ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- קידושין
- שיעורים במסכת קידושין
רבא אומר שהאומר התקדשי לחציי מקודשת משום שמותר לאדם לשאת שתי נשים ואם כן אנו מפרשים שכוונתו הייתה לומר שהוא יוכל לשאת אשה נוספת על גביה, אולם האומר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת כי אשה אחת אינה יכולה להתקדש לשני אנשים. נראה שכוונת הגמרא שלפיכך גם איננו מפרשים כך את כוונתו אלא כוונתו היא לקדש ממש רק את חציה, וזה לא ניתן כי "אשה" אמרה התורה ולא חצי אשה, וכן מפורש ברשב"א.
על כך שואל מר זוטרא מדוע לא נאמר שיפשטו הקידושין בכולה, כפי שמצאנו לגבי קרבן עולה שאם אדם מקדיש את חלקה מתפשטת הקדושה ונעשית כולה קדושה. ואולם במקרה שהקדיש חלק שאין הנשמה תלויה בו, כגון את רגל הבהמה, נחלקו התנאים אם הקדושה חלה רק על אותו חלק או שמתפשטת, אך בחלק שהנשמה תלויה בו כולם מודים שמתפשטת. משיבה הגמרא שאצלנו הואיל ויש דעת אחרת – דעתה של האשה – היא לא מקודשת. נעמוד בתחילה על שאלת הגמרא ועל הבנת דין ההתפשטות, ולאחר מכן על תשובתה.
התפשטות קדושה וקידושין
חילוק בין לשון קידושין ללשונות אחרים
רש"י (ד"ה ניפשטו) מסביר את שאלת הגמרא מדוע לא יתפשטו הקידושין – שהרי במקודשת בלשון הקדש אמר לה. עולה מדבריו, שאם יקדשה בלשון אחרת, כגון הרי את מאורסת לי, אכן לא הייתה הווה אמינא שיתפשטו בכולה.
התוס' (ד"ה ונפשטו ובעמ' ב ד"ה חצייך) מסכימים גם הם לחילוק זה, ומסבירים שמוכרחים לומר כך כי אחרת לא יובן כיצד ניתן ללמוד מעולה הרי שם יש פסוק מיוחד ומניין שהוא הדין בקידושין, אך הואיל ומדבר בלשון קידושין זה דומה וניתן ללמוד. התוס' מולידים מכך גם נפקא מינה למעשה, שבמקרה שאין דעת אחרת מעכבת אם יאמר בלשון קידושין יפשטו הקידושין בכולה אבל בלשון אחרת לא יפשטו. הדוגמא למקרה זה היא המקרה המובא בעמ' הבא, שאדם אומר לאשה חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, ואם כן במקרה זה אם יאמר בלשון קידושין יתפשטו הקידושין בכולה כבר כשאומר את החצי הראשון של דבריו, אך אם יאמר הרי את מאורסת הם לא יתפשטו. על פי זה יישבו התוס' קושיא ממסקנת הגמרא שם. הגמרא נשארה בתיקו לגבי מקרה זה והתקשו התוס' מדוע, הרי הואיל וכאן גם דעתה להתקדש בכולה אין דעת אחרת המעכבת, ותירצו שצריך להעמיד את הסוגיא שם באומרת בלשון אירוסין וכד' ולא בלשון קידושין.
המקנה (ז ע"א על תוד"ה חצייך) כותב שמסתימת הפוסקים משמע שהם חלוקים על שני חידושי התוס'. גם על כך שיש חילוק בין לשון הקדש ללשון אחרת, וגם על כך שכשהאשה מתרצית אכן הקידושין חלים ומתפשטים בכולה.
ואכן חילוקם של רש"י ותוס' מעורר פליאה, מה אכפת לנו באיזו לשון בחר. היה מקום לומר שזהו עניין של אומדנא, שאם בחר בלשון הדומה להקדש דעתו שיחול כפי שחל ההקדש אך לא נראה כך מלשון הראשונים והאחרונים, ועוד שלפי זה תהיה נפקא מינה, שהדין של התפשטות קדושה יחול רק במקרה שהמקדש מכיר את הדין שיש התפשטות קדושה באדם המקדיש חצי קרבן, ודוחק לחדש דין זה שלא נזכר בדבריהם.
כדי ליישב את התוס' חידש הקובץ שיעורים (חלק א סי' נג) שיש בכל קידושין גם קניין ממוני וגם איסור והמקדש יכול להחיל את אחת מהחלויות, או הממונית או האיסורית, והיא ממילא גוררת אחריה ומחילה גם את השנייה 1 . לכן יש מקום לחלק בדין בין המקדש בלשון קידושין, ששם הוא מחיל את הצד הקדושתי והאיסורי, ובכך הדין דומה להקדש שיש התפשטות, ובסיום ההתפשטות יחול הצד הקנייני, לבין מקרה שמקדש בלשון אירוסין, שאז הוא מחיל את הצד הקנייני ובכך אין דין של התפשטות ולכן בגלל שקניין האירוסין לא יכול לחול על חצי אשה הוא נופל, וממילא גם אינו מחיל את הצד האיסורי.
אופן ההתפשטות
המקנה מקשה כיצד ניתן ללמוד מקרבן עולה לקידושין, הרי בעולה חל על חצי ומתוך כך יכול להתפשט, שהרי לשיטה שבמקדש רגל עולה לא מתפשט על כולה בכל אופן הרגל קדושה, אך בקידושין שיש דין של אשה ולא חצי אשה לא יכול לחול על חצי וממילא גם לא ימשיך להתפשט. ומתרץ, שאין לדרוש את הפסוק אשה ולא חצי אשה לפני ההתפשטות אלא הואיל ויש דין של התפשטות יחול על חציה ויתפשט מיד על כולה וממילא לא יתמעט מהדין של אשה ולא חצי אשה, כי סוף סוף חל על כולה.
אולם הגרי"ז (בסטנסיל ח"ד, תמורה ו ע"א, עמ' קכט) בשם אביו הגר"ח הולך בדרך אחרת. היה פשוט לו שלא חל כלל על חצי מהאשה, ולכן מכך שבכל זאת הגמרא השוותה בין קידושין לעולה הוא הוכיח שהדין של ההתפשטות אינו ממילא מצד הדבר המתקדש, שהואיל וחל על חלקו מתפשט על כולו, אלא מצד דיבורו נחשב כאילו מראש קידש את הכל, ולכן גם באשה היה צריך להיות שמראש יחול על כולה. כפי שראינו, מהמקנה מוכח שהבין שכן חל על חלק ואז מתפשט ממילא מצד הדבר המתקדש.
אולי לפי הגרי"ז נוכל להבין את חילוק התוס' בין לשון קידושין לשאר הלשונות, גם בלי להזדקק לחידושו של הקובץ שיעורים שיש שני אופנים שונים לחלוטין בדרך החלת הקידושין, ולא הרי המקדש בלשון קידושין כהרי המקדש בלשון אירוסין. לפי הבנת המקנה שההתפשטות נעשית מצד הדבר המתקדש, שכל דבר שחל עליו חצי קדושה היא מיד מתפשטת לכולו, אכן אין סברא לחלק כתוס' (אם לא נאמר כקובץ שיעורים), כי אם סוף סוף חלה הקדושה היא צריכה להמשיך להתפשט, ומה אכפת לי באיזו לשון החיל. אך לפי הגרי"ז שמשמעות ההתפשטות היא שכבר בדיבורו אנו אומרים שנחשב כקידש את כולה, יש מקום לחלק ולומר שזה דווקא כשקידש בלשון קידושין ולא בלשון אירוסין.
אולם באמת 2 נראה שגם לפי הגרי"ז הקושי נותר במקומו, כי אם לשון אירוסין ולשון קידושין פועלים בדיוק אותו דבר והם רק הבדלי ניסוח של אותו הדבר במילים שונות ונרדפות, מה הסברא לחלק ולומר שבלשון אירוסין לא נאמר שנחשב כאירס את כולה 3 . לכן נראה שאין ברירה אלא לחזור לחידושו של הקובץ שיעורים, ומכיוון שכך שוב נוכל ליישב גם לפי דרכו של המקנה.
דעת אחרת
כאמור, הגמרא תירצה שכאן אין התפשטות של הקידושין בגלל שיש דעת אחרת. בביאור התירוץ יש כמה דרכים בראשונים.
התוס' (ד"ה חצייך) מסבירים שאינה מתרצה אלא למה ששומעת, ואם כן נתרצתה רק לחציה, ולכן לא יכול לחול על כולה וממילא הואיל ואין קידושין בחצי אשה הכל בטל.
רבנו חננאל (מובא ברשב"א ד"ה התם) מסביר שהואיל ושמעה שאמר לחצייך, לא התכוונה להקנות עצמה כלל. כלומר, הואיל והדין הוא שאין קידושין בחצי אשה ממילא דעתה לא להתקדש כלל.
הרשב"א (ד"ה התם) מסביר שאמנם דעתה שיתפשטו בכולה, אך הואיל ואינה מקודשת מכח דבריו בלבד נחשב כמקחת את עצמה, ולא מתקיים הדין "כי יקח", שהבעל צריך לעשות את פעולת הלקיחה.
נראה שלהבנת התוס' הולכים לפי מה שנאמר בפועל, ואומדים שלכך התכוונה האשה, ואילו לפי רבנו חננאל והרשב"א אומדים שכוונתה לפי ההלכה, אלא שרבנו חננאל סבר שכוונתה לפי ההלכה שאין קידושין בחצי אשה, ואילו הרשב"א סבר שיש לכלול בחשבון גם את הדין של התפשטות הקידושין, ואם כן דעתה שיחול בכולה. לכאורה המחלוקת בין התוס' לראשונים האחרים היא מחלוקת מציאותית אם אשה יודעת את ההלכות או לא, וזה תמוה, שהרי אם כן יש לברר את המציאות, ואם ניווכח שהאשה לא ידעה את ההלכה אכן יודו לתוס'. עוד תמוה מדוע לפי רבנו חננאל תולים שידעה את ההלכה שאין קידושין בחצי אשה אך לא ידעה את ההלכה של התפשטות קידושין. לכן נראה להסביר שלפי הרשב"א גם אם אינה יודעת את ההלכה אנו אומרים שהכוונה הסתמית היא להתרצות למה שההלכה אומרת במקרה זה. לעומת זאת לפי התוס' ורבנו חננאל אין כוונתה לפי ההלכה, אלא שלפי התוס' כוונתה בסתם למה שהיא שומעת ולפי רבנו חננאל כל אשה מבינה שלא שייך קידושין בחצי אשה (גם בלי ללמוד) ולכן כוונתה לא להתקדש כלל. בשיטת הרשב"א יש מקום לומר גם באופן אחר, שהאשה כלל אינה נכנסת לפרטים אלו, אלא כל שמקדשים אותה דעתה בסתמא להתקדש כולה.
