^ 1.. הכלל הראשון, כשיש פיתוי כספי צריך פיקוח: אמרו חכמים בע"ז לט, ב: "אין לוקחין בסוריא - לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית - מותר". כלומר, כאשר אדם מארח על שולחנו סומכים עליו, וכאשר הוא משמש כסוחר - אין סומכים עליו, שמא יתפתה לרמות למכור מזון שאינו כשר כדי להרוויח. לרמב"ם (מאכ"א יא, כה-כו), נמוק"י ואו"ה הארוך, בארץ ישראל, כאשר היתה בידי ישראל, ורוב ככל המזון היה כשר, לא היה חשש שאנשים יכינו מזון לא כשר, ולכן יכלו לסמוך על כל הסוחרים היהודים, שמוכרים מאכלים כשרים. אבל בסוריה ובכל שאר העולם, כיוון שיהודים חיו בין הגויים, היה חשש שיקנו מגויים מזון לא כשר בזול, ולכן לא סמכו על סוחר רגיל אלא אם כן הוא מוחזק בכשרות. וחשש הרמ"א לדעתם, וכ"כ ט"ז, חכ"א עא, ב, ערוה"ש (קיט, א-ט). מנגד, לדעת רש"י, ראב"ד, רמב"ן, מהר"ם מרוטנבורג, רא"ה, ר"ן, ועוד, בסוריה היתה בעיה מיוחדת בסחורות אלו, ולכן שם הורו להיזהר בהן, אבל אין כלל גורף שסוחרים שמרוויחים כסף צריכים פיקוח. וכך משמע מטור ושו"ע קיט, א, וכ"כ מהרלב"ח, ש"ך ועוד. ויש אומרים שכעיקרון הלכה כמותם, אלא שבפועל כל אימת שיש חשש לגבי המאכל או הסוחר, אפשר לקנות רק ממי שמוחזק בכשרות (מהרשד"ם, כנה"ג). כעין זה מצינו שהואיל והתעוררו חששות שהשוחטים יתרשלו בבדיקת הטריפות, נקבע שתלמידי חכמים יפקחו עליהם ויבדקו את הטריפות (טור יו"ד יח בשם הרא"ש; הר צבי יו"ד כ; ציץ אליעזר ט, לו. וכן לעיל כא, 6, לעניין ניקור). וכן מצינו שעם הסתעפות והתרחבות המסחר במזון, בקהילות רבות נקבע, שהרבנות המקומית צריכה לפקח על כל אדם שמוכר מזון שלעיתים מתעוררות לגביו חששות, ואפילו הוא ידוע כירא שמים (בית הלל יו"ד סה, ה, והובא בבאר היטב טיקטין סה, ט, ובדרכי תשובה קיט, ז; ספר התקנות בישראל ח"ד עמ' שסט-שע; כה"ח קיט, ד-ו; שואל ונשאל ח"ה יו"ד פא). כיוון שכלל זה בנוי על הפיתוי הכספי, ממילא מובן שככל שהפיתוי גדול יותר, צריך פיקוח הדוק יותר.
הכלל השני פשוט, וכעין זה מבואר להלן בהלכה ז, שלשמירה מאיסור דרבנן די ב'חותם אחד' ולאיסור תורה צריך 'חותם בתוך חותם'. הכלל השלישי, ככל שמדובר בסוחר שמוכר ליותר אנשים, צריך לפקח עליו יותר (משיב דבר א, ל, ועי' בירושלמי דמאי ב, ב). הכלל הרביעי מתבאר ממה שלמדנו בפרק הקודם על תעשיית המזון, ותמציתו בהלכה א.
^ 2.. ככלל כאשר אין לאדם שום תמריץ לשקר סומכים גם על אדם חשוד, כמבואר בראשונים רבים ושו"ע ב, ד; קיט, ז. ואף על גוי שאין לו תמריץ להחליף מזון כשר בטרף, סומכים שלא החליף, כמבואר בע"ז לד, ב; לט, ב; שו"ע קיד, ד; קיח, י. וכאשר יש תמריץ לרמות, אזי על ידי הרתעה ניתן להתגבר עליו. אחת מדרכי ההרתעה היא פיקוח של משגיח ש'יוצא ונכנס' בהפתעה, כפי שלמדנו לעניין המפקיד יין אצל גוי, בע"ז סא, א; שו"ע קכט, א; קלא, א; לעיל כט, ט. וכן לעניין חליבת חלב על ידי נוכרי, בע"ז לט, ב; שו"ע קטו, א; לעיל ל, ב. וכן לעניין שחיטת כותי - חולין ג, א. וכן לעניין חשש החלפה - שו"ע קיח, י. כיום ניתן לבצע חלק מההרתעה והפיקוח על ידי מצלמות, כמובא לעיל ל, 5. ככל שהחשש שייכשלו באיסור הוא יותר גדול, כך ההרתעה צריכה להיות יותר חמורה על ידי פיקוח רב יותר של משגיח 'יוצא ונכנס', וענישה חמורה יותר על הפרת הוראות. מנגד כאשר החשש קל, אפשר להסתפק בפיקוח בהפתעה של פעם ביום בלבד, כמובא בב"י קלא, א. לעיתים הפיקוח וההרתעה נשענים על הציבור שעלול לראות את הפרת הכשרות, כמובא בע"ז לא, ב; שו"ע קכט, ד. כאשר ההרתעה גדולה מאוד, כגון שהפרת כשרות תגרום להפסד עצום, אפשר להפחית את הפיקוח, כמובא בע"ז מ, ב; שו"ע קלא, ב. הרתעה יכולה להישען גם על פגיעה באמינותו של אדם שפרנסתו נשענת על אמינותו, כמבואר במנחות מג, א; שו"ע קיד, ה. באג"מ יו"ד ד, א הרחיב בביאור דרכי ההשגחה.
^ 3.. הכלל שהולכים אחר הרוב הוא יסוד מרכזי בכל הלכות כשרות, כפי שלמדנו לעניין טריפות לעיל כ, ד, וכמבואר להלן בהערה 4. וגם כאשר שומעים על בעיות כשרות ברבנות זו או אחרת, לעולם רוב הרבנויות אמינות, ואף באותה רבנות שהתגלעו בה בעיות, מן הסתם ברוב המקומות המושגחים על ידה המאכלים כשרים. לפיכך, כל זמן שהצרכן לא שמע אחרת, הוא רשאי לסמוך על כשרות רגילה.
בין רבנות לבד"צים רציניים: הבעיה בכשרות של רבנויות מקומיות רבות, שהמשגיח מקבל את שכרו מבעל העסק, ויש חשש שיירתע מלמחות בו. מנגד, לבד"צים יש תמריץ להמשיך להעניק כשרות הואיל והם מתפרנסים מכך, ואילו לרב המקומי יש משכורת קבועה, ואין תמריץ להמשיך להעניק כשרות, ולכן פסיקתו נקייה מהטיה. בנוסף לכך, את הרבנות המקומית אפשר לבקר על ידי הרבנות הראשית ומערכת המשפט הממלכתית, ובזה יש לרבנות יתרון (הרב משה ביגל במבוא לספרו 'אכול בשמחה'). אולם בכך שעיסוקם של הבד"צים בכשרות מהודרת שהפיקוח בה הדוק יותר, נוצר איזון לניגוד העניינים שלהם, שמתחזק על ידי החשש שלהם מביקורת מגופי כשרות מתחרים.
בד"צים שונים קמים לפרקים ומעניקים תעודות יפות, אבל בפועל השגחתם לקויה. והצרכן הנבון צריך להשתדל להימנע מלסמוך על בד"צים לא מוכרים, ובמיוחד בנוגע למסעדות ולמפעלים קטנים. ואע"פ כן, אין עוון ביד הצרכן התמים שאינו יודע שמדובר בגוף בעל אמינות לקויה. שכן אם הם ידועים כרשלנים, תפקידה ואחריותה של הרבנות הראשית והמקומית למחות בהם על ידי פרסום בכלי התקשורת הדתיים והחרדיים, ואם לא יתקנו את דרכם, לתבוע את העמדתם למשפט על פי חוק 'איסור אונאה בכשרות'.
יש רבנים שמזלזלים בהכשרי הרבנות, ולעיתים הם מתמנים כרבנים מקומיים ומעניקים כשרות של 'רבנות' בלא אחריות מספקת, בתואנה שממילא יהודי שמקפיד במצוות צריך לרכוש הכשר בד"ץ. אמנם בפועל, למרות שהשגחתם רשלנית ולקויה, כיוון שחתימת כשרותם מתנוססת על המזון, הצרכן רשאי לסמוך עליהם. ואם האוכל שאכל אינו כשר, העוון כולו על ראשם. אפשר להציע למי שמודע לספק שבאמינותם, שיבדוק אותם על ידי שאלה, האם הם מוכנים לאכול מהכשרות שלהם. אם לא - עדיף שלא יסמוך עליהם.
^ 4.. היסוד לאמון הכשרות הוא ש"עד אחד נאמן באיסורים", ועל כן סומכים על המשגיח שמעיד בפיו או על ידי תעודת הכשרות שהמזון כשר. ואף שהמשגיח מקבל על כך שכר, כיוון שהרבנים בוחרים משגיחים נאמנים ומפקחים עליהם, אפשר לסמוך עליהם. ואף שלעיתים אנשים משקרים, ובכללם גם אנשים שנחשבו כנאמנים במיוחד, אין מיעוט השקרנים מבטל את הכלל ש"עד אחד נאמן באיסורים". וכשם שלמרות שלעיתים שני עדים משקרים, כל עוד לא הוכח אחרת סומכים על שני עדים בדינים החמורים ביותר (רמב"ם יסוה"ת ז, ז). ואף שלעיתים מתפשטות שמועות רעות על כשרות של רבנות מסוימת שנוהגת ברשלנות ומעסיקה משגיחים רמאים או רשלנים, ולפעמים יש חנויות שמוכרות טרף עם תעודת כשרות מזויפת. למרות כל זאת, כל זמן שאין עדות מפורשת היכן בדיוק המקום שמוכר טרף, מותר לקנות מזון בכל המקומות שיש להם תעודת כשרות מרבנות או מגוף כשרות פרטי אמין. ראשית, מפני חזקת הכשרות הבסיסית של הרבנות שמעניקה את חותמת הכשרות, שאין לעקור אותה בלא בירור מדוקדק. שנית, הולכים אחר הרוב, ורוב המקומות שיש להם תעודת כשרות - כשרים. וכפי שמבואר בחולין צה, א, ושו"ע קי, ג, שאפילו אם נמצא מזון ברחוב, אם באותו מקום רוב החנויות כשרות, למרות שבמיעוט החנויות מוכרים מזון טרף, המזון שנמצא ברחוב כשר, שהולכים אחר הרוב. קל וחומר שאפשר לקנות בחנויות שיש להן תעודת כשרות. ואין לטעון שהמקומות שבהם מרמים נחשבים 'קבועים', הואיל ואין יודעים היכן הם, ולדעת רוב הפוסקים דין 'קבוע' תלוי בכך שהמקום הטרף יהיה ידוע או לפחות יהיה כזה שבמאמץ קל ניתן יהיה לברר היכן הוא. ואין חוששים לדעת המחמירים בזה, הואיל ולרוב הפוסקים בכל ספק בדין קבוע יש להקל (לעיל ב, 16). אמנם לכתחילה ראוי לאדם להתרחק מהספק, ולכן המהדרין מגבירים את הפיקוח, כדי לצמצם את מספר הפעמים שבהם המוכר ירמה וימכור להם מאכל שאינו כשר. מהתורה הולכים אחר הרוב גם לגבי בשר שנמצא ברחוב, אבל מדברי חכמים יש אומרים שאסור לאכול בשר שהתעלם מהעין אלא אם כן יש בו סימן שהוא כשר או שהוא ארוז וחתום בחותמת כשרות (שו"ע סג, א), ויש מקילים גם בבשר ללכת אחר הרוב (רמ"א סג, ב).
^ 5.. מבואר בע"ז לט, א-ב, שהשולח ביד גוי בשר, יין, תכלת או דג, צריך לחותמם בשני חותמות. ואילו השולח חילתית, מורייס, פת או גבינה, יכול להסתפק בחותם אחד. לרוב הפוסקים, ההבדל נובע מחומרת האיסור שמפניו חוששים, כאשר החשש מאיסור תורה - צריך שני חותמות, ובחשש מאיסור חכמים - די בחותם אחד (רמב"ם מאכ"א יג, י; רשב"א, רבנו ירוחם, שו"ע קיח, א). ויש אומרים שההבדל הוא בין דבר שאסור מצד גופו שצריך שני חותמות, לדבר שנאסר מחמת דבר שנתערב בו, שדי לו בחותם אחד (רמב"ן, רא"ה, ריטב"א, ר"ן). ויש מבארים שדעה זו מסכימה לדעה הראשונה, שאם החשש הוא של תערובת, מדובר בדרך כלל בחשש איסור דרבנן, וממילא מספיק חותם אחד (ראב"ד, מאירי, גר"א וערוה"ש קיח, ג).
לרש"י ההבדל אינו תלוי בחומרת האיסור, אלא כשיש מהזיוף רווח גדול צריך שני חותמות, וכשהרווח קטן חותם אחד. ואף שרוב הראשונים לא כתבו כפירושו בגמרא, יסוד סברתו מוסכם. וכן למדנו, שכאשר אין שום תמריץ לגוי להחליף, אין חוששים שהחליף (ע"ז לד, ב; תוספות ע"ז יב, א, 'ושדי'; שו"ע קיח, י; ש"ך א). וכן כאשר הוא חושש להיתפש, מפני שייענש על כך, סומכים גם בלא חותמות (שו"ע קיח, י; עי' ש"ך קכט, ד; כה"ח קיח, נ). ולכן סומכים על שליח של מזון מוכן וכיוצא בזה, כל שאין חשש סביר שירצה להחליף, קל וחומר כאשר המצב הוא שאם יחליף יפוטר מעבודתו כשליח (עי' 'ואכלת ושבעת' ה, ה). מנגד, כאשר חשש הזיוף גדול, אין סומכים גם על חותמות, וכפי שכתב הרשב"א (א, קט), במצב שהיו רגילים לזייף חותמות. וכ"כ בפר"ת קיט, ג. לכן בכמויות גדולות של בשר דואגים לפקח יותר על ידי תעודת משלוח, משקל וכיוצא בזה, כדי להבטיח שהמשלוח אכן מהמקום הכשר.
הקשו הראשונים שבע"ז לט, א-ב, מבואר שיין צריך שמירה של חותם בתוך חותם, וכן משמע מדברי רב בע"ז כט, ב. אולם בע"ז לא, א, מבואר שהלכה כר' אליעזר שמספיק חותם אחד או מפתח. לרוב הראשונים, הכוונה שבנוסף לחותם צריך שהמקום יהיה סגור במפתח, וממילא זה נחשב כחותם נוסף (רמב"ם ורשב"א, ובה"ג ורי"ף לפי רוב הראשונים), וכן נפסק בדעת סתם בשו"ע קיח, א; קל, א. ויש שלמדו מדעת ר' אליעזר שאם ידוע שהישראל יבדוק אח"כ אם המאכל נותר חתום בחותמו - די בחותם אחד (תוס', סמ"ג, סמ"ק, תרומה, אשכול, ר"ן, ריטב"א). וכ"כ בשו"ע קיח, א, בדעת י"א החולקים על הסתם. לר"ת ישראל חשוד עלול יותר לרמות כי הוא פחות מפחד, ולכן כשמפקידים אצלו יין צריך שני חותמות, וכשמפקידים אצל גוי די בחותם אחד (תוס' שם). וכ"כ או"ז. ויש שכתבו שאפשר לסמוך עליו בדיעבד (תוס' לא, ב, 'השולח'), רוקח, או"ה הארוך; רמ"א קיח, א. עוד ראו לעיל כט, ט, 11.
^ 6.. סוגיה זו מורכבת מכמה סוגיות ונסכמן בקיצור: מבואר בפסחים נא, ב, שההולך ממקום שאין עושים בו מלאכה בערב פסח למקום שעושים בו מלאכה, לא יעשה מלאכה. והקשו, הרי אמרו: "אל ישנה אדם מפני המחלוקת", ואיך הוא רשאי להחמיר כשהם מקילים? והשיב רבא, שהואיל וממילא יש אנשים שאין להם עבודה, הימנעותו מעבודה אינה נראית כשינוי ממנהגם. ע"כ. הרי שאם החמרתו היתה ניכרת, היה צריך לעבור על מנהג מקומו ולהקל כמותם שגדול השלום כשהאיסור אינו מהתורה (רא"ש פסחים ד, ד). יש אומרים שרק במנהג אפשר להקל, אבל אם לדעת המחמירים הוא איסור גמור מדרבנן, אין להקל (ר"ת, רמב"ן, ש"ך קיט, כ; פר"ח יט; מ"ב תסח, כג). ויש אומרים שגם כאשר למנהג המחמירים מדובר באיסור מדברי חכמים, בעת שהולכים למקום שנוהגים כדעת המקילים, צריך להקל מפני המחלוקת (תוס' פסחים נב, א, 'ממקום'; מהרשד"ם יו"ד פה; מקראי קודש דף קצט, ב; הלכות קטנות ד; וכך למדו בדעת הרא"ש והר"ן). כיוצא בזה, המנהג הרווח כדעת האוסרים מהתורה את החלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה, ובני ריינוס הקילו בו, וכשבני קהילות אחרות התארחו אצל בני ריינוס לא אכלו חלב זה, אבל היו שאכלו את שאר המאכלים שהתבשלו עמו. שכן מה שאסרו מטעם "מנהג הלכה, אין צריך להחמיר בטעם כעיקר במקום שנהג בו היתר מלא תתגודדו" (איסור והיתר הארוך יד, ט). ורבים נמנעו מלאכול גם מה שהתבשל עם חלב זה, אבל הקילו לאכול מהכלים שהתבשל בהם בלא להגעילם (רבנו ירוחם, רמ"א סד, ט; כנה"ג, שולחן גבוה ועוד. והפר"ח או"ח תצו, כד, החמיר שלא לאכול גם בכליהם). כיוצא בזה למדנו במשנה דמאי ד, ב, שאפשר לאכול שבת אחת אצל מי שאינו נאמן על המעשרות על סמך עדותו שהפריש מעשרות כדין. והטעם מבואר בירושלמי שם, לר' יוחנן מפני איבה, ולר' אבון משום דרכי שלום. הרי שלמרות שמדובר בתקנת חכמים שלא לאכול ממי שלא קיבל על עצמו להקפיד במעשרות, בתנאים של אירוח בשבת שאסור להפריש מעשרות, כדי למנוע איבה ולהרבות שלום, הקילו לסמוך עליו. כיוצא בזה כתב הרמ"א קיב, טו, עפ"י מהרי"ל, שכאשר הנזהר מפת גוי אוכל עם חברים שאינם נזהרים - יאכל מהפת שלהם "משום איבה וקטטה", שהפת עיקר הסעודה, והימנעות מאכילתה ניכרת מאוד ועלולה לגרום לאיבה (כמובא לעיל כח, ד). והוסיף הרמ"א: "ואין ללמוד מכאן לשאר איסורים". וכ"כ האחרונים שם.
מכלל הסוגיות למדנו שהסכמת הפוסקים שכדי לשמור על השלום ולמנוע איבה, האורח צריך לוותר על מנהגי חומרה (ונחלקו כיצד ינהג במחלוקת באיסורי דרבנן, כאשר במקום האורח נפסקה הלכה כדעת המחמירים, לתוס' ודעימיה יקל, ולר"ת ודעימיה יחמיר). לכן המתארח אצל אדם ששומר כשרות, עליו לאכול ממאכליו, שאם לא כן ייפגם השלום ותתעורר איבה, שכן למדנו בהלכה ד שההכשר הרגיל הוא הכשר על פי כללי ההלכה.
כהשלמה לכך למדנו שיש אומרים שראוי למארח לומר לאורחיו שהמאכל שהוא נותן להם אינו כשר לפי מנהגם, אבל אין זו חובה (ריטב"א יבמות יד, ב; פר"ח קיט, יט). ולדעת רבים חובה לומר להם שהמאכל שלו אינו כשר לפי מנהגם (או"ז, יש"ש יבמות א, יא; רמ"א קיט, ז, ש"ך כ, ועוד). ולכן כתב רמ"א קיט, ז, שאדם יכול לאכול אצל חברו שמכיר את מנהגיו, שכן בוