ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שלוחו של אדם כמותו

בית מדרש גמרא קידושין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"ג

שלוחו של אדם כמותו

קידושין דף מא'



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

יש לברר מהי המשמעות של ה'שליחות' אותה חידשה התורה, עד כמה השליח כמותו של השולח, או במילים אחרות איזה חלק מהמעשה מיוחס לכל אחד מהם.
הרמב"ם (גירושין ב, טו) כותב שאם שולח גט נשתטה לאחר מינוי השליח הגירושין פסולים רק מדרבנן ואילו מהתורה הם קיימים. הטור (אה"ע סי' קכא) חולק וסובר שהגירושין בטלים מהתורה, ואף הב"י תמה על דברי הרמב"ם ונדחק להעמידם בשוטה שאינו גמור שפסול רק מדרבנן, אך בשוטה גמור הבין שודאי בטל מהתורה.
הקצות (קפח ס"ק ב) והאור שמח (גירושין ב) מבארים שנחלקו במשמעות השליחות. לדעת הרמב"ם השולח מאציל את כוחו וסמכותו לשליח ולכן כעת השליח 'עצמאי' ועומד במקום השולח, וממילא אף אם נשתטה השולח מספיקה דעתו של השליח להחלת הגירושין. המעשה מיוחס לשליח ורק התוצאה (חלות הגירושין) חלה עבור השולח. לעומתו סובר הטור שהשליח רק כעין ידו הארוכה של השולח והמעשה עצמו מיוחס לשולח, ולכן אם נשתטה אי אפשר לגרש.
על מנת לחדד את החילוק נביא שתי מחלוקות אותן מביא האור שמח ותולה במחלוקת הרמב"ם והטור. המחלוקת הראשונה היא אם יכול השליח לגרש בגט שנכתב על נייר השייך לו (יש דין שהנייר יהיה שייך ממונית לבעל). לדעת הרמב"ם שהשליח עומד במקום השולח וקיבל את כוחו, כפי שיכול 'להשתמש' בדעתו במקום דעת השולח כך גם יכול להשתמש בממונו במקום ממון השולח. מחלוקת נוספת היא, אם שליח שנשלח להקנות מטלטלין יכול להקנותם אגב קרקע של עצמו או רק אגב קרקע של השולח. גם בכך לדעת הרמב"ם יוכל להשתמש בממונו במקום ממון השולח. כפי שיובא בהמשך בדברי השערי ישר, לפי הבנת הרמב"ם יובן כיצד יכול שליח קבלה להשתמש גם בידו במקום ביד האשה השולחת.
הקצות והאור שמח מרחיבים את חידושו של הרמב"ם וכותבים שאף מות השולח לא מבטל את השליחות, הואיל והשליח עומד במקומו. ומדייקים כן גם מרש"י (גיטין יג. ד"ה לא), שכן במשנה נאמר שהשולח גם ומת אין השולח יכול ליתן את הגט, ורש"י נימק שהואיל ומת פקעה רשותו מאשתו ושוב לא שייך גט לאחר מיתה, משמע שמצד השליחות עצמה אין בעיה לא פקעה. הקובץ שיעורים (ח"ב סי' א) ואחרונים נוספים חלקו על חידושם וכתבו שבמות המשלח ודאי יודה הרמב"ם שפקעה השליחות, ובמנחת אשר (גיטין סי' טו) דחה הדיוק שרש"י נקט בחד מתרי טעמי ואדרבה נקט בטעם הפשוט יותר, והוכיח כן מרש"י בגיטין כח. שכתב "שמא מת ובטל שליחותיה".
השערי ישר (שער ז, ז) הוכיח שיש שני סוגי שליחות: בשליחות לקיום מצוות ודאי המעשה מיוחס לשולח, אחרת לא יחשב שקיים המצווה, ומאידך בחלויות השולח מאציל סמכות לשליח והשליח עומד במקומו, כמוכח מכך ששליח קבלה יכול לקבל גט בידו למרות שיש דין לתת בידה של האשה, ולכן צריך לומר שהיא נתנה לו את הכח לעמוד במקומה וידו במקום ידה. וכן הטור (סי' קמ) הסתפק ולבסוף הכריע ששליח קבלה יכול לקבל בחצרו במקום בחצרה. יש להדגיש שאין כוונתו שידו נחשבת ממש כידה, שהרי לפי דרך זו המעשה לא מיוחס לשולח, ועוד שהרי ודאי אי אפשר שגוף השליח יעמוד במקום גוף השולח כפי שביאר הקצות (קפב סק"א) לגבי תפילין ששליח לא יכול להניח על גופו במקום השולח, אלא הכוונה היא שהשליח קיבל את הכח לעמוד במקום השולח ולכן כעת יכול להשתמש בידו ובחצרו במקום ביד ובחצר השולח. צ"ע מדוע בשליח קבלה שייכת מסירת כח הרי קבלת הגט מצד האשה אינו מעשה של חלות, שהרי הבעל יכול לתת בידה ולגרשה בעל כרחה.
למעלה התבאר שהרמב"ם והטור נחלקו בשאלה זו, כיצד פועלת השליחות, וא"כ יש ליישבם עם דברי השערי ישר שהוכיח ששני סוגי השליחות קיימים. על שיטת הרמב"ם לא קשה, שהרי עסק בגיטין ובכך אכן פועלת השליחות באופן של האצלת כח ועמידה במקום המשלח, וא"כ יש לומר שיודה לגבי שליחות במצוות שהשליחות פועלת באופן השני. אולם על דעת הטור קשה, כי לדעתו השליח לא עומד במקום המשלח, וא"כ מדוע יכול שליח קבלה לקבל בידו וכן בחצרו, כפי שהכריע הטור עצמו? ושמא יש לחלק בין דעת לבין ידו וחצרו (ולדברי האור שמח קשה יותר, שהרי כתב שלטור לא מועיל נייר של השולח, וא"כ צריך לחלק בין נייר לבין חצר), וצ"ע.
האמרי בינה , מכח הקושיא מחצר של שליח קבלה, דחה את תליית מחלוקת הטור והרמב"ם במשמעות השליחות, וכתב שגם לדעת הטור השליח עומד במקום השולח, ולכן מועיל לתת בחצר השליח, אלא שסובר שלא מועיל בזמן שהשולח נשתטה מצד כלל אחר בדיני שליחות, שכל מה שהשולח לא יכול לעשות גם השליח לא יכול 1 .
המנחת אשר (גיטין סי' טו) הציע דרך נוספת בביאור מחלוקת הרמב"ם והטור, לפיה כלל לא נחלקו בדיני שליחות אלא בדין שוטה בגירושין. גם לדעת הרמב"ם המעשה מיוחס לשולח והשליח לא עומד במקום השולח אלא שלדעתו שוטה אינו פסול בעצם מהחלת קנין אלא שאין לו דעת להחיל את הקנין ודומה לישן, ולכן אם שליחו עושה את הקנין עבורו מועיל, ואילו לדעת הטור שוטה נחשב כמשולל בעצם מעשיית קניינים, ולכן גם שליחו לא יכול לפעול עבורו. לדרך זו נותר להבין כיצד יכול שליח קבלה לקבל בידו.
הגמרא בנזיר יב ע"ב כותבת שאי אפשר למנות שליח לדבר שבשעת המינוי אין בכוחו של השולח לעשותו, ולכן אם מינה שליח לקדש לו אשה, אינו יכול לקדש אשה שנתגרשה כעת והיתה נשואה בעת המינוי. דין זה מאוד מובן לפי הביאור ברמב"ם שהשולח מאציל כח לשליח בעת המינוי, אך לפי הביאור בטור שהשליח הוא כעין ידו הארוכה של השולח, לכאורה מסתבר לומר שאין צורך בכך אלא מספיק שבעת ביצוע המעשה יהיה בכוחו של השולח לעשותו, אך רואים מסוגיא זו שגם לפי ההבנה שהשליח הוא ידו הארוכה של המשלח, הואיל והכח להיות ידו הארוכה ניתן לו בשעת המינוי, צריך שבשעה זו יהא בכוחו של המשלח לבצע את השליחות.
התוס' שם מרחיבים תנאי זה וכותבים שאי אפשר למנות שליח לדבר שלא בא לעולם, ולכן לכאורה אשה לא יכולה לשלוח חברתה להפריש חלה לפני עשיית העיסה, הואיל ובעודו קמח לא חלה עדיין מצוות ההפרשה, ותמה על המנהג לעשות כן, ויישב שהשליחות חלה בגלל שחברתה יכולה להפריש על עיסה זו מעיסה אחרת שכבר באה לעולם. הנתיבות (רמג ס"ק ו) הבין שיש בכך מחלוקת ראשונים, ודעתו של התוס' שאי אפשר למנות שליח על דבר שלא בא לעולם אינה מוסכמת.
בדף מג ע"א מובאת מחלוקת אם שליח נעשה עד או שלא משום ששלוחו של אדם כמותו והוי כגופו, ולהלכה נעשה עד. בפשטות נחלקו אם השליח עומד במקום השולח, ולפי"ז להלכה שנעשה עד אינו עומד במקומו, ולכאורה קשה על הרמב"ם, אלא שיש לחלק בפשיטות שעד כאן לא אמרנו שהשליח עומד במקומו אלא לעניין הכח שנותן לו ולא לעניינים אחרים, ואכן קשה מסברא להבין את הדעה בגמרא שפסול להעיד, הרי ודאי שאינו הופך להיות כגופו של השולח ממש, ונראה לבאר שפסולו של בעל דבר מלהעיד נובע מהיותו עושה המעשה, ולאו דוקא מהיותו קשור לתוצאות המעשה 2 , ולכן אם המעשה כאן מיוחס לשליח הוא נחשב בעל הדבר.
האבני מילואים (לה ס"ק א) מקשה שאף אם השליח נחשב בעל דבר אין לפוסלו הואיל ואינו נוגע בעדות, והביא ראיות לכך שבעל דבר שאינו שאינו נוגע כשר, וכן הביא ריב"ש (סי' פב) שביאר שזוהי סברת הדעה בגמרא שנעשה עד, כלומר, לשתי הדעות בגמרא השליח נעשה כגופו של השולח ונחלקו אם בכל זאת כשר הואיל ואינו נוגע , וכן הלכה. עפי"ז נוקט הריב"ש להלכה שהואיל ונעשה כגופו אם אדם שולח שליח לקדש לו אשה והשליח טוען שקידש ואילו האשה מכחישה, הבעל אסור בקרובותיה. משמע מדבריו שנאסר מטעם שוויה אנפשיה כאילו השולח עצמו הודה, ולפי"ז לכאורה יהא נאמן אף כנגד עדים! והדברים כמובן מחודשים ביותר. על כל פנים לדרך זו ודאי הרמב"ם יכול להתיישב עם ההלכה ששליח נעשה עד, כי אף אם עומד במקומו מכל מקום אינו נוגע. ואדרבה נראה שהסבר הריב"ש אינו יכול לעלות בקנה אחד עם דברי הטור (לפי ביאור האור שמח והצות), שכן לדעת הטור השליח כלל אינו עומד במקום השולח והמעשה מיוחס רק לשולח.




^ 1.נראה שמקורו מהסוגיא בנזיר יב ע"א אולם שם מדובר על שעת המינוי, ואין הכרח לומר שצריך שישאר כח זה ביד המשלח גם בשעת ביצוע השליחות.
^ 2.עיין שו"ע (חו"מ סי' לג, יד) שמביא מחלוקת אם עדים ששמעו צוואה וקרובים למת אך לא לבניו כשרים להעיד. ונחלקו שם האחרונים בביאור מחלוקת הראשונים. לדעת הט"ז והנתיבות נחלקו בנתן כל נכסיו שאם יקום יוכל לחזור בו מהמתנה ונמצא שאין נפק"מ במתנה זו אלא ליורשיו, ובכל זאת דעת הפוסלים היא שהואיל ומדובר במעשה של האב הם נחשבים קרובים לבעל הדבר ופסולים, אך בנתן מקצת נכסיו שאינו יכול לחזור והנפק"מ גם לבניו לכו"ע אין העדים כשרים. ואילו המהרי"ט והקצות שם כותבים שבכל נכסיו הואיל ואין נפק"מ לאב פשוט לכו"ע שאינו נחשב בעל דבר והעדים כשרים, ומחלוקת הראשונים היא במקצת נכסיו.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il