בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שיעורים במסכת קידושין
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • קידושין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

undefined
12 דק' קריאה
פרק ראשון - שווה כסף ככסף
א. מקור הדין
מבואר במשנה 1 , שאישה מתקדשת לא רק בכסף אלא גם בשווה כסף. התוס' 2 דן במקורו של דין זה, ש"שווה כסף ככסף". והוא מסיק שהדבר נלמד לכל התורה משני מקומות בהם יש ריבוי מפורש: עבד עברי, שכתוב בו "ישיב גאולתו מכסף מקנתו" 3 , ודרשינן, 'ישיב' - לרבות שווה כסף ככסף 4 ; ומזיק, שכתוב בו "כסף ישיב לבעליו" 5 , ודרשינן, 'ישיב' - לרבות שווה כסף 6 .
הר"ן 7 חולק על התוס' 8 , וסובר שמסברא אית לן למימר ששווה כסף ככסף: "...אבל לגבי קידושין, כיוון שהיא מתרצית בדבר, וניחא לה בשווה כסף - לא צריך קרא לריבויי, דמסברא אית לן דכל כה"ג שווה כסף ככסף הוא... אבל לעניין מקנה, בכל מקום ששניהם מתרצים בדבר - מסברא פשיטא לן דשווה כסף ככסף".

ב. מהותו של כסף
נראה שהנחתו של הר"ן, שכאשר שניהם מתרצים פשיטא ששו"כ ככסף, מיוסדת על הבנה מסויימת ביתרונו ומעלתו של כסף על פני שו"כ. ונבאר -
מהותו של כסף היא היותו אמצעי תשלום - ע"י כסף ניתן לרכוש חפצים שנזקקים להם או שרוצים בהם. מבחינה זו, מעלתו של כסף גדולה משל שווה כסף, שהרי עם הכסף ניתן לקנות, ואילו שווה כסף צריך המרה לכסף, ורק אז ניתן לקנות. ולכן במזיק, למשל, היתה הו"א שצריך לשלם דווקא כסף. שהרי מסברא היינו אומרים שצריך להחזיר חפץ כחפץ שניזוק, וחידשה התורה שיכול לשלם גם כסף. אולם מהיכי תיתי לומר שגם שו"כ, שבזה הניזק מתרחק עוד יותר מהשבת חפצו?! לכן צריך ריבוי מיוחד: 'ישיב' - לרבות שו"כ ככסף. אבל במקום שהמקבל מתרצה לקבל את השו"כ - אין סיבה שלא יועיל. ואדרבא אם הוא מוכן לקבל את השו"כ, יתכן מאד שהוא נזקק לו, ואז קבלה זו עדיפה על קבלת כסף - לוּ קיבל כסף היה צריך לטרוח ע"מ לקבל את השו"כ, שעתה קיבלו ישירות.
הבנה זו מבהירה לנו סוגיא, שנראית לכאורה תמוהה -
מזיק המשלם לניזק ע"י קרקע צריך לתת עידית 9 , שכתוב: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" 10 . אלא שלא תמיד פשוט איך לשום את שווי הקרקע, שכן מבואר בגמ' 11 , שמחירי קרקעות בחודש תשרי זולים יותר מאשר בניסן [כיוון שהקונה בתשרי מאבד עונת גידול]. ומבארת הגמ' שאם התשלום נעשה בחודש תשרי, שאז הקרקעות זולות, צריך המזיק לשלם מעט יותר קרקע, עפ"י תעריפי חודש תשרי. אבל אם יאמר הניזק שהוא מעדיף לקבל בינונית [כמובן, יותר גדולה מהעידית, באופן שהן שוות בערכן] יכול המזיק לשלם עפ"י תעריפי חודש ניסן. מדוע? עפ"י דברינו מיושב -
יתרונה של עידית קטנה על פני בינונית גדולה [כשהן שוות ערך] הוא בכך שהעידית יותר קרובה במהותה לכסף, שהרי ניתן למכרה ביתר קלות [ולכן גם מטלטלין נקראים 'מיטב' - 'דאי לא מזדבן הכא - מזדבן במתא אחריתי' 12 ]. וממילא הניזק יכול בקלות יחסית להשיג בחזרה את החפץ הניזוק. כלומר, מבחינת אמצעי תשלום יש יתרון לעידית. ולכן אם המזיק משלם בעידית צריך לשלם לפי תעריפי תשרי, שהרי עניינה של הקרקע הוא למכרה ולקבל את דמיה. ובתשרי ניתן למכרה עפ"י תעריפי אותה שעה, כמובן.
אולם אם הניזק מבקש בינונית טפי פורתא, אין הוא מעוניין למכור את הקרקע [שאם רצה בזה היה מבקש עידית, שקל יותר למוכרה], אלא הוא חפץ בקרקע זו מצד עצמה. וכיוון שאין היא מתפקדת כאמצעי תשלום - שמין לפי ערכה האמיתי, הערך של חודש ניסן 13 .