לפי שיטתו של הרשב"א נראה שלגבי הנקודה שנדונה למעלה, מהו אופן התפשטות הקדושה, מוכרחים לומר כדרכו של המקנה ולא כדרכו של הגרי"ז , ונבאר זאת. לכאורה דבריו תמוהים, מדוע נחשב כאילו מקחת עצמה הרי היא בסך הכל התרצתה ולא עשתה שום פעולה פעילה אלא רק הסכמה סבילה ובמה שונה הסכמתה כאן מכל קידושין שאינם חלים ללא הסכמתה ובכל זאת איננו אומרים שהקיחה את עצמה?! ונראה לחלק שבכל קידושין דברי האיש מהווים פעולת לקיחה על כל מעשה הקידושין והואיל והוא פעיל והיא רק מסכימה באופן סביל אין זה כמקחת עצמה, אולם במקרה שלפנינו הבעל פעל קידושין בחצי מהאשה ואילו החצי השני חל מעצמו, ולכן לגבי החצי השני שאין הבעל פועל כלל – אפילו הסכמת האשה הסבילה נחשבת כמקחת עצמה. הסברנו יובן רק אם נלך בדרכו של המקנה שהחצי השני של הקידושין מתבצע ממילא, אך לפי הגרי"ז שנחשב כאילו דיבור האיש היה על כולה, הרי שהאיש פעיל בכל הקידושין ואין הבדל מכל שאר מעשי קידושין שהסכמת האשה אינה נחשבת למקחת עצמה.
כשהאשה מתרצה
מההסברים השונים של הראשונים עולה נפקא מינה, מה יהיה במקרה שהאשה מסכימה. לפי הרשב"א ברור שאין הבדל אם מסכימה או לא כי הבעיה היא מצד שנחשבת כמקחת עצמה. אך לפי התוס' שהחיסרון הוא שאינה מתרצה אלא לחצי אילו תתרצה לכולה צריך להועיל, ואכן כך מפורש בתוס', כפי שכבר הובא למעלה, ולכן התקשו מספק הגמרא ב"חציך בפרוטה וחצייך בפרוטה" עד שנדחקו להעמיד את הסוגיא באומר בלשון אירוסין ולא בלשון קידושין. כך צריך לומר בפשטות גם לדעת רבנו חננאל .
אולם הרמב"ם (אישות ג, י) הביא את הספק של הגמרא בלשון קידושין וכתב: "אמר לה הרי חצייך מקודש לי בפרוטה וחצייך בפרוטה... בכל אלו מקודשת בספק". וכתב המקנה שמהראשונים והפוסקים משמע שלא חילקו כתוס' בין לשון קידושין ללשון אירוסין, ומוכרחים לומר שלדעתם גם אין חילוק בין נתרצתה רק לחציה לנתרצתה לכולה, ולכן הגמרא לא אמרה שבחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מתפשטים הקידושין בכולה. המקנה תירץ את שיטתם מדברי הגמרא שאמרה שרק בגלל שיש דעת אחרת איננו אומרים שמתפשטים הקידושין, שכוונת הגמרא היא שהואיל ויש מקרים שאינה מתרצית ואז הקידושין לא יכולים להתפשט אלא צריכים להתבטל כי "אשה אמרה התורה ולא חצי אשה" ממילא תמיד אנו אומרים שכלל לא מתחיל לחול על חצי אשה (כלומר, איננו אומרים שיחול על חצי ואז ימשיך להתפשט משום שיש מקרים שלא יכול להתפשט ואז יקרה שיחול רק על חצי, וזאת לא רצתה התורה 4 ).
לפי ביאור המקנה, גם אם הולכים עקרונית בשיטת התוס' ולא כרשב"א אין נפקא מינה אם מתרצה או לא, אלא שהתוס' עצמם כתבו במפורש שכן מועיל ריצוי, ומכל מקום נפקא מינה לשיטת רבנו חננאל, שנוכל לומר בדעתו שאף שלא הלך כרשב"א יסכים להלכה שלא מועיל ריצוי. כמו כן נפקא מינה גם לרשב"א למקרה של חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, כי שם לא שייך החיסרון שכתב הרשב"א שמקחת עצמה.
חצי איש
רבא אמר שבאומר התקדשי לחציי מקודשת בגלל שכוונתו לקידושין גמורים אלא שיותר לו לקדש אשה נוספת על גביה. משמע בפשטות שכמו שלא יכולים לחול קידושין לחצי אשה כך לא יכולים לחול לחצי איש אלא שאין זו כוונת האומר התקדשי לחציי, ואכן כך סובר הרשב"א , וכותב שנפקא מינה לכך למעשה באדם המפרש שכוונתו לחציו ממש, שקידושיו לא יחולו, ובכך יש להעמיד את הדרשה "איש ולא חצי איש" 5 .
אך הראב"ד מעמיד את הדרשה "איש ולא חצי איש" שבאה למעט חציו עבד חציו בן חורין שקידש אשה. הרמב"ם ו השולחן ערוך לא חילקו בין מפרש לאומר בסתם, ודייק מכך האבני מילואים (לא ס"ק כא) שסברו כראב"ד שאיש ולא חצי איש באו למעט חציו עבד ולא מקדש לחציו, ובמקדש לחציו אכן חלים הקידושין אפילו במפרש שכוונתו כפשוטו. נראה מדבריו שהטעם לכך שבאיש איננו דורשים "ולא חצי איש" כמו באשה הוא שהואיל ובדרך כלל מקרה זה לא קיים, כי בסתמא כוונתו לאומדנא הנזכרת (לקדש אשה נוספת), התורה לא מיעטה מקרה זה 6 .
הגר"ש שקופ (סי' טז) מסביר את טעם הדין שאפשר לקדש לחצי איש בשונה מחצי אשה, וכותב שדין זה תלוי בחילוק המוזכר בגמרא שאיש יכול לשאת שתי נשים ואשה אינה יכולה להינשא לשני אנשים. בגלל שלאיש מותר לקדש שתי נשים, מותר גם שייחדה רק לחצי גופו, ואמנם הקניין נעשה על ידי כל גופו אבל ההתייחדות היא רק לחציו. לאשה שאסור להתקדש לשני בעלים ממילא גם אסור שיהיה שיור וצריך שכל גופה יתייחד לבעלה. בכך מתיישבת גם לשון הגמרא, שכפי שהערנו למעלה משמע מפשטה כדעת הרשב"א, שרק בגלל שאומדים שכוונתו לשאת אשה נוספת חלים קידושיו. אך לפי הגר"ש שקופ הדברים תלויים זה בזה וזו כוונת הגמרא, שבגלל שמותר לו שתי נשים ממילא גם מותר לייחדה רק לחציו.
^ 1.ראה עוד על כך בסוגיית 'מהות הקידושין'.
^ 2.אלישע רובינשטיין
^ 3.אלא אם נאמר שטעם הדין בהתפשטות קידושין נובע מאומדנא, שמן הסתם כוונתו לקדש כפי הדין של הקדשת קרבן, ואז אפשר לומר שדין זה קיים רק כשבוחר בלשון קידושין הדומה ללשון הקדשת קרבן, אך כבר כתבנו למעלה שלא משמע כדרך זו בלשון הראשונים והאחרונים.
^ 4.צריך להבין את סברתו, מדוע לא נאמר שדווקא במקרים כאלו לא יחול על חצי אשה, אך כשיכול להתפשט יחול ויתפשט.
^ 5.האבני מילואים (לא ס"ק כא) מתקשה למה בחצי איש לא מתפשט בכולו כמו במקנה מתנה לחצי אדם שכתב הריטב"א שמתפשט לכולו. ותירץ שאשה אינה קניין ממוני, ולכן אין לדמות בין דיניה לדיני קניינים ממוניים, וראה על כך בסוגיית 'מהות הקידושין'.
^ 6.צריך עיון גדול מה הטעם, מה בכך שהמקרה לא שכיח, וכי בגלל זה התורה לא תטרח לכתוב ולא ינהג הדין המסתבר, הלא לא מדובר בתקנת חז"ל שבזה יש סברא לומר שבמקום שלא שכיח לא תיקנו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
