצלי. אני נדלקתי, מכניס את הראש קדימה בין שני הכסאות ואני שואל אותו: הרבה זמן לא היית בירושלים, כמה זמן לא היית בירושלים? הוא נאנח ואומר: כבר שלושה שבועות לא הייתי בירושלים. אני אומר: שלושה שבועות לא היית בירושלים, אז מה אתה נאנח כל כך? הוא אומר לי: אולי יותר. אתם הירושלמים לא מבינים מה אני נאנח. אבל אני התרחקתי מאוד מאוד מירושלים. שאני לא אאנח? הוא אומר לי: אתה רוצה לשמוע סיפור?... אותי הוא שואל אם אני רוצה לשמוע סיפור.. ודאי שאני רוצה לשמוע סיפור!
קירבתי את עצמי כמי שהולך לקבל דבר בשם אומרו, דבר מחברו. אז הוא הסתכל בראי והוא מדבר אלי דרך הראי, הוא אומר לי: אתה יודע איפה נולדתי? אני לפני שישים וחמש שנה נולדתי בארמון בבגדד. אם היית יודע איפה אני נולדתי.. אבא ז"ל, מלבד שהיה איש חסד, היה עשיר גדול, סוחר גדול מסוחר יבגדד. הבית שלנו היה בנוי בצורה של ארמון, על גדות הנהר. בקיץ רוח היתה מנשבת, הכל היה מצופה שטיחים ורהיטים. נולדנו שניים בארמון, אני ואחי הקטן. אמא שלי היתה מלכה אמיתית ואנחנו היינו נסיכים. יום אחד אבא ז"ל בא בזמן הצהריים לאכול ארוחת צהריים. הוא היה יושב בבוסתן, הרוח נושבת קצת, היה נח, ואחר כך היה חוזר לבית המסחר. ימים טובים היו לנו, עד אותו היום.
בא אבא הביתה, אמא הגישה לו את האוכל, והוא לא רצה לאכול. הוא ישב ושתק. חצי שעה. אחרי חצי שעה רמז לאמא שתיכנס איתו לבית ושם ידבר איתה. לא שמענו מה אמר, אבל את הצעקות של אמא והבכיות שמענו עד לב השמים. ולנו לא נתנו להיכנס. ואחרי שעה יוצא אבא לבוש בגדי חול, כמו פועל פשוט. אף פעם לא ראינו דבר כזה, עם איזה תיק קטן. ניגש אלי ואל אחי, מנשק אותנו ואומר לנו: אני הולך לארץ ישראל, לירושלים. ואחרי שאלך ואגיע בשלום – אני אחזור ואני אקח אתכם לארץ ישראל. ואמא בוכה, והמהומה גדולה, אולי שבוע לא הפסיקה לבכות. אבל רק בינינו לבין עצמנו. כשהיה נכנס שר היתה אומרת שאבא נסע וצריך לחזור עוד חודש. וככה לאט לאט החיים חזרו למסלולם, והתרגלנו למציאות הזו שאין אבא, ואמא בוכה במסתרים, והחיים מתנהלים כרגיל.
עברו שלושה-ארבעה חודשים, חצי שנה. יום אחד נפתחה הדלת, ואבא נכנס בלי שפמו. נכנס כמו השמש בצהרי היום. לא ראינו אותו מימיו בכזו שמחה ואושר על פניו. נכנס ולא יושב. ואמא התעלפה. שפכו עליה מים. אבא לא ישב, אמר לאמא: אין זמן, באתי לקחת אתכם לירושלים, אין זמן. תאכל משהו, תשתה, תנוח – אין זמן, יש בדיוק שעתיים. ואנחנו הולכים. הכל נשאר כמו שהוא, הכל לא שווה כלום, כל הארמון לא שווה שום דבר. אחרי שעתיים יצאנו עם שלושה תיקים קטנים והולכים. לאן הולכים? ששש... לא לדבר. נפגשנו עם מישהו. לקח אותנו לאיזה מקום, הגענו לאיזה כפר, ושם שמו את אמא על חמור, ואת אחי הקטן איתה, ואת אבא ואותי על החמור השני, ועוד חמור של איזה ערבי שמוביל אותנו. בהמשך חמור אחד מת, וגם השני, והמשכנו ללכת ברגל...
וככה הלכנו שלושה חודשים עם איזה מורה דרך שכנראה קיבל הרבה כסף מאבא. ואבא לוקח את אמא ואחר כך אותי: 'שם זה ארץ ישראל', .. זה היה בגולן, ודרך דבוריה ירדנו למטה עד שהגענו לעמק החולה. הגענו לשם, כפרים יפים, בתים יפים. אמר לנו אבא: זה יהודים, זה ארץ ישראל. רוצים להיכנס לבתים, אמר אבא: לא, פה זה לא ירושלים. אנחנו הולכים לירושלים. הלכנו והלכנו ממקום למקום, כי אבא אומר: לירושלים עולים ברגל. לא נוסעים. ירושלים זה עולים – "הכל מעלין לירושלים". אז עולים ועולים. בסוף הגענו.
הגענו לאיזה רכס, אבא מראה לנו מרחוק: שם זה קריית מלוכה, שם זה ירושלים. ובירושלים בניתי לך ארמון, לא כמו שם על נהרות בבל, אלא ארמון אמיתי! הגענו לירושלים, ואבא הביא אותנו לארמון. והארמון היה מרתף דלוח בנחלאות. הוא שכר לעצמו קיתון קטן, ולשם הביא אותנו. ומי שלא ראה את אבא בירושלים בארמון – לא ראה אדם שמח ומאושר מימיו. לא ראה את זיו השכינה מימיו. אבא היה עושה בירושלים כבן מלך . הוא היה אומר לאמא: קריית מלך רב. הדבר הכי חשוב זה שלא תזוח דעתו של אדם. ולכן בחרתי לעצמי עבודה מאוד חשובה, לטאטא את רחובות ירושלים. אמא כמעט התעלפה. וגם לך בחרתי עבודה מאד חשובה. ואמא שהיתה מלכה אמיתית, בירושלים כשלא היתה פרוטה לפורטה, גם היא היתה צריכה לעבוד בבתי עשירים. היא הפכה להיות אישה עניה בכסף ועשירה ברוח.
ואי אפשר לתאר, ואתה לא תבין מה זה היה הבית הקטן שלנו בירושלים. אבא לפעמים היה מעורר אותנו לשירת הבקשות בירושלים. אתה יודע מה זה שירת הבקשות? הרבה לא הבנתי, הייתי ילד קטן, אבל בגן עדן הייתי. זו היתה ההרגשה שאבא הצליח להפיח בי את הרוח הזו. ואחרי שאבא היה חוזר אחרי יום עבודה קשה – בהתחלה היה מכבד את רחובות ירושלים. אחר כך היה עובד בבניין. בשקיעת החמה היה מגיע לבית הכנסת ועובר לפני התיבה ולומד ומתפלל ערבית ויושב עד אחרי ערבית בבקשות ותהילות, והיה מאושר. כן, אלו היו ימים של אושר וכבוד, זה היה האושר האמיתי.
אבל מי יודע, נפלאות דרכי ה', ויהי היום ואבא לא חזר מהעבודה. אמרה לי אמא: לך תחפש, תשאל, ולא הייתי צריך הרבה לשאול, כבר פגשתי אנשים ברחוב, וכבר התברר שאבא לא החזיק ליבו, מרוב מאמץ ויסורים בעבודת ה', שבק חיים לכל חי, ונותרנו לבד. ואני הקטן הפכתי להיות המפרנס הגדול של המשפחה. ימים קשים. היו ימי מלחמת העולם השנייה, ולא היה פה לחם, ולקבץ נדבות.. ואז אמא אמרה לי: אולי תלך למטה לתל אביב, לשפלה, לארצות החול, אולי משם תביא קצת אוכל הביתה. וירדתי לתל אביב והשכרתי עצמי לפועל, והייתי מביא פרוטות הביתה, והירידה התארכה, ובסופו של דבר גם אמא לא החזיקה מעמד, ולקחתי את אחי הקטן איתי לתל אביב, ואמרתי לו שלא ידאג, שעוד נחזור הביתה.
מאז עברו עשרים וחמש שנה. וכל ערב שבת וערב ראש חודש אני אומר: אולי עוד נחזור הביתה. אבל התל-אביביות – עולם של חולין, וירושלים עולם של שבת, עולם של קודש. הוא אומר לי: לפעמים גם לאדם שפל כמוני מתרחש נס, והקדוש ברוך הוא חומל גם על השפלים שבבני אדם. קורה לפעמים שלא על פי התוכנית אני זוכה לעבוד בירושלים.
כשהיו הילדים קטנים אמרו לי: אבא, עד מתי תעבוד קשה? אולי תבחר עבודה קלה, להיות בעל עגלה. אמרתי: יש עבודות קלות שהן קשות, ויש עבודות קשות שהן קלות. תן לי עבודה קשה בירושלים ואגיד לך שזוהי עבודה קלה, ותן לי עבודה קלה בתל אביב ואומר לך שזוהי עבודה קשה. אבל הקב"ה חונן גם את הדלים, ומדי פעם אני מקבל נסיעה לירושלים.
אתה יודע מה זו נסיעה לירושלים? כשעולים לירושלים אני מוצא בתפילה שלי בתל אביב מעין טעם התפילה שאבא ז"ל התפלל בירושלים. אילו הייתי יכול הייתי הולך לטבול במקווה לפני התפילה כמו שאבא היה עושה. אבל אתה יודע, אין כאן הרבה מקוואות, ולא נמצא שאדם פשוט כמוני טובל במקווה. אז אני אומר תהילים במנגינה שאבא היה אומר, ואז אני יוצא לתפילה, וכשחוזר אני מהתפילה, לפני שאני שותה, אני לובש בגדי יום טוב. וכי אתה חושב שאני אעלה לירושלים עם בגדי עבודה? לא ממש בגדי שבת, כדי שלא יגחכו הבריות, אבל בגדי יום טוב, ואני מצחצח את הנעליים. אמר לי חכם שתשעה קבין זה טוב כמקווה, אז אני מתרחץ, ואני מטהר את עצמי, ולובש אני בגדי חג, ואוכל מעט. זה יום חג. לפעמים כשיש מקום אני לוקח גם את אשתי. כך אני מתחיל לנסוע לירושלים.
והנוסעים אומרים לי: למה אתה נוסע לאט? לירושלים נוסעים לאט. היום הדרכים התקצרו, אדם לא מרגיש שהוא עולה לירושלים. .. הוא שואל אותי - מתי נולדת? - אני נולדתי בתש"ו. הוא אומר לי: אתה זוכר שהיינו נוסעים שעתיים-וחצי לירושלים? והיום, מה יש למהר? תמיד איטי, לא עוקף. למה צריך לעקוף? זה טוב בתל אביב. אבל כשאני בא לירושלים, אני עובר לנתיב הימני.. אני עובר את לטרון, מתקדם, נכנס בשער הגיא, שם כולם לוחצים על הגז, ואני נוסע יותר לאט. נזכר באבא ז"ל, באמא ע"ה. הדמעות זולגות. הם לא מבינים.
ראש העיר שלכם, טדי קולק, דבר טוב הוא עשה. בכניסה שם גינה עם פרחים יפים שכתוב "ברוכים הבאים לירושלים". בתל אביב לא ראיתי דבר כזה. כשאני עולה ממוצא, כל סיבוב מתקרבים, כשאני מגיע ליד ברוכים הבאים, אני חייב לעצור. אני מוציא ספר תהילים קטן של אבא ז"ל, יש לי שם סימן, דוד המלך: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים". וכך אני נכנס לירושלים, ואני חושב: במה זכיתי עוד פעם להיכנס לירושלים?... מתחיל לבכות.
הגענו לתחנה מרכזית. אני מעיר את החבר שלי, משלמים לנהג, והנהג מסתכל עלי ואומר: תדע לך שלא היתה מילה אחת שלא-אמת בכל מה שסיפרתי לך, וראיתי שלא היה רגע של לא-אמת במה שהקשבת לי. ואני יוצא החוצה. לא שאלתי אותו לשמו, ולא אמרתי לו את שמי. עצרתי אותו, אמרתי לו: לא שאלתי לשמך! הוא מוציא כרטיס ביקור ונותן לי. אני מסתכל על הכרטיס-ביקור, ואני לא זז. החבר שלי מסתכל עליי, נהייתי חיוור. כתוב שם: צמח דוד. לא לימד אותי אדם מעולם מהי ירושלים, ומהם הכיסופים הנשמתיים לירושלים באופן העמוק ביותר כמו אותו בעל עגלה תל אביבי שצמח דוד שמו, בהוויית החיים של תל אביב הוא כולו קודש קודשים.
אם אתם חושבים שהמצאתי לכם משהו מכל הסיפור הזה, אז אני אומר ליד ארון הקודש שלא המצאתי מילה אחת, המעשה הזה שהיה – כך היה.
ומאז אני חי אותו יום יום, שעה שעה. רק אז החילותי להיות בן אדם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