ג. הגדרת כסף
עפ"י הבנתנו את מהותו ומעלתו של כסף, נמשיך ונגדיר את עצם המושג כסף. נבהיר את הצורך בהגדרה, באמצעות דיון של האבני מילואים 14 -
הוא דן מהי כוונת התורה, באומרה שאישה מתקדשת בכסף - ברור לו [בהו"א] שהמונח כסף משמעותו היא מטבע. אלא שהשאלה היא, האם הכוונה דווקא למטבע העשויה ממתכת כסף או לכל מטבע שהיא [לאופן הראשון - המונח כסף כולל שתי משמעויות: האחת - מטבע, השניה - מתכת כסף. לאופן השני - כסף פירושו מטבע, ותו לא]. וכאן מוצא האבני מילואים סתירה - מחד, הרי הלכה למשה מסיני היא שאישה מתקדשת בפרוטה 15 . ובזמן משה רבינו לא היתה כלל פרוטה שעשוייה מכסף אלא מנחושת [דמטבע כסף הפחותה ביותר היא מעה או דינר 16 ]. מוכח, אם כן, שכל מטבע ניגדר ככסף. ומאידך - אומרים הראשונים 17 , שלעולם אנו אומדים את שווי הפרוטה בשוויות של מתכת כסף במשקל חצי שעורה. רואים שהמונח כסף הוא דווקא מטבע העשוי ממתכת כסף. ומכורח קושיא זו הוא מסיק שגדרו של 'כסף' הוא רק מתכת כסף, בין אם היא מטבע, ובין אם לאו.
לדרכנו, שמהותו של כסף הוא אמצעי תשלום, ודאי שכסף הוא מטבע, שלא כאבני מילואים. מטבע זו אינה עשויה דווקא מכסף. אלא שלימדתנו ההלכה, ששוויה של מטבע זו חייב להיות כשווי של מתכת כסף במשקל חצי שעורה [כלומר, אמנם יש שתי משמעויות למונח כסף (אך לא כאבני מילואים): האחת - מטבע, השניה - שווי של מתכת כסף. ואילו האבני מילואים הבין שאם ישנן שתי משמעויות ל'כסף', הרי הן משולבות: מטבע העשויה מכסף].

פרק שני - תשלום בשווה כסף
א. פרעון הלוואה - דווקא בכסף
ראינו שריבתה התורה ששו"כ ככסף. ולכן מזיק, יכול לשלם בשו"כ אפילו אם יש לו כסף. אולם בהלוואה הדין שונה - אם יש ללווה כסף הוא חייב לשלם באמצעותו, ולא ע"י שו"כ 18 . וצריך לעמוד על טעם הדבר. ויותר מכך - הרי מצאנו שהתורה החמירה על המזיק, בדרישתה שישלם 'מיטב', משא"כ בלווה 19 . ואם כך, מדוע בענייננו החמירה התורה על הלווה יותר מאשר על המזיק, בדורשה שישלם דווקא כסף?! מדוע משתנה היחס בין מזיק ללווה?
נבאר כאן יסודות חשובים בעצם גידרם של חיובים ממוניים בנזיקין ובהלוואה, שעל פיהם יתיישב העניין.

