^ 1. מנכין שליש בהעדר שבועה
בשו"ת אבן יקרה ח"א חו"מ סי' ו כתב שישנה תקנה מתקנות הארצות (וועד ד' ארצות) שיש לפשר על השבועה, שישלם שליש בעד השבועה.
בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קמה כתב: 'פשרה הוא מעין שודא דדייני... וכדאמרינן דייני חצצתא, פרש"י דייני פשרה, שחולקין הדבר, והוא מלשון מחצה. כן הוא ע"פ הרוב, מ"מ יש רשות ביד הפשרן לעשות לפי מהות הדברים לפשר ביניהם כפי ראות עיני הדיין.... בענין שיעשה שלום בין הצדדים... אכתי לא ידענו שיעור מוחלט לדבר, אך ורק לבי אומר לי, דעל כל פנים לא יפטור זה שמתחייב בדין בכל השלש מאות לא יפטור אותו יותר משליש... ויתחייב עכ"פ בשני שלישים, שזה מקרי קרוב לדין. וקצת ראיה וסמך לזה, מהא דאמרי' רובא דמינכר היינו כפל. וכן מהא דאמרינן, בהידור מצוה עד שליש במצוה. וכן הא דאמרינן משלם דמי שעורים בזול, דהיינו פחות שליש'. כלומר שהשמטת שליש הינה קרובה לדין. הביאו הפת"ש בסי' יב סק"ג ובסי' סא סק"ד.
ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קלג דחה את שהביאו ראיה מהשבות יעקב, שכן שם איירי בלא שבועה. ולכן סבר שישנן שתי אפשרויות לשום את משקל השבועה: 'דהנה בפשרה כזו יש שני דרכים. הדרך האחד לשום כמה שוה השבועה לאיש זה, היינו כמה היה נותן כדי להיפטר ממנה. וזה תלוי בערך האיש המחויב השבועה ובערך השבועה... והדרך השני לפי הענין, כי לפעמים ניכר שהוא דין מרומה והתביעה אין בה ממש או להיפוך שהנתבע כופר בשקר. ובדין ההכרח לדון כפי טענות הב"ד... אבל כשהדיין מפשר ביניהם אסור לו לחייב את הזכאי באמת. ומוטל עליו לתת להתובע רק דבר מועט בעד תביעתו אם נראה לדיין שאין בה ממש... כי כיון שהדיין מרגיש שהאמת עם התובע א"כ הנתבע אין יכול לישבע השבועה המוטלת עליו כי תהא לשקר. ושפיר השבועה שוה הרבה. כי בעד כל הון אין ראוי שישבע איש לשקר ח"ו'. לדבריו, שער זה נקבע עפ"י אומדן דעת של בי"ד.
בספר דרש והעיון דברים פ"ו הביא ראיה חדשה לניכוי שליש. איתא במשנה בביכורים פ"ז מ"ו: 'האנס (שגזל קרקע) שזרע את הכרם ויצא מלפניו (והשיבו לבעלים עם גידולה), קוצרו אפילו במועד (ברטנורא: 'מפני מראית העין התירו לקצור במועד שלא יהא נראה כמקיים כלאים בכרם'). עד כמה הוא נותן לפועלים, עד שליש'. כלומר, בכדי להוציא מפני החשד יש לו לנכות שליש. וכן הדין כאשר רוצה לצאת מידי חשד שבועת שקר לנכות שליש.
ובטעם הדין שמנכים שליש בהעדר שבועה באר באבן יקרה שם ובציץ אליעזר ח"ח בסי' ח אות ז שישנה מעלה ואף מצווה להשבע בשם ה' מפני כיבוד שמו יתברך, אך כשנמנע מלהשבע ישנה מעלה גדולה יותר, שירא משמו הגדול. וכיון שישנו דין שהידור במצווה עד שליש מהמצווה, יש לו להוציא שליש ממונו בכדי להדר במצווה ולא להשבע. וממו"ר הגר"ש פישר שליט"א הבנתי שניכוי שליש אינו מיסוד הידור המצוה, אלא אומדן דעת של חכמים כדברי מלכיאל.
האגרות משה חו"מ ח"א בסי' לב כתב שאין דין גורף לנכות שליש, והכל לפי עיני הדיין: 'והנה אין אצלי ספרי רבותינו האחרונים לידע בברור מנהג דיינים לפשר אם יש חלוק בין שבועה דנפטר לשבועה דנוטל אבל כמדומני שנוהגין לפשר בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל, אבל כיון שאין לזה מקור גדול מגמ' ופוסקים הראשונים אין זה ענין מוחלט והכל לפי ראות עיני הדיין, כי לפעמים ניכר שאינו רוצה לישבע משום שהוא שקר ובזה צריך לפשר ליתן יותר, ולפעמים ניכר שהתובע מאמין להנתבע אך רוצה להטיל עליו שבועה משום שיודע שלא ישבע ויתרצה להתפשר בזה יש לפשר ליתן פחות לכן תלוי בעיני הדיין. אבל אם לא ניכר כלום כמדומני שנוהגין בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל'. וכן הבין מו"ר הגר"ש ישראלי במשפטי שאול סי' מז.
חייב בשבועת התורה – מנכין חצי
אם מחוייב הבעל דין בשבועת התורה, כתב בשו"ת תרשיש שהם בסי' עא שיעשו פשרה של חצי. שכן כשישנו חיוב שבועה מדאורייתא, הוא חיוב ממון גמור כל עוד לא נשבע. והיה מקום לחייב את הנתבע לשלם שני שליש ולא להשבע כדינו. אלא שעל התובע ישנו חרם על שמטיל שבועה, ולהסיר ולפדות את החרם יש לחייב את הנתבע לשלם חצי בלבד בדרך פשרה. כן הורה לי מו"ר הגרז"ן גודלברג שליט"א. ובזמנו, אמר לי כן מו"ר הגרי"נ רוזנטל זצ"ל שתלוי באומדנת הדיין, וכן אמר שיבלח"ט מו"ר הג"ר שלמה פישר שליט"א, ואין לקבוע מסמרות בכך.
בשבועת הנוטלים כתב בעמק המשפט סי' יח אות טז, וכן בשו"ת ישמח לב ח"ב סס"א הביא שכתב בערך השולחן בשם ספר זכרינו לחיים שהנשבעים ונוטלים יקבלו שני שליש.