^ 1.. יסוד הכלל שהולכים אחר הרוב למדנו מהלכות בית הדין, שכאשר נחלקים הדיינים ביניהם, הולכים אחר הרוב, שנאמר (שמות כג, ב): "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (חולין יא, א). סמך לכלל של ביטול בשישים למדו חכמים ממה שמבואר בתורה, שמבשלים את כל בשר קרבן השלמים שמביא הנזיר יחד עם הזרוע שנותנים לכהן, ואף שהזרוע אסורה באכילה לישראל, היא אינה אוסרת את בשר הקרבן על ישראל, מפני שהוא מרובה ממנה פי שישים (חולין צח, א).
^ 2.. יש סוברים שהשוו חכמים את כל השיעורים, וקבעו שרק כאשר יש כנגד האיסור פי שישים הוא בטל בעוצם מיעוטו, אבל אם אין כנגדו פי שישים, יש לו חשיבות ועדיין לא התבטל מהתודעה. כך דעת רמב"ם (מאכ"א טו, ד-ה), אשכול ורמב"ן (חולין צז, ב. ולראב"ן מהתורה אינו בטל בפחות משישים). אולם למעשה, נפסק כדעת רוב הראשונים, שתערובת מהסוג הרביעי ('מין במינו' 'יבש ביבש') בטלה ברוב, וזה המצב שבו חל הכלל היסודי של ביטול ברוב. שכך הוא פשט הגמרא (חולין צט, ב), וכ"כ תוס', תרומה, ראב"ד, רא"ש, רשב"א, ר"ן , סמ"ג, מאירי ועוד רבים.
בפועל, ברוב המקרים של תערובת 'מין במינו' 'יבש ביבש', לכל הדעות הביטול הוא במאה, שכן כפי שעולה מהמשניות, התערובת השכיחה של 'מין במינו' 'יבש ביבש' היתה פירות תרומה שהתערבו בפירות חולין מפני שהם דומים לגמרי. והמקרה המצוי של 'מין במינו' 'יבש ביבש' שנחלקו לגביו אם בטל ברוב או בשישים, הוא בשר טרף שהתערב בבשר כשר, או חתיכת חֵלֶב בחתיכות שומן, ומקרים אלו פחות מצויים, מפני שאת החלקים האסורים שלא נועדו לאכילה נוהגים לזרוק או לפחות להפריד משאר המאכלים באופן גמור.
כל מה שלמדנו ש'מין במינו' בטל ברוב או בשישים הוא לדעת חכמים, אבל לדעת ר' יהודה 'מין במינו' אינו בטל אפילו באלף. כי הביטול נוצר על ידי התנגשות שבין שני מינים, וכאשר הם מאותו מין, אין התנגשות וכיוון ששמו של האיסור עדיין נקרא עליו אינו בטל. אולם לחכמים למרות שהם מאותו מין, נוצרת התנגשות בין האיסור להיתר, וההיתר גובר על האיסור ומבטלו (מנחות כב, א, ר"ן נדרים נב, א).
^ 3.. המקור ל'טעם כעיקר' ממצוות הנזיר, שבנוסף לאיסור לשתות יין, נאמר "מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" (במדבר ו, ג), היינו מים שיש בהם טעם יין. למדו מזה חכמים שכך הדין בכל האיסורים שבתורה, שטעם נחשב כעיקר האיסור. ולר' עקיבא הלימוד מכך שצוותה התורה להגעיל כלים של גויים מפני הטעם הבלוע בהם. עוד דוגמא לכך, מבישול בשר בחלב, שגם הבשר לבדו אסור מפני טעם החלב הבלוע בו (פסחים מד, ב).
לראשונים רבים 'טעם כעיקר' מהתורה, ומהם: בה"ג, תוס', ר"ת, תרומה, רז"ה, ראב"ד, רא"ש, סמ"ג, מאירי ורשב"א (תוהב"א ד, א). ויש אומרים ש'טעם כעיקר' מדברי חכמים: רמב"ם, רש"י, רמב"ן, רא"ה, נמוק"י, ר"ן, ריטב"א (אמנם אם בנותן הטעם יש ממשות עבה, כדוגמת חֵלֶב שנימוח בתוך התבשיל, גם לרמב"ן, ר"ן וריטב"א האיסור מהתורה). למעשה נפסק שטעם כעיקר מהתורה, כמבואר בטור ושו"ע צח, ב.
אם האיסור התבטל בשישים, וכשאכלו מן התערובת הרגישו את טעמו, התערובת אסורה (רמ"א צח, ח). אלא שכפי שלמדנו, הסיכוי שזה יקרה אפסי. גם איסור דרבנן בטל בשישים, ורק במקרה שיש ספק מקילים בו (שו"ע צח, ב; ש"ך צח, ז; כו).
^ 4.. מבואר בגמרא חולין צז, א, שכאשר תרומה התערבה בחולין, נותנים לכהן לטעום, אם ירגיש את טעם התרומה - התבשיל מותר לכהנים בלבד, ואם לא ירגיש - התבשיל מותר לכל ישראל. אבל אם התערב איסור בהיתר, סומכים על 'קפילא ארמאה'. קפילא הוא נחתום או טבח גוי. לרמב"ם (מאכ"א טו, ל), כוונת חכמים לתת דוגמא לגוי שרגיל לטעום מאכלים, אבל באמת אפשר לסמוך על כל גוי שמוכן לקחת על עצמו אחריות לקבוע את טעם התבשיל. ולמאירי, רק מי שמומחה בטעמים כטבח רשאי לקבוע זאת. ולרש"י ואו"ז, המומחה צריך להיות מסיח לפי תומו, שאינו יודע שיש לשיפוטו השלכה הלכתית (רוקח, חת"ס חולין צו, ב). מפני שאם ידע שיש לדבריו משמעות הלכתית אולי יסטה מהאמת כדי להכשיל את הישראל או כדי לרצותו.
ולדעת ראשונים רבים, אם הוא מומחה, אפשר לסמוך שידייק בתשובתו הואיל ולא ירצה לפגום באמינותו המקצועית (תוס' 'סמכינן' ור"ן). הוסיף וביאר הרשב"א (תוה"א ד, א), שבאמת כל אדם יכול לקבוע את טעם התערובת, עובדה שסומכים על סתם כהן לעניין תרומה, אלא שסתם גוי עלול לסטות מהאמת, ולכן סומכים עליו רק כשהוא מסיח לפי תומו, אולם על 'קפילא' אפשר לסמוך גם כשהוא יודע שזו שאלה הלכתית, כי לא ירצה לפגוע באמינותו המקצועית. וכך נפסק בב"י צח, א, וש"ך ב. ואין זה נחשב שסומכים על עדות גוי להתרת איסור תורה, כי אין מדובר בעדות אלא בבירור המציאות, והוא דבר שעתיד להתברר כשיטעמו מהתבשיל (עי' ש"ך ב, ט"ז ב, פר"ח ב).
אמנם לרמב"ן, רשב"א, ר"ן, רא"ה וריטב"א, רק טעם מתבטל בפחות משישים עפ"י קפילא, כגון בשר טרף שנפל לתוך מרק ואח"כ הוצא ממנו, שהואיל ואין ממשות איסור במרק, אפשר לסמוך על קפילא, שאם אין שם טעם איסור - המרק מותר. אבל כאשר ממשות האיסור התערבה, אין האיסור בטל בפחות משישים. מפני שהשוו חכמים את שיעוריהם, שכל תערובת שיכולה לתת טעם תהיה בטלה בשישים. שאם לא כן יצא שדווקא כאשר האיסור נותן טעם הוא לפעמים בטל בפחות משישים, ואילו בתערובת 'מין במינו' 'לח בלח', או 'מין בשאינו מינו' 'יבש ביבש', שמהתורה האיסור בטל ברוב, לעולם אינו מתבטל בפחות משישים. (ולרש"י ואו"ז, גם טעם אינו בטל בפחות משישים, וגם כשיש פי שישים, אם יש שם קפילא ארמאה, צריך לתת לו לבדוק, ואם ירגיש בטעם האיסור - התערובת אסורה. ולשאר הפוסקים, אכן אם יהיה טעם איסור, התערובת אסורה, אלא שאם יש שם פי שישים לא צריך לבדוק זאת, כי הסיכוי שטעם האיסור יורגש אפסי).
ולרמב"ם, תוס', רא"ש, סמ"ג ומאירי, גם ממשות של איסור שאין פי שישים כנגדה, בטלה כאשר אין מרגישים בטעמה. וכיוון שהמחלוקת בדברי חכמים (מפני שכאשר טעם האיסור בטל, לכל הדעות אין בתערובת איסור תורה) הלכה כדעת המקילים. וכן נפסק בטור ושו"ע צח, א. אמנם בפועל נוהגים שלא לסמוך על גוי לבטל איסור בפחות משישים, כמבואר בהלכה הבאה, ורק בשעת הדחק סומכים על טעימת הגוי.
^ 5.. כתבו כמה ראשונים שנוהגים שלא לסמוך על טעימת גוי אלא אם יש פי שישים - מותר, ואם אין - אסור (מרדכי, אגור). וכתב רמ"א צח, א, שכך נוהגים למעשה. ומנהג זה התפשט גם בקהילות ספרד, כפי שכתבו: רדב"ז, פר"ח, שולחן גבוה, זבחי צדק, בן איש חי, ברית כהונה, כה"ח (צח, ב; יא). כפי הנראה על סמך הניסיון נוכחו לדעת שטעימת הגוי מעוררת ספקות, מפני שהטעם חמקמק ולא תמיד ניתן לקבוע בוודאות אם הוא מורגש, ואולי יהיו אנשים שירגישו בו ויהיו שלא ירגישו, ולכן העדיפו להשוות את השיעורים וללכת לפי הכלל של ביטול בשישים, וכדוגמת מה שקבעו חכמים לגבי מין בשאינו במינו יבש, ומין במינו לח (לעיל ב). כעין זה כתבו רדב"ז (מאכ"א טו, כט), וספר התרומה (סימן מח). עוד יתכן, שעם השנים נעשינו דקדקנים יותר, וטעימה אנושית שאינה מדויקת במדדים מוחלטים יוצרת ספקות בלבבות (כשם שכיום הורו שלא לצאת בקריאת שמע בתרגום, מפני ששום תרגום אינו מדויק מספיק עבורנו, עי' פנה"ל תפילה טו, ט, 7. וכן לעניין כתיבת סת"ם, שהעיקרון הוא שהכתיבה צריכה להיות תמה, והאחרונים דקדקו והחמירו יותר בצורת האות, כי רק באופן זה הכתיבה נחשבת תמה עבורנו). ויתכן עוד, שבמשך הדורות החלו להשתמש יותר בתבלינים, ועל ידי כך גבר הקושי להבחין בין הטעמים, והתפשט המנהג שלא לסמוך על טעימת גוי. ועוד, שלמדנו בהערה הקודמת, שלדעת רבים מגדולי הראשונים, כאשר ממשות איסור התערבה בהיתר, אין סומכים על הטעם, אלא צריך שיהיה בהיתר פי שישים, ולרש"י גם טעם אינו בטל בפחות משישים. וכיוון שמצאו שבפועל קשה לסמוך על הטעימה, העדיפו לצאת ידי כל הפוסקים ולנהוג כמותם. וכ"כ רע"א צח, א; פמ"ג שפ"ד כט.
אמנם נראה שבשעת הדחק אפשר לסמוך על טעימת גוי, ובתנאי שתשובתו תהיה וודאית. שכן למדנו שאין סומכים עליו מחשש שיסטה מהאמת ובמיוחד כאשר הטעם לא ברור, ואם יתרגלו לסמוך עליו, יתרגלו להיכנס לספקות. אבל כאשר סומכים עליו רק בשעת הדחק ורק לעיתים רחוקות ורק כשתשובתו וודאית - אין חשש (עי' שו"ת רמ"א נד; יבי"א ח, יו"ד י).
על ישראל אפשר לסמוך, שאם היה תבשיל פרווה שהתערב בו רוטב בשרי, יכול ישראל לטעום את התבשיל ולהכריע אם הוא פרווה או בשרי (פר"ח). ויש אומרים שכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה כל זמן שאין במאכל הפרווה פי שישים, יש להחמיר להחשיב את התבשיל כבשרי (ש"ך צו, ה).
תבשיל שהתערב בו רוטב של נבילה ולא היה בו פי שישים, ובטעות טעם ממנו ישראל ולאחר מכן אמר שלא הרגיש בטעם הנבילה. יש אומרים שסומכים עליו שאין שם טעם איסור והתבשיל מותר (רע"א), ויש אומרים שאין סומכים עליו, שהואיל ולא ידע שהוא צריך לטעום ולקבוע את ההלכה, לא שם לב לבחון כראוי אם יש שם טעם נבילה (בית יצחק). אמנם אם הרבה טעמו ולא הרגישו בטעם האיסור, מסתבר שלכל הדעות אפשר לסמוך עליהם (מהרש"ם ג, שעז).
^ 6.. לסוברים שטעם כעיקר מדרבנן - איסורם מדרבנן (לעיל 3). ולסוברים שטעם כעיקר מהתורה, יש אומרים שמהתורה (ר"ן חולין לה, ה, בדפי הרי"ף), ויש אומרים שטעם כעיקר מהתורה עד פי שישים, אבל מעבר לכך האיסור מדרבנן, כי התורה לא אסרה טעם קלוש (ש"ך צח, כט). ביד יהודה (צח, ארוך כג), פירש שההולכים בשיטה שטעם כעיקר מהתורה אינם חולקים, אלא אם טעם התבלין עצמו מורגש - האיסור מהתורה כדברי הר"ן, ואם רק גרם להעצמת טעמים אחרים - האיסור מדרבנן. למעשה, אף שלמדנו בהלכה הקודמת שאין נוהגים לסמוך על טעימת הגוי, כאשר תבלין איסור התערב במאכל, מפני ההפסד המרובה שבזה נוהגים לסמוך על גוי, ומצרפים את דעת הסוברים שמעבר לפי שישים בכל אופן הטעם אוסר מדברי חכמים (ש"ך שם, חוו"ד חידושים יט).
^ 7.. במשנה ע"ז כט, ב, מבואר שגבינת גויים אסורה. לאחד ההסברים בגמ' שם לה, א, האיסור מפני שהגויים מעמידים את הגבינות בעור קיבה של נבילה, וכל דבר שמעמיד נחשב כאילו הוא בעינו (לעיל ל, ו). יש אומרים, שעם כל החשיבות של מעמיד, אין בכוחו לאסור יותר מפי שישים (ר"ת, תרומה וסמ"ג). אולם לרוב הראשונים, כל איסור שמעמיד את המאכל אינו בטל אפילו באלף (ר"י מיגאש, רמב"ם, רשב"א, ר"ן ועוד). לרוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים (או"ה, אשכול, פר"ח, פמ"ג ועוד רבים), ויש סוברים שהוא מהתורה (ריא"ז וחת"ס). אם האיסור היה יכול לתת טעם לבדו, למרות שגם בהיתר יש כוח לתת טעם לבדו, לרוב הפוסקים התבשיל אסור (ט"ז, פר"ח, מ"ב תמב, כה), ויש מתירים (יד יהודה, ישועות יעקב).
^ 8.. ע"ז סז, ב; סח, א, לר' מאיר איסור אכילה חל גם על מאכלים שנפגמו ואינם ראויים לאכילת אדם, ולכן נותן טעם לפגם אוסר. ולר' שמעון איסור אכילה חל רק על מאכלים שראויים לאכילת אדם, שנאמר (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ", הרי שאיסור נבילה הוא בראוי למאכל. והלכה כר' שמעון. יש אומרים שגם מדברי חכמים אין איסור באכילת דבר שאינו ראוי לאכילה (רא"ה, ר"ן ורשב"ץ), ויש אומרים שמדברי חכמים יש בזה איסור, מפני שבכך שהחליט לאוכלו החשיבו (רמב"ם, רא"ש ורי"ו). וכן הסכימו האחרונים להלכה (פרי תואר, פמ"ג, מ"ב תמב, מג). וכל זה כאשר המאכל עבר תהליך שגרם לפגימתו, אבל איסור שמצד עצמו מאוס, כשרצים, גם כשהוא מאוס אסור באכילה מהתורה (ע"ז סח, ב; רשב"א ומנחת כהן).
כאשר בלא כוונה המאכל האסור שנפגם מאכילת אדם התערב במאכל טוב ואינו פוגמו, למרות שרוב התערובת מהמאכל האסור, כיוון שלא עירבו בכוונה, הרי שלא בא להחשיבו, ולכן התערובת מותרת באכילה (מנחת כהן א, ט). אבל אם עירבו בכוונה - אסור (חוו"ד קג, א; אג"מ ב, יו"ד כג; משנה הלכות ג, יא). ויש מי שאומר שהואיל והאיסור נפגם מאכילת אדם, אין בו יותר איסור אכילה, ורק מפני שהוא סרוח אסור לאוכלו משום 'בל תשקצו', ולכן אם יערבו אותו בכוונה במאכל היתר באופן שכבר לא יהיה שיקוץ באכילתו, מותר לאוכלו לכתחילה (פרי חדש יו"ד קג, א).
כאשר האיסור נותן טעם לפגם, גם כשהתערובת ראויה לאכילה אינו אוסר. יש מבארים מפני שהאיסור הפוגם בטל ברוב, ולכן התערובת מותרת גם כאשר בסך הכל נהנים מתוספת הכמות (רשב"א תה"ב ד, א). ויש מבארים שהאיסור הפגום בטל מפני שאין ממנו הנאה, ולכן אם יש יותר הנאה מתוספת הכמות, הוא אוסר (ר"ן ע"ז סז, ב).
^ 9.. חמש דעות כיצד צריך לנהוג בתערובת יבש ביבש מין במינו: א) כיוון שחתיכת האיסור בטלה ברוב ההיתר, מתייחסים אליה כאל היתר גמור, ומותר לאכול את כל חתיכות התערובת יחד, ואף מותר לבשלן יחד (התרומה, רוקח, רא"ש, רי"ו, סמ"ק וטור). ב) אף שמהתורה מותר לאדם אחד לאוכלן כאחד, מדברי חכמים לא יאכלן כאחד, כך שבכל אכילה יוכל לומר, עכשיו אינני אוכל איסור (רשב"א ור"ן, וכ"כ בשו"ע קט, א-ב, בסתם). ג) אסור מדברי חכמים לאדם אחד לאכול את כולן אלא רק לשניים, באופן שכל אחד יכול לומר שלא אכל מהאיסור (סמ"ג, הגהות שערי דורא, ודעת י"א בשו"ע, וכ"כ רמ"א לנהוג לכתחילה), ויש מי שאומר שחובה לנהוג כך מהתורה (תוס' רי"ד). ד) יש סוברים שמן הדין מותר לאוכלם כאחד, אבל טוב להדר לתת לגוי כשיעור חתיכת האיסור, כדי שבפועל הישראל לא יהנה מהאיסור, ואף יוכל לתלות שחתיכת האיסור היא שניתנה לגוי, והוא עצמו אכל רק את המותרות (מהר"ם מרוטנבורג). ה) כל הדעות שהוזכרו עד כאן הן כשיטת רוב הראשונים הסוברים ש'מין במינו' 'יבש ביבש' בטל ברוב, אולם לרמב"ם, רמב"ן ואשכול, השוו חכמים את שיעוריהם וקבעו שגם ב'מין במינו' 'יבש ביבש' צריך שישים כדי לבטל את האיסור (לעיל הערה 2). בדיעבד, כאשר כבר בשלו אותן ביחד, כתב רמ"א קט, ב, שבמקום הפסד אפשר לסמוך על הרא"ש ודעימיה, ונראה שגם ב"י מסכים לכך, שכן הביא את דעתו בבדק הבית סו"ס קט. והמהדרים נוהגים כמהר"ם.
^ 10.. כאשר התערובת מין במינו, יש בה צד של חומרה, שהאיסור נשאר כפי שהיה, ולכן אינו מתבטל. וזה טעמו של ר' יהודה הסובר שבכל האיסורים מין במינו אינו בטל, כי אין התנגשות בין האיסור להיתר (כדברי הר"ן המובאים לעיל בהערה 2). אבל כאשר האיסור התערב במין אחר, אם היו פי שישים כנגדו, טעמו ומהותו מתבטלים לגמרי (ש"ך קב, ד). להלכה נפסק כחכמים, שבתערובת יבש ביבש מין במינו, האיסור בטל ברוב, כי ההתנגשות היא בין ההיתר לאיסור, וההיתר גובר. מ"מ במקרים מיוחדים, צד החומרה של תערובת מין במינו גובר. לפיכך בתרומה, בערלה ובכלאי הכרם, שיש באיסורם חומרה, יש צורך בפי מאה או מאתיים כדי לבטל את האיסור. ובדבר שיש לו מתירין אין כל כך התנגשות בין האיסור להיתר, הואיל והאיסור עומד להפוך להיתר, ולכן אינו בטל.
^ 11.. לר"ש, או"ז, רשב"א וכפתור ופרח, בריה בטלה ב-960. ויש אומרים שבטלה באלף. ולרוב הראשונים בריה אינה בטלה אפילו באלף, וכן דעת תוס', רמב"ן, רא"ה, רא"ש, ריטב"א, ר"ן ועוד, וכן נפסק בשו"ע ק, א (לעיל כג, 5). אמנם במצבים של ספק מצרפים את דעת המקילים כמובא לעיל כג, ז, ביסוד השני. כמו כן מצרפים את דעת האחרונים הסוברים שלבריות זעירות או מאוסות אין חשיבות ברייה (לעיל כג, 5; 11-12).
^ 12.. תקנו חכמים שדברים חשובים ביותר לא יתבטלו אפילו באלף, אמנם נחלקו בגדר חשיבותם, ושלוש דעות נאמרו בזה (משנה ערלה ג, ז, בבלי ביצה ג, ב). א) לדעת ר' מאיר לפי ריש לקיש, "כל שדרכו למנות", היינו דבר שבדרך כלל רגילים למנותו מפני חשיבותו - אינו בטל, וכן פסקו התרומה, שערי דורא ורש"ל. ב) לדעת ר' מאיר לפי ר' יוחנן, "את שדרכו למנות", היינו רק דבר שתמיד רגילים למנותו מפני חשיבותו - אינו בטל, אבל אם יש פעמים שאין מונים אותו, בטל כשאר איסורים. וכך דעת רוב הראשונים, ומהם: ר"י, ריצב"א, ר"ן, רי"ו, סמ"ג, סמ"ק, טור ורמ"א קי, א. ג) חכמים במשנה מנו ששה דברים חשובים שאינם בטלים, וביאר רמב"ם, שהם דוגמאות לדברים חשובים ביותר, וכל דבר חשוב כמותם לפי המקום והזמן, אינו בטל. וכן פסקו רמב"ם ושו"ע קי, א. ואם כן יוצא שלרמב"ם, דעת חכמים קרובה מאוד לדעת הסוברים כר' מאיר לפי ר' יוחנן, וכ"כ ערוה"ש קא, ד. ולכל הדעות דברים שרגילים למנותם מפני שכך נוח יותר לחשב את מחירם, אינם חשובים, שאם לא כן גם סוכריות שעולות כמה אגורות נמכרות לפי מניין. וכ"כ פר"ת ומטה יהונתן. הרי ששלוש הדעות קרובות זו לזו, שהכל מסכימים שמדובר בדברים חשובים ביותר, אלא שהשאלה עד כמה הם חשובים.
בפועל קשה להחיל את הדעות השונות לדורנו. ונראה פשוט שחבילות סוכר ואורז ובקבוקי יין, אינם בכלל הדברים החשובים, עובדה שהם נמכרים גם בארגזים, הרי שאינם נמכרים אחד אחד. וכן יש ללמוד ממה שחבית יין קטנה אינה בשבעה דברים, ואין היא פחות חשובה מבקבוקי יין טובים שבימינו. ובכל אופן כל אימת שיש לנו ספק אם הוא דבר חשוב, יש להקל, כדין ספק דרבנן. ורק כאשר הדבר חשוב ביותר עד שאינו מתבטל בתודעה, או מפני מחירו היקר או מפני איכותו המיוחדת, אינו בטל.
^ 13.. תולים להתיר כאשר החתיכה נפלה מעצמה, אבל אם ישראל הפיל אותה בשגגה, אין מתירים, שמא יעשה זאת במזיד. אמנם אם ישראל אכל בשגגה את אחת החתיכות, כיוון שאין חשש שיאכל במזיד מהתערובת האסורה, תולים להתיר (שו"ע קי, ז; תה"ד קעה).
לכאורה לפי הכלל, כל דפריש מרובא פריש, יש להתייחס למה שנפל כהיתר, וכיצד מתירים על ידו את התערובת? ביאר רשב"א (תה"ב ד, ב), שדין כל דפריש הוא כאשר החתיכה שפרשה לפנינו, שיש הכרח להגדיר את מעמדה, אבל כאשר היא אבדה, אפשר לתלות שהיא האיסור, הואיל ומדאורייתא התערובת מותרת כי האיסור בטל ברוב. ואין כוונתו שאנחנו באמת מעריכים שהחתיכה שנפלה היא האיסור, אלא שנפילתה הקלישה את חומרת חשיבות האיסור שבתערובת, שאולי מה שנפל היה האיסור. והרא"ש (חולין ז, לז), ביאר, שלאחר נפילת חתיכה מהתערובת נוצר ספק ספיקא, ספק אולי החתיכה שנפלה היתה אסורה, ואם לא, אולי החתיכה שהאדם אוכל אינה אסורה. והרמ"א כתב שכל ההיתר אחר נפילת החתיכה הוא בתנאי שיאכלו את התערובת שני אנשים שלא באותו זמן. ורבים מהאחרונים לא חששו לדבריו (פר"ח, גר"א).
^ 14.. למדנו בחולין ק, א, שחתיכה הראויה לכבד בה אורחים, משום חשיבותה, נחשבת כדברים שרגילים תמיד למנותם, ולכן תקנו חכמים שאינה בטלה אפילו באלף. ואכן מנות עיקריות שמגישים לאורחים נכבדים רגילים תמיד למנות. ואין הכוונה שחה"ל היא המאכל היחיד שאוכלים בארוחה, ובה לבד שבעים לגמרי, שכן תמיד היו אוכלים פת עם בשר או דג, וכ"כ רב פעלים (ח"א יו"ד כג). אלא הכוונה שהיא המנה העיקרית היחידה ששבעים ממנה יחד עם התוספות המקובלות. אמנם מצינו בפוסקים דיונים אודות גודלה ואיכותה של חה"ל, אלא שהואיל ומוסכם שהכל לפי הזמן והמקום (ש"ך קא, יב-יג), אפשר לומר שאין בזה מחלוקת. בזמנים שהמזון היה בשפע - חה"ל היתה יותר גדולה ואכלו עמה פחות לחם, ובזמנים של צמצום - חה"ל היתה קטנה ואכלו עמה יותר לחם. כיום אנו זוכים למזון בשפע, עד שרבים אינה אוכלים לחם, ומכל מקום חה"ל אינה כל הארוחה אלא עיקר הארוחה, כגון רבע עוף מכובד שאוכלים עימו גם אורז וסלטים. אבל אם הארוחה כוללת שתי מנות, כבר לא יתכן שתהיה שם חה"ל, הואיל וחה"ל היא חתיכה אחת שהיא עיקר הארוחה.
^ 15.. ארבע דעות בדין חתיכה שאחר תיקון תהיה ראויה להתכבד: א) לרא"ש, אפילו תרנגולת שחוטה בנוצתה נחשבת חה"ל. ב) לר"ת, תרנגולת בנוצתה צריכה תיקון גדול מדי, אבל חתיכת בשר גדולה וחיה היא חה"ל. וכן פסק רמ"א קא, ג. ג) לרשב"א, חתיכת בשר חיה בגודל המתאים נחשבת חה"ל, אבל אם היא גדולה מדי אינה חה"ל. ד) לר"ן, רק חתיכה מבושלת בגודל המתאים לכבד בה עכשיו אורחים נחשבת חה"ל, וכן נפסק בשו"ע קא, ג. אמנם פר"ח העיר שמשו"ע סט, יד; קה, ט, עולה שגם חתיכה חיה ראויה להתכבד בה. וכן פסקו רדב"ז, ערה"ש, פר"ת וזב"צ. אולם כיוון שהדין דרבנן, רבים מההולכים בשיטת השו"ע הורו להקל, ומהם: שולחן גבוה, שואל ונשאל, יבי"א ה, יו"ד ח. וכיוון שהדין דרבנן, בשעת הדחק בני כל העדות רשאים לסמוך על המקילים.
^ 16.. יש אומרים שמהתורה אסור לבטל איסורים (ראב"ד, רא"ה, ראב"ן, פרי תואר). ויש אומרים שהאיסור מדברי חכמים (ר"ן, ראבי"ה, רמ"ע מפאנו, פמ"ג, חכ"א). ויש אומרים שבאיסור 'יבש' האיסור מהתורה, הואיל והוא עומד בפני עצמו, וב'לח' שהתמזג והתבטל, האיסור מדרבנן (נו"ב, חת"ס). ולכל הדעות באיסורי הנאה האיסור מהתורה (חוו"ד). נראה שהמחלוקת אינה קוטבית, והכל מסכימים שהמבטל איסור פועל בניגוד לכוונת התורה, שצוותה שלא לאכול איסור והוא מסבב דרך שעל ידה יאכל את האיסור. אלא שנחלקו אם עבר בזה על איסור גמור מהתורה, או שהוא רק מנוגד לכוונת התורה, בבחינת 'נבל ברשות התורה' (עי' רמב"ן ויקרא יט, ב).
בביצה ד, ב, למדנו שאם נפלו ביו"ט עצי מוקצה לתוך תנור, ואין שם רוב עצים שאינם מוקצה, מותר להוסיף עליהם עצים שאינם מוקצה כדי לבטלם ברוב על מנת להבעירם ולבשל על ידם את סעודת החג. לרמב"ם ורשב"א, אסור לבטל לכתחילה איסור דרבנן, אבל אם התערב, מותר להוסיף כדי לבטלו. וכ"כ שו"ע צט, ו; פר"ח, וכל פוסקי ספרד. ולתוס' ההיתר הוא רק באיסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה כמוקצה. ולרא"ש, רא"ה ור"ן, ההיתר הוא רק כאשר האיסור מתכלה לפני שנהנים ממנו, כדוגמת העצים שמבעירים כדי לבשל בהם לצורך הסעודה, אבל כאשר האיסור אינו מתכלה, גם איסורי דרבנן אסור לבטל. וכן פסקו רמ"א ורוב פוסקי אשכנז. ויש מפוסקי אשכנז שהורו להקל כדעת שו"ע, ומהם: רש"ל וט"ז. ולדעת פמ"ג שפ"ד יז, ושו"ת רע"א לח, גם לרמ"א בשעת הדחק או בהפסד מרובה, אפשר להקל כדברי שו"ע. ואמנם יש מחמירים גם בהפסד מרובה (חכ"א), אבל כיוון שהוא ספק דרבנן, וכך נוהגים כל ההולכים בשיטת שו"ע וחלק מהפוסקים כרמ"א, כך יש להורות.
כאשר היו בחיטים שרצים, והטורח לברור אותם עצום, מותר לטוחנם לקמח ולבטל את השרצים שבהם בשישים, שכן בריה מרוסקת בטלה בשישים. ואמנם אסור לבטל איסור לכתחילה, אולם כאשר ממילא מתכוונים לטחון את החיטים לקמח, ואין מעוניינים בשרצים הטחונים, אין זה נחשב כמתכוונים לבטל את האיסור (רע"א יו"ד עז, וכך משמע מט"ז קלז, ד).
^ 17.. ביטול האיסורים והצורך להכריע בספק הוא בדיעבד, כי לכתחילה יש לאכול מאכלים שאין בהם ספק או תערובת איסור. ולכן כאשר יש לאיסור מתירים, הואיל וממילא הוא יהפוך להיתר, הורו חכמים להמתין עד שיתבטל מעצמו (רש"י ביצה ג, ב). אמנם אם האיסור התערב במין אחר, למרות שיש לו מתירים, הוא בטל כפי הכללים הרגילים (ירושלמי נדרים ו, ד). משום שבמצב כזה כל התערובת נקראת על שם המין המותר, והאיסור שהתערב בו התבטל ונמוג מהתודעה. ואף שיש לו מתירים, אין להכביר בחששות כאשר שם האיסור כבר נשכח. וכפי שביאר הר"ן שהכוח לבטל איסור נובע מההתנגשות שנוצרת בינו להיתר, ומה שאמרו שדבר שיש לו מתירים אינו בטל הוא כאשר ההתנגשות ביניהם רפה (לעיל 2). ←
לרמ"א (קב, ד), אם האיסור נימוח לגמרי בתערובת, עד שאינו בעין כלל, גם אם יש לו מתירים - בטל, וקל וחומר כאשר התערובת נוזלית. מנגד, לש"ך ט, אפילו אם טעם האיסור יצא מחתיכה אסורה והוציאו את החתיכה מהתערובת, כיוון שהוא מין במינו ויש לו מתירים - אינו בטל. וכן משמע מדברי שו"ע. ובמקום מניעת שמחת יו"ט אפשר להקל (מ"ב תקיג, ח, זבחי צדק יו"ד קב, יג). המין נקבע לפי השם (ש"ך קב, ג).
האוסר על עצמו דבר בנדר שיכול להישאל עליו והתערב במאכלים אחרים, אינו בטל, הואיל ויכול להישאל עליו (רמ"א קב, ד; שו"ע רטז, י).
בשו"ע יו"ד קב, א, כתב שגם ספק איסור שהתערב בהיתר, אם יש לו מתירים - אינו בטל. לפיכך גם כאשר ביצה שיש ספק אם נולדה ביו"ט התערבה באלף, אינה בטלה. אמנם יש מתירים משום ספק ספיקא, ולכך נטה בשו"ע או"ח תקיג, ב. ובמקום הפסד אפשר להקל (מ"ב ה).
^ 18.. מבואר בגמרא (חולין קח, א), שאם היה ניתן לסחוט את כל החלב שנבלע בבשר, לר' שמעון בר רבי, שמואל וריש לקיש, הבשר היה חוזר להיתרו, וממילא חתיכה אינה נעשית נבילה. ואילו לדעת רבי חנינא, רב ורבי יוחנן, הבשר היה נשאר באיסור, מפני שאחר שהחלב והבשר התבשלו יחד החתיכה נעשית נבילה. וכך דעת רובם המכריע של הראשונים (רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, ר"ן ועוד). (לראב"ד דעה שונה, שכל מה שלמדנו דין חנ"ן הוא לדעת ר' יהודה במין במינו שאינו בטל אפילו באלף, אבל להלכה אין פוסקים כמותו, וממילא כאשר יהיה פי שישים כנגד החלב הראשון שנפל, יתבטל).
להלכה נפסק ש'חתיכה נעשית נבילה' (טור ושו"ע צב, ג). ודין זה מהתורה, מפני שגזירת הכתוב שאם יתבשלו בשר וחלב יחדיו יהיו אסורים, והאוכל מהם כזית חייב מלקות. ויש שביארו, שהואיל והמבשלם עובר באיסור תורה, הם בכלל הלאו "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" (דברים יד, ג) שאמרו חכמים (חולין קיד, ב): "כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל", וגם אם יפרידו ביניהם, הם נשארים בתיעובם ואיסורם (בית מאיר צב, ד, עפ"י כנה"ג).
כאשר איסור בשר וחלב הוא מדרבנן, יש אומרים שאין בו דין חנ"ן, כי דיו במה שאסרוהו חכמים ואין לגזור עליו דין חנ"ן (רמב"ם, שו"ע צט, ו, פר"ח, ערוה"ש). ויש אומרים שהואיל וכל אחד מהמינים כשר ורק בתערובתם נאסרו, אומרים לגביהם דין חנ"ן (רשב"א), ועוד שהשוו חכמים שיעוריהם, וכפי שתקנו לכל האיסורים דין חנ"ן כמבואר בהלכה הבאה (ר"ן, רש"ל, ב"ח, ט"ז וש"ך).
נחלקו הפוסקים במקרה שנפלט מהחתיכה שנעשית נבילה רק טעם בשר בלא שמץ של חלב. למשל, סיר שיש בו חתיכות בשר ובתחתיתו רוטב, ועל אחת החתיכות שמונחת כולה מעל הרוטב נפל חלב ונאסרה, לדעת ר"ן וש"ך (צב, ז; קה, יז), אם היתה החתיכה שמנה ויצא ממנה טעם בשר לשאר החתיכות, למרות שברור שלא יצא טעם חלב, כי החלב מטבעו כחוש ובלא שיהיה שרוי בתוך רוטב אינו יוצא מחתיכת הבשר שנבלע בה, כל החתיכות נאסרות, מפני שגם טעם הבשר לבדו אסור, כי החתיכה נעשתה נבילה. לעומת זאת לדעת תוס', תרומה, רשב"א, רמ"א וט"ז (צב, ז; קה, יג), אף שאם היו מוציאים את כל החלב מחתיכת הבשר היתה נשאר באיסורה, כאשר רק טעם הבשר יוצא מהחתיכה שנאסרה אל שאר החתיכות, הרי הן מותרות, הואיל ורק טעם בשר יצא אליהן. וכן דעת רוב הראשונים והאחרונים ומהם: רש"ל, פר"ח וגר"א.
^ 19.. לדעת רבנו אפרים (תוס' ק, א, 'בשקדם'), רשב"א, רא"ש, שו"ע צב, ד, אין דין חנ"ן בשאר איסורים, וכן פסקו האחרונים יוצאי ספרד (כה"ח צב, כב). ולדעת רש"י, ר"ת, ר"י, רמב"ן, רא"ה, ראבי"ה, ר"ן, או"ז, תרומה, סמ"ג, סמ"ק, מרדכי, רמ"א, יש דין חנ"ן בשאר איסורים (לר"ן, ט"ז וש"ך ורוה"פ הוא מדרבנן, ולמהרי"ק ודעימיה מדאורייתא).
לשיטת המקילים , אותה חתיכה נשארת באיסורה, כי אולי טעם האיסור שבה לא התפשט בכל התערובת (רשב"א ורוה"פ). ויש אומרים שכיוון שהתבשלה עם עוד מאכלים, טעם האיסור התפשט בהכל, והחתיכה שנאסרה בתחילה חוזרת להיתרה (טור).
לשיטת המחמירים : יש אומרים שגם באיסורי דרבנן אומרים חנ"ן (ט"ז, פמ"ג, כרתי, מנחת יעקב), ויש מקילים שאין חנ"ן באיסורי דרבנן (פר"ח, ערוה"ש). בשעת הצורך אפשר להקל (כת"ס יו"ד נב; אג"מ יו"ד ב, לו). נחלקו אם אומרים חנ"ן במקצת חתיכה, כגון בכדי נטילה, כמובא בש"ך צו, ט. ואפשר להקל על סמך צירוף דעת השו"ע.
חנ"ן בנוזלים : בבשר וחלב נוזליים, כגון שומן-בשר וחלב, מוסכם שיש דין חנ"ן, הואיל וכל אחד לבדו כשר, ורק מצירופם נאסרו, ולכן כל תערובתם נעשתה נבילה (רמב"ן, רשב"א וש"ך צב, טו). אבל נחלקו לגבי שאר איסורים, יש אומרים שרק חתיכה גושית נעשית נבילה, הואיל ויש לה חשיבות כי היא ניכרת כחתיכת איסור, וגם אם תיפול לתבשיל אחר, האיסור שבלוע בה לא יתפשט בשווה בכל התבשיל, אלא יישאר בתוכה יותר. אבל בנוזלים אין אומרים חנ"ן, כי חזרו כל הנוזלים להתערב זה בזה בשווה, ותערובת חדשה נוצרה (רמב"ן, מרדכי). ויש אומרים שגם בנוזלים אומרים חנ"ן (תוס' חולין ק, א, 'בשקדם'). למעשה, לפי שיטת המחמירים, לכתחילה חוששים להחמיר גם בנוזלים ובלא בישול, ובהפסד מרובה אפשר להקל בנוזלים (רמ"א צב, ד, נו"ב, פמ"ג וחכ"א). (לר"ן ורש"ל, כאשר התערובת נוצרה על ידי בישול, אף בנוזלים אומרים חנ"ן, ואם בלא בישול, גם בחתיכה לא אומרים חנ"ן, כי יסוד דין חנ"ן בשאר איסורים נלמד מאיסור בישול בשר בחלב, ובשעת הצורך נכון לצרף את דעתם להקל).
^ 20.. שלוש דעות בראשונים: א) לרמב"ם, ראב"ד ור"ש, קמא קמא בטל, ולא זו בלבד, אלא שהאיסור שהתבטל נהפך להיתר ומצטרף לבטל את האיסור הנוסף לפי כללי הביטול באותו עניין (בשישים או במאה או במאתיים). (לראב"ד, אף אם ייווצר מצב שרוב התערובת מאיסור, בתערובת מין במינו יבש ביבש, כיוון שהאיסורים התבטלו ברוב בתהליך הדרגתי, התערובת כולה מותרת. וכך נוטים לבאר את הרמב"ם והר"ש, אולם לענ"ד אפשר לבארם כדעת הפר"ח המובאת להלן). ב) לרמב"ן, רשב"א ור"ן, איסורים שתקנו חכמים שיתבטלו במאה או במאתיים, אומרים לגביהם קמא קמא בטל, עד אשר יגיע המצב שבו האיסורים יצטרפו יחד ליותר מאחד משישים. ג) לרא"ש ורמ"א צט, ו, לעולם האיסור חוזר וניעור ומצטרף לאיסור הנוסף שנפל לשם. (ראוי להוסיף, שגם הרא"ש ודעימיה מסכימים שיש מצבים שבהם אומרים שהידיעה יוצרת ביטול שאינו חוזר וניעור, וכפי שלמדנו מהמשנה בתרומות ה, ז: "סאה תרומה שנפלה למאה, הגביהה ונפלה אחרת, הגביהה ונפלה אחרת, הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה על החולין". וכן למדנו (לעיל בהערה 9) שלדעת הרא"ש, יבש ביבש מין במינו בטל ברוב ואף מותר לבשל את הכל יחד, והרי הבישול יגרום שהתערובת תיעשה לח בלח ויצטרכו פי שישים, אלא שהואיל והאיסור התבטל ברוב בעודו יבש, שוב אינו חוזר וניעור כשיבושל).
והפר"ח צט, כא, הכריע, שכל זמן שמהתורה האיסורים שנפלו לתערובת בטלים, הכלל הוא שקמא קמא בטל. היינו שאם התערובת היא מין במינו, ועדיין יש רוב בהיתר כנגד כל האיסורים שנפלו; או שהתערובת במין בשאינו מינו, והאיסורים אינם נותנים טעם - קמא קמא בטל. אבל אם האיסורים יצטרפו יחד לרוב או יתנו טעם, הרי שמהתורה הם אוסרים, וחוזר וניעור. וכך דעת הגר"א יא. וכך ראוי לפסוק מצד שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא. בנוסף לכך, נראה שכך יש ללמוד בפשטות מהמשנה ערלה, ב, ג, ותוספתא תרומות ו, ה, שקמא קמא בטל, ומאידך ממשנה תרומות ה, ז, יש ללמוד שכאשר האיסורים הפכו לרוב, חוזרים וניעורים.