ב. 'שום כסף'
ישנו יסוד גדול בחיובים ממוניים - 'שום כסף' 20 . כל חיוב נאמד ברגע היווצרותו בשוויו הכספי, ושוויות זו היא המוטלת על החייב. כגון, אדם שהזיק חפץ של חבירו - אין אומרים שהוא חייב לו את החפץ [אלא שיכול בשעת התשלום לממש את חיובו ע"י כסף], אלא שמין את החפץ כפי שוויו בשעת הנזק , ושוויות זו היא המוטלת על המזיק. נפ"מ - אם משתנה השוויות של חפץ כזה בין שעת הנזק לשעת התשלום. אילו גדר חיובו של מזיק היה החפץ - הוא צריך היה לשלם כשעת התשלום. אולם כיוון שהוטל עליו ברגע הנזק לשלם את שווי החפץ - לא איכפת לן אם לאחר מכן, בין שעת הנזק לשעת התשלום, משתנה מחירו.
עפ"י יסוד זה, מסביר הקצות 21 את הדין של 'תברה או שתייה' 22 . אדם שגזל חבית של יין, והיא נשברה מאליה - משלם כשעת הגזילה, בין אם הוקרה לאחר מכן ובין אם הוזלה. אולם אם אדם גזל חבית, והשתנה מחירה, ולאחר מכן הוא שבר אותה או שתה את היין - יכול הניזק לתבוע את התשלום הגבוה מבין השניים: אם הוזלה - יתבע כשעת הגזילה, אם הוקרה - כשעת השבירה.
והטעם - כנ"ל. החיוב נאמד מיד עם היווצרותו בכסף. לכן אם החבית נשברה מאליה - אין לנו אלא החיוב שנוצר עם הגזילה, ולכן משלם כשוויה באותה שעה. אולם אם הוא שבר - אפשר לתבעו משני טעמים: מדין גזלן ומדין מזיק. ממילא יכול לתבוע את הגבוה מבין שניים.
ובדומה לזה: ראובן גזל, ובא שמעון ואכל את הגזילה - רצה מזה גובה רצה מזה גובה 23 . גם כאן כנ"ל - יש שני מעשים המחייבים [אלא שכאן, (בשונה מהמקרה הנ"ל) כל אחד מהם נעשה ע"י אדם אחר], ויכול הניזק לתבוע מכל אחד מהם. יתבע מראובן - גובה התביעה הוא כשעת הגזילה, יתבע משמעון - גובה התביעה הוא כשעת האכילה.

ג. גדר פרעון - השבת ההלוואה עצמה
יסוד זה של 'שום כסף' נכון דווקא לחיובים שהתורה הטילה על האדם. אולם בהלוואה - שהלווה חייב את עצמו 24 - בזה לא נאמר כלל זה. לכן גדר החיוב של פרעון הלוואה הוא להשיב את מה שלווה. לווה כסף - חייב להשיב כסף. לווה יין - חייב להשיב יין. ובאמת אם לווה בקבוק יין, ואח"כ הוזלו היינות - הוא אינו חייב אלא בקבוק יין, ולא שווי של בקבוק יין כשעת ההלוואה [משא"כ במזיק, וכנ"ל] 25 . ובהתאם לכך אומר התוס' 26 , שאם היה פיחות במטבעות - הלווה אינו חייב אלא אותה מטבע שלווה אעפ"י שנפחתה.
ועפ"י דברינו מובן הדין שפתחנו בו את פרקנו, שבהלוואה צריך להשיב דווקא כסף ולא שו"כ. דכיוון שהוא לווה כסף, וגדר חיובו הוא להשיב את עצם הדבר, ממילא חייב להשיב כסף 27 .
ונוסיף על הנ"ל - התוס' אומר שאם ללווה אין כסף, ניתן לפרוע בשו"כ 28 . לכאורה רואים שהגדר הנ"ל, של חיוב השבת ההלוואה עצמה, אינו החלטי. ולא היא - הלווה מצד עצמו חייב להשיב דווקא כסף. ואם אין לו כסף, הוא אינו יכול לפרוע בשווה כסף כלל. ואעפ"י שקיי"ל 'פרעון בע"כ שמיה פרעון' 29 , כלומר שיכול לווה לפרוע חוב בעל כרחו של מלוה, בשו"כ לא אמרינן הכי. ואם המלוה אינו מעוניין לקבל שו"כ, וללווה אין כסף - יחכה המלוה עד שיהיה ללווה כסף. ומה שאומר התוס' שיפרע לו בשו"כ - הנ"מ אם המלוה אינו מעוניין לחכות, והוא מעדיף לקבל כעת שו"כ, כאן יכול הלווה לפרוע בשו"כ, כמובן, כיוון שזה בהסכמת שניהם.

פרק שלישי - דין ודברים על אופני חיוב
א. הסוגיא
ריבתה התורה במזיק 'ישיב' - לרבות שו"כ, ואפילו סובין 30 . ומקשה הגמ', שלימוד זה סותר לכאורה לדין 'מיטב'. באחת האפשרויות מנסה הגמ' ליישב 'כאן מדעתו כאן בעל כרחו'. אם המזיק מוכן לשלם - אפילו סובין. אם אילצוהו לשלם - מיטב. וצריך ביאור בטעם החילוק - וכי ה'מיטב' הוא קנס על סרבנותו לשלם?!

ב. חידושי הרי"מ
כשהדיון על אופן חיוב, הוי כדיון על פחות משווה פרוטה מבאר חידושי הרי"מ 31 -
כשהמזיק מוכן לשלם, אלא שהניזק רוצה דווקא מיטב, ולכך המזיק אינו מסכים - אין ביניהם ויכוח ממוני. אותה שוויות שהלה תובע, השני מוכן לשלם. הויכוח ביניהם הוא רק על אופן התשלום . בכה"ג הוי כדיון על פחות משו"פ, ואין בי"ד יושב על כך 32 , ולכן יכול לשלם אפי' סובין. אולם כשלא רצה כלל לשלם, שאז בי"ד דן על עצם התשלום, הוא דן גם על אופן התשלום, למרות שעניין זה הוא פחות משו"פ. שכך הדין, אם כבר יושבים לדון - דנים גם על פחות משו"פ 33 .
חידוש יש בדבריו של חידושי הרי"מ. לולא דבריו ניתן היה לומר שאין אנו מגדירים את הדיון, כעיסוק בשאלת אופן החיוב, אלא, אנו דנים על עצם החיוב. דכיוון שכרגע הניזק תובע מיטב והמזיק מסרב - אנו דנים כעת על ויכוח זה שביניהם. והעובדה שהמזיק מוכן לשלם זיבורית אינה נוגעת לדיון בשעה זו. לו היינו מתבוננים כך - הוי דיון ממוני גמור. רואים אנו שהרי"מ אינו מבין כך.
וגם המהרי"ט 34 סובר כחידושי הרי"מ 35 -
ראובן תובע משמעון תשלום מידי בסך אלף שקל. שמעון מודה לעצם חיובו, אלא שטוען שזמן הפרעון יחול כעבור זמן. אומר המהרי"ט, ששמעון חייב שבועה מדין מודה במקצת. דכיוון ששמעון רוצה להשהות אצלו את המעות, והשהיה זו היא בעלת ערך ממוני [שאמנם הוא נאסר מצד ריבית, אבל סו"ס יש כאן שווי ממוני], יוצא ששמעון לוקח מהאלף את שווי ההשהיה [דפרעון של אלף כעבור זמן, הוי כמו שרוצה להחזיר עתה רק תשע מאות] 36 .
גם בזה ניתן היה לומר, שכעת אנו דנים רק על האלף שראובן תובע כעת. והודאתו של שמעון אינה נוגעת לדיון, כיוון שכעת אינו רוצה לשלם מאומה. לו התבוננו כך - היה נחשב ככופר בכל.

