ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך כי תשא

כי תשא התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל

31
מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
לחץ להקדשת שיעור זה
מקור היופי
מספרת לנו הגמרא (נדרים מט), על רבי יהודה בר אלעאי שהיה אדם שמח ובעל הארת פנים מיוחדת. היה צדוקי אחד שהתפלא על כך וחשב שרבי יהודה אוכל ושותה טוב או מרוויח את פרנסתו בקלות יתירה, אך דבר זה היה ההיפך ממנהגו של רבי יהודה. ומסבירה הגמרא, שהיופי הזה בא בעקבות העובדה שרבי יהודה היה שומר על ניקיון וטהרה פנימית, בשילוב עם לימוד וחכמה. ותופעה זו לא חדשה היא, שכן כבר נאמר: "חָכְמַת אָדָם – תָּאִיר פָּנָיו".
היופי תופס מקום חשוב גם בהלכה. אם נעיין ב"שולחן ערוך", נראה כי חלק מחיובי הבעל לאשתו הם התכשיטים שהוא חייב לתת לה: "ומחייבים אותו ליתן לה תכשיטים, כגון בגדי צבעונים להקיף על ראשה ופדחתה, ופוך ושׂרק" שהם מיני איפור שמטרתם יופי (שו"ע אה"ז עג, ג). אישה שנדרה שלא להתקשט לבעלה – "יוציא וייתן כתובתה" (שם עד). ואם קידש אדם אישה על מנת שלא תתקשט – אינה מקודשת (שם לט).
איך כל זה מתקשר לפרשה שלנו? בפרשתנו מתוארת עשיית הכיור, שהיה מורכב מהמראות הצובאות, וידוע מאמר חז"ל כי אותן מראות היו המראות של נשות ישראל שהיו מתקשטות מולן, ובבוא הזמן תרמו אותן לעשיית הכיור. ונשאלת השאלה, אם המראה החיצוני כל כך חשוב אצל הנשים, איך הן יכולות למסור את מראותיהן שמולן הן מתקשטות? הרי בלעדיהן הן לא יכולות להתקשט!
קשה הדבר במיוחד לפי פירוש האבן-עזרא (שמות לח ח) שאומר, כי נכון הדבר שמשפט כל הנשים להתייפות על-ידי שמסתכלות במראות של נחושת או זכוכית בכל בוקר ובוקר כדי להתנאות, אך אף על פי כן היו נשים בישראל שהיו עובדות ה' וסרו מתאוות העולם הזה ונדבו למשכן את מראותיהן, שכן לא היה להן עוד צורך להתייפות.
ולמה נקראו "מראות הצובאות"? – אומר האבן-עזרא, שהיו אותן נשים באות מדי יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע את דברי המצוות, ומכיוון שהן היו נשים רבות – היו צובאות על פתח אוהל מועד. ומה שקשה הוא, שלפי האבן-עזרא – הנשים הללו הפסיקו להתייפות בכלל, ואפילו שעשו כן משום שהקדישו את עצמן לתפילה ולמשכן, יכולים היו הבעלים שלהן לתבוע אותן על הפרת תנאי הכתובה! ומשתמע שעלולות היו להתגנות בפני הבעלים שלהן. ובכלל, האם היה מותר להן לעשות כך?
אך לפי הסיפור על רבי יהודה בר-אלעאי, הכול מובן. הנשים הללו היו קשורות למשכן. כל כך קשורות אליו, עד כדי כך שהיו מוכנות לצבוא על פתחו בכל יום, לחכות בתור ולהמתין בסבלנות לרגע שבו יוכלו להיכנס אליו כדי להתפלל ולשמוע את דבר המצוות. נשים שמתמסרות לקדושה באופן כזה, בוודאי שאור המשכן דבֵק בהן. אור המנורה היה מאיר על פניהן, ועל כן הן היו מאירות פנים ביותר. הן לא היו צריכות את היופי החיצוני. יופיין הפנימי היה חזק יותר מכל קרמים, משחות, צבעי פנים ואיפור למיניהם. עד כה הן השתמשו במראה שתפקידה להראות לאישה איך היא נראית מבחוץ, אך מי שיש לה יופי פנימי שנובע מקדושה – אינה צריכה להשתמש במראה עוד. מי שיש לה יופי פנימי כזה קדוש – לא יכולה להתגנות על בעלה.
הגמרא מספרת על נשות ארץ ישראל שלא היו מתאפרות, וכשהיו רוצים לשבח אותן בחתונה לא שרו: "כלה נאה וחסודה", אלא: "לָא כְּחָל וְלָא שְׂרָק וְלָא פִּרְכּוּס, וְיַעֲלַת חֵן". ללא "כְּחָל" לעיניים וללא "שְׂרָק" הצובע בוורד את הלחיים. גם ללא כל איפור יכולה האישה להעלות חן. "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד. גיטין נח).
התיאור הזה של חז"ל, מזכיר את יופייה של שרה אמנו שהיה מתחדש אצלה גם כשהייתה בת מאה-ועשרים-ושבע. יופי שנובע מקדושה, מהשראת שכינה. יופי שלא הקדישו לו תשומת לב חיצונית, רק ברגע שהיה חשש להיזק. "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה – וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ". ומכאן יכולים אנו להבין טוב יותר את דברי חז"ל: "עשרה קבים חכמה ירדו לעולם – תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם כולו. עשרה קבים יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" ויהי רצון שנזכה לראות יופי זה במהרה בימינו, אמן.

"לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם"
יכול אדם לכפור ולומר: לא נצטווינו על השבת אלא במדבר, ועל כן עלינו להימנע דווקא ממלאכות שהיו עושים במדבר, כהבערת אש מאבנים וכדומה; אבל מלאכות חדשות שלא היו בזמנם – מותר לעשותן בשבת. כנגד תפיסה זו אמרה התורה: "לדורותם", ללמדנו שאיסור הבערת האש שקיבל משה רבינו בהר סיני כולל את כל שימושי האש, ואפילו אם ביום מן הימים ימציאו אופן כזה של הדלקת אש, שאדם ידבר ועל ידי דיבורו יידלק החשמל – גם זה אסור. כל המלאכות והחידושים בכלל "לדורותם" הם.

זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים"
ידוע שכל מקום שכתוב: "זה" היינו מורה באצבע, כמו שמצינו לגבי קידוש החודש, שאמר לו הקב"ה למרע"ה (י"ב, א'): "החודש הזה לכם ראש חודשים", וכן (כ"ה, מ'): "וזה מעשה המנורה" – מלמד שהראהו הקב"ה את המנורה, כיון שהתקשה בהבנת הדברים. כך גם לגבי מחצית השקל אמר הקב"ה למשה (ל', י"ג): "זה יתנו". אפשר לבאר בדרך רמז, על לשון הפסוק: "זה יתנו כל העובר" וכו', שאם יש לאדם כסף מזומן, נחשב הדבר בגדר "זה", שאז גופן של המעות מצויים אצלו ויכול לתת אותם לצדקה. אבל אם אין לו כעת כסף מזומן לתת – לא ידור לצדקה.
על דרך זה תבואר הלשון: "זה" המובאת בפסוק אחר (דברים ט"ו, י'): "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לקיך". כלומר הדרך הטובה ליתן צדקה היא כאשר הוא בבחינת "זה", דהיינו כסף בעין. אופן זה עדיף על נתינת צ'קים לעניים, משום שבצ'ק אין לעני אפשרות לקנות אוכל למחייתו מיד. גם כאשר הוא מפקיד את הצ'ק בבנק, פעמים ששואלים אותו שאלות מיותרות ומביכות. לכן הטוב ביותר הוא לתת לעניים כסף במזומן, וזהו שכתוב: "זה יתנו" – מזומן דווקא.

"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים"
אנו מתפללים בתפילת ערבית: "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו". אחד הפירושים הוא, שאם אדם רואה שיש לו חשק גדול לעבור עבירה והוא נדחף לעשותה, סימן שהיצר הרע שותף לה ודוחפו לעבור את העבירה בשתי ידיו. זהו השטן שמאחרינו, שדוחף אותנו לעבור עבירה. על זה אמר הכתוב: "וישכימו ממחרת" – הדגישה לנו התורה שהשכימו בקלות לחטא. בזה הם נכשלו, כי היה עליהם להבין מכך שהשכימו לקום מוקדם מן הרגיל שהשטן הוא שדוחף אותם לחטוא; אך הם לא הרגישו בכך.



מנוחת השבת - התעלות
יש אנשים הטועים ורואים במנוחת השבת 'פסק זמן' ואגירת כוחות לימות השבוע הבאים, ואין הדבר נכון, אלא מטרת מנוחת השבת - למען התעלות והתקדשות ולא למטרת אגירת כוחות, אלא "כי קודש היא לכם". מובא במדרש, שמשה רבנו יע לפרעה לתקן לישראל יום אחד למנוחה, ו'ניצל' זאת לתת להם את יום השבת - וז"ל המדרש )שר פרשה א כח(: "וירא בסבלותם - ראה שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים - אמר לו )פרעה למשה( לך ועשה להן כמו שתאמר - הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח", ועל זה אנו אומרים 'ישמח משה במתנת חלקו'. ראה הקב"ה שעם ישראל לא מרגישים בקדושתה של השבת, אלא נחו בו כדי לאגור כוחות להמשך עבודת הפרך שהוטלה עליהם, על כן אמר לו למשה ַאךְ אֶת שַבְתֹּתַי תִשְמֹּרּו כִי אֹות הִוא בֵּינִי ּובֵּינֵּיכֶ ם לְדֹּרֹּתֵּיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִּי ה' מְקַדִשְכֶם, כלומר, אין מטרת השבת מנוחה כדי לאגור כחות לימות השבוע, אלא מטרתה התעלות והתקדשות מאת ה' )ועיין אור החיים על הפסוק ושמרו בני ישראל שכותב וז"ל: "לעשות את השבת – לשלול הכוונה בחפץ מצות השבת למרגוע הגוף ולעונג אשר יתענג, אלא לצד עשות מצות השבת ולא לתכלית המורגשות"(

קדושתה מכניסתה ועד יציאתה
התורה מדגישה שקדושת השבת צריכה להיות מכניסתה ועד יציאתה ממש, וזהו שכתוב: 'ּובַ יֹום הַ שְ בִ יעִ י שַ בַ ת שַ בָּ תֹון קֹּדֶ ש לה'. בעניין זמן כניסת השבת ישנם הבדלים ממקום למקום, כי יש מקומות שהשקיעה מוקדמת יותר ממקומות אחרים, וביותר יש הבדלים בין יבשות שונות, וכשבאר ישראל נכנסת השבת, באמריקה עדיין יום חול. בדבר זה יש הרבה נפ"מ להלכה, ומרן 'בן איש חי' נשאל בדבר הזה. ומשם תראה גדולתו של מרן בא"ח שמתוך דרשות לומדים הלכות חובקות עולם ממש(. נפקא מינה יש בעניין זה למי שהיה בטבריא תחתית וקיבל שבת בגלל שראה שקיעה, ועלה לטבריא עילית ורואה שטרם שקעה השמש )גם בירושלים יש הבדל בזמן השקיעה בין שכונת מחנה יהודה לבין שכונת 'נחלת שבעה' וכדומה(, האם כבר אסור במלאכה כיון שבמקום שהיה בתחילה שקעה השמש, או שמא אזלינן בתר המקום שהגיע לשם. ועל כן, הנהיגו בירושלים שבתי השכונות בנויים על הרים וגבעות ומישור, ואין שעת השקיעה שווה בכולם, להקדים כניסת השבת מוקדם כארבעים דקות לפני השקיעה, ובכל הארץ 25-30 דקות.

והלך לפניך צדקך – באור פניך
ידוע המעשה מאותו יהודי שהיה מתפלל בקביעות בבית כנסת מסוים, ולאחר שלא בא כמה ימים לתפילה, החלו להתעניין ולשאול היכן הוא. סרו לביתו, והריח הנורא שעלה באפם כבר העיד על מה שקרה. האדם, שהיה ערירי, נפטר בביתו, וימים שלמים שכב על מיטתו בכזה מצב, ה' ירחם. החברה קדישא דרשו סכום גבוה מאוד על הטיפול בו, ומשרד הבריאות דרש לעשות חיסונים, והמת בינתיים מוטל בביזיון. הרב ניגש וטיפל באותו נפטר בעצמו! עשה לו טהרה, הלך לבית-מרקחת, קנה בקבוק בושם ויצק על הנפטר כדי שלא יתבזה, ארגן לוויה והביאו לקבורה. בלילה בא הנפטר לרבי יהודה צדקה ע"ה בחלומו ואמר לו: כמה חסד עשה עמי חכם מרדכי, תודה רבה לו. תמה הרב צדקה בחלומו, ואמר לו: ולי אתה אומר? לך לחכם מרדכי בעצמו! ענה לו הנפטר ואמר: הוא לא מאמין בחלומות

חסד של אמת
סיפר רבי שלומי שיחיה, בנו של הרב, שבהיותו ילד בגיל בית ספר היה הרב נעלם מהבית לקראת צוהרי יום שישי למקום לא ידוע. בני הבית היו בטוחים שהרב הולך ללמוד תורה עם איזה צדיק נסתר. יום אחד החליט הילד שלומי לעקוב אחר אביו ולבדוק מה עושה הרב בשעה זו מדי יום שישי. לאחר כמה רחובות של מעקב ראה שלומי את הרב נכנס בכניסה הצדדית של בית החולים "שערי צדק" הישן וסוגר את הדלת בעדו. לאחר כמה דקות פתח שלומי את הדלת וראה את אביו הרב, לבוש חלוק ארוך ומטפל באדם ששוכב על מעין שולחן. הרב קלט את בנו העומד בפתח ואינו מבין מה עושה אביו. אמר לו הרב: בימי שישי אנשי החברה קדישא מזדרזים לסיים את עבודתם, ויכול להיות מצב שבגלל שאין מי שיטפל בנפטרים, ילינו את המת עד למוצאי שבת. כדי שלא יקרה דבר כזה אני בא לעזור להם בימי שישי. מלבד זה, כל השבוע אני יושב במעמד של כבוד בבית הדין, וכדי שלא תזוח דעתי עלי, אני בא ביום שישי לרחוץ מתים ולתת ללבי מוסר. עכשיו שבאת לכאן, מבקש אני ממך שלא תספר בבית דבר מכל מה שראית, כדי שבני הבית יוכלו לאכול סעודת שבת בשמחה ולא ייתקע להם האוכל כשיחשבו מה אבא שלהם עשה לפני כמה שעות...

אשה נאמנת
פעם ביקר הרב בביתו של שופט דתי. השופט הגיש לרב תה ועוגות, והרב לא טעם מהם. כשבאה אשתו של השופט ואמרה לרב כי היא בעצמה ניפתה את הקמח ואפתה את העוגות כהלכה, חרג הרב ממנהגו, טעם מהעוגה ואמר לשופט: הנה, לה אני מאמין, "עד אחד נאמן באיסורים", ואפילו אשה, ולא לך האיש השופט. לימים נכח הרב בכנס שהשתתפו בו שופטים רבים והחלו שם להיטפל לרב, אתם דתיים לא מאמינים לעדותה של אשה וכדומה, וסיפר להם הרב בתשובה מה היה אצל אותו שופט...

מבקש שכר כפנחס
סיפר הרב, שפעם פגש אדם שכביכול הוא רב, והיה אותו אחד יושב בחוף מעורב רח"ל עם ספר קבלה בידו. אמר לו הרב: מה זה שאתה הולך לכאלה מקומות? מה אתה עושה? והוא אמר לרב: אני מתקן אותם. אמר לו הרב: אתה לא מתקן אותם, אתה מקלקל את עצמך!

אין שלום לרשעים
סיפר הרב וחיוך על פניו, שפעם אמר בשיעור שעם חולצה של "שלום עכשיו" מותר להיכנס לשירותים, למרות שאסור לומר שם "שלום", ויצא מזה קול שאמר הרב לשים את החולצה הזאת בתוך השירותים. אמר הרב: נכון, הם מבזים את השלום ואת שמו של הקב"ה.

הנמצא כזה איש
סיפר הרב, שהיה רב אחד גדול שהיה מבטל את כל הרבנים. לזה קורא עגלון, לזה נהג ולזה פנצ'ר. והגיע לניחום אבלים אצל הרב, כשהרב ישב "שבעה" על אמו ע"ה (תשכ"ד). שאלו הרב איך גוערים באבל שיוכל להסתפר, והלה אמר לרב: אומרים לו, איך אתה נראה, או שערך מגודל וכו'. הרב אמר לו שהתוספות אומרים שגערה היינו שיאמרו לו: נמאס לנו לשבת במחיצתך, ככה, נמאס. אותו רב התפלא: איפה כתוב כזה דבר? איך יכול להיות? אמר לו הרב: בוא אראה לך בתוספות. כשראה אמר לרב: לך אפשר לקרוא חכם!
ובעניין זה נזכיר מרב אחר, הרב קושלבסקי ע"ה, שהיה אב בית הדין בבאר-שבע והיה חכם מופלג, שלא היה מוכן לשמוע בכלל חידושים וסברות מרבני הדור. רק על אחד היה אומר: "יש דיין צעיר אחד, קוראים לו מרדכי אליהו, אותו כדאי תמיד לשמוע. יש לו סברא ישרה, ועוד יהיה לגדול בישראל". כשהרב נבחר לכהן כדיין, היה צריך לבוא לרב הראשי לישראל דאז, הרב אונטרמן ע"ה, ולומר לפניו פלפול וחידושים באיזו סוגיה שיבחר. כשהרב הגיע אליו, ראה את הרב אונטרמן עוסק בסוגיה כלשהי, ומייד אמר לו הרב חידושים וביאורים בסוגיה שהיה עוסק בה הרב אונטרמן, ולא במה שהכין מראש.
עוד בנושא כי תשא
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il