ג. הקצות חולק על הנ"ל
הקצות 37 חולק על המהרי"ט [וממילא גם על דינו של חידושי הרי"מ], וסובר שבאמת מתבוננים רק על העומד לפנינו כרגע לדיון. הוא מוכיח את דבריו מסוגיא בב"מ 38 -
שנים אוחזין בטלית וכל אחד טוען שהוא קנה אותה. הדין - יחלוקו בשבועה. שואלת הגמ' [עפ"י ביאור התוס' 39 ] - מדוע שניהם נשבעים? נשאל את המוכר מיהו זה שעשה קניין, והוי עד אחד, שיחייב שבועה את מי שמעיד נגדו, ויפטור משבועה את זה שמעיד לטובתו 40 .
טוען הקצות - הרי אין כאן ויכוח ממוני, שהרי האחד יקבל את הטלית ויצטרך לשלם, והשני לא יקבל טלית ולא יצטרך לשלם [אם עדיין לא שילמו. ואם שניהם שילמו - האחד יקבל טלית, והשני יקבל בחזרה את כספו]. וא"כ לכאורה אין ישיבת בי"ד, ואין עדות, ואין שבועת ע"א! אלא, טוען הקצות, מוכח שכיוון שכעת דנים על הטלית, איננו מתחשבים בכך שהמוכר יקבל כסף רק ממנו. מבטנו כעת הוא רק על עניין הבעלות על הטלית - זה תובע וזה תובע , והוי דיון ממוני.

ד. ישוב שיטת המהרי"ט
וניתן ליישב את המהרי"ט והרי"מ בשני אופנים -
א - בעלמא אנו מתחשבים בכל פרטי הויכוח, ולכן לא הוי דיון ממוני [בציורו של הרי"מ] והוי מודה במקצת [בציורו של המהרי"ט]. והסוגיא בב"מ שאני -
ראובן ושמעון דנים על הטלית. הדיון ביניהם הוא אך ורק על הטלית. ואמנם, זה שלא יקבל את הטלית יקבל בחזרה את כספו. אך כסף זה לא יוחזר לו ע"י בעל דינו, אלא מהמוכר ! הדין ודברים בין בעלי הדין הוא, אם כן, מוחלט - האחד יקבל את הטלית והשני יפסיד אותה. ולהשבת הכסף שתקויים ע"י אדם שלישי [=המוכר] אין קשר לדיון שביניהם. לכן חשיב שדנים על ערך ממוני.
ב - בעלמא אנו מתבוננים רק על עצם הדיון, כסוגיא בב"מ. ובציורים של המהרי"ט והרי"מ גם טענות הנתבע נחשבות כעצם הדיון. ונבאר -
הויכוח בין ראובן לשמעון, בציוריהם של המהרי"ט וחידושי הרי"מ, אינו נוגע ל בעלות על חפץ, אלא על חוב . כשדנים על בעלות - כל מה שאינו נוגע לבעלות, אינו קשור לדיון. אולם בחובות - החוב שתובע האחד ושמודה לו השני הוא אותו חוב עצמו, ולכן גם דברי הניתבע כלולים בדיון, שאין זה עניין העומד בפני עצמו.

ה. קושיית הקצות על שיטתו
הקצות מקשה על עצמו מסוגיא נוספת -
שומר שמודה שפשע, ומוכן לשלם, חייב לישבע שהפיקדון אינו ברשותו, דחיישינן שמא עיניו נתן בו 41 . ומבואר בפוסקים שחיוב שבועה במצב זה, שמוכן לשלם, הוא מדרבנן 42 . ולכאורה הטעם שאין כאן שבועה דאורייתא, כיוון שאין כאן דיון ממוני, שהרי הוא מוכן לשלם! וא"כ בי"ד אינם דנים בדבר, ולא שייכת שבועה. ואילו לשיטת הקצות דלעיל, לא איכפת לן שהוא רוצה לשלם, דסו"ס כעת דנים רק על החשש שהפיקדון אצלו, והוי דיון ממוני.
ומיישב הקצות, שהסיבה שאין כאן שבועה מדאורייתא היא אחרת. וכך מתפרש העניין -
הדין הוא, שאדם שאינו רוצה לישבע [שבועה שחייב בה מדאורייתא] מחייבים אותו לשלם 43 . חיוב תשלומין זה הוא עיקר כוחה של ההשבעה, וממילא הוא מהווה תנאי להשבעה. ממילא בנידוננו, שהוא מוכן מצד עצמו לשלם, איננו יכולים לאיים עליו בירידה לנכסיו. שהרי אדרבא, הוא יסרב להישבע וישלם כחפצו: "...ומשום הכי כשרוצה לשלם תו ליכא שבועה. דעיקר שבועת התורה הוא כדי שאם לא ירצה לישבע - נחתינן לנכסיו" 44 .
ובכל זאת מדרבנן יש מקום לשבועה זו. דבשבועות דרבנן - אין מחייבים אותו לשלם, אלא מנדים אותו 45 . וא"כ לשבועה זו יש מקום, שהרי בנידוי אינו חפץ.
וקצת קשה על הסברו של הקצות -
וכי שבועה דאורייתא פחותה משבועה דרבנן?! לכאורה הנידוי שקיים בדרבנן ולא בדאורייתא, הוא מפני שבדאורייתא אין צורך בנידוי, שהרי מחייבים אותו לשלם. אולם בנידוננו, שלא שייך חיוב זה - נטיל עליו שבועה דאורייתא, ואם יסרב לישבע - ננדה אותו. ואדרבא, נידוי זה שייך יותר בשבועה דאורייתא [כאשר א"א לאיים בירידה לנכסיו] - דבדרבנן, הנידוי אינו אמצעי כפייה לשלם, אלא עונש שעבר על דברי חכמים, ולכן הוא לשלושים יום, ותו לא. אולם בדאורייתא ננדהו עד שיסכים להישבע.


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* לדרכו של הר"ן, מהותו של קניין כסף היא היותו אמצעי לקנייה.
* שווה כסף הוא אמצעי רחוק יותר, המאפשר קנייה.
* כשהמקבל מעונין בשוו"כ, יתכן שרוצה בשוו"כ מצד עצמו, ולא כאמצעי תשלום.
* לאבני מילואים, גדר כסף בתורה הוא מתכת כסף, בין מטבע ובין לאו.
* למתחדש בשיעור, לשיטת הר"ן גדר 'כסף' הוא מטבע כלשהו, בשוויות של מתכת כסף במשקל חצי שעורה.
* התוס' סובר שצריך לימוד ששוו"כ ככסף. והר"ן סובר שכששני הצדדים מתרצים זוהי סברא גרידא.
* כל החיובים [פרט ללווה] נאמדים בשווי הכספי ברגע היווצרות החוב. שווי זה הוא המוטל על החייב.
* בהלוואה - גדר החיוב הוא להשיב את ההלוואה עצמה.
* לאור הנ"ל, בהלוואה לא אמרינן שוו"כ ככסף. כמו כן לא שמין את ההלוואה [למשל, כשלווה יין] ברגע היווצרות החוב, אלא החיוב הוא להשיב כפי השווי בשעת הפרעון.
* לאור הנ"ל, כשללווה אין כסף, הוא אינו יכול לכפות את המלוה לקבל שוו"כ.
* לקצות, דיון על אופני חיוב הוי כדיון על שווה פרוטה, כיוון שהדיון הוא על כל מרכיב בפני עצמו, וממילא הוויכוח הוא ממוני.
* המהרי"ט וחידושי הרי"מ חולקים על הנ"ל. ויתכן שכל מחלוקתם היא רק בדיון על בעלויות, ולא בדיון על חובות.
* לאור הנ"ל, סובר המהרי"ט שאם מלוה תובע חוב, והלווה מודה לעצם החוב, אלא שטוען שזמן הפרעון מאוחר יותר - הוי מודה במקצת.
* לשיטת הקצות, חיובי שבועה מדאורייתא חלים רק במקום שאם לא ישבע ניתן לאיים עליו בירידה לנכסיו.
* נראה שה"ה אם ניתן לאיים עליו בנידוי.


^ 1. קידושין ב ע"א, ב"מ נה ע"א. ומפורש בברייתא ה ע"ב.
^ 2. ב ע"א, ד"ה בפרוטה
^ 3. ויקרא כה נא
^ 4. שם, ח ע"א
^ 5. שמות כא לד
^ 6. ב"ק ז ע"א
^ 7. דף א ע"א (בדפי הרי"ף), ד"ה באיסר האיטלקי
^ 8. עיין במהרש"א על התוס'.
^ 9. משנה, ב"ק ב ע"א; גיטין מח ע"ב
^ 10. שמות כב ד
^ 11. ב"ק ז ע"ב
^ 12. שם
^ 13. ועיין בחידושי הרי"מ על הסוגיא.
^ 14. סי' כז סק"א
^ 15. ככל השיעורין, שהם הלל"מ (סוכה ה ע"ב).
^ 16. עיין תוס' קידושין יא ע"ב, ד"ה והרי.
^ 17. עיין ברי"ף ו ע"א, רמב"ם בפיהמ"ש ריש קידושין ובהל' שקלים פ"א ב-ג, טור אבן העזר סי' כז.
^ 18. תוספות, ב"ק ט ע"א, ד"ה רב הונא: "ור"ת… מפרש שיש ג' דינין: בנזקין - או כסף או מיטב, ואי לית ליה - אפי' סובין. ובעל חוב - אי אית ליה זוזי לא מצי לסלקו אלא בזוזי, כדמוכח בהכותב (כתובות פו ע"א) גבי ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה. ואי לית ליה זוזי, לא יאמר ליה 'זיל טרח וזבין ואייתי זוזי', כדאמר התם. ולוקח שנמצא מקחו מקח טעות - כמו כן דינו, כדאמרינן לקמן בפרק הפרה (מו ע"ב). ופועל - אי לית ליה לבעל הבית זוזי, אמר ליה 'זיל טרח וזבין ואייתי זוזי', כדמוכח בהבית והעליה (ב"מ קיח ע"א), דאין יכול לומר לו 'טול מה שעשית בשכרך'".
^ 19. ב"ק ז ע"ב
^ 20. משנה, ב"ק יד ע"ב
^ 21. עיין סי' שנד סק"ב
^ 22. ב"ק סה ע"א
^ 23. שם קיא ע"ב
^ 24. עיין תוס' כתובות נו ע"א, ד"ה הרי (בסוף העמוד).
^ 25. אמנם אם התייקרו היינות אסרו חז"ל להחזיר יין, מפני ריבית. ולכן אסרו בכלל ללוות יין שמא יתייקר – 'סאה בסאה' (משנה, ב"מ עה ע"א, ועיין גם מד ע"ב).
^ 26. ב"ק צז ע"ב, ד"ה המלוה את חבירו
^ 27. כלומר, היסוד שבהלוואה חייבים להשיב את החפץ שלוו, כולל שני דברים – שוויות כפי שעת הפרעון, צורת הפרעון כצורת ההלוואה! ולפי זה אין הפירוש שבהלוואה לא אמרינן שו"כ ככסף, דה"ה לא אמרינן 'שוה יין כיין', ודו"ק.
^ 28. לעיל הערה 18.
^ 29. חו"מ, סי' קכ ב
^ 30. ב"ק ז ע"א
^ 31. על הגמ' שם, ד"ה רמי ליה. אמנם הוא לא נשאר בביאור פשט הגמ' בדרך זו, אך לא חוזר בו מעצם הדברים.
^ 32. ב"מ נה ע"א; חו"מ, סי' פח ה
^ 33. ב"מ שם ע"ב
^ 34. ח"ב, חו"מ סי' קה
^ 35. ועיין בשיעור עמ"ס כתובות - 'חיוב שבועה בכתובה', פרק שני, שגם ר' חיים סובר כשיטה זו.
^ 36. הוא מוכיח את דבריו מהמשנה מכות ג ע"א.
^ 37. סי' עג סק"ב
^ 38. ב ע"ב
^ 39. שם ד"ה ולחזי
^ 40. וכאן המקור לשיטה, שעד המסייע פוטר משבועה
^ 41. ב"מ לד ע"ב
^ 42. רא"ש, שבועות פ"ז סי' יט, בסופו
^ 43. חו"מ סי' פז ט
^ 44. לשון הקצות שם
^ 45. חו"מ שם

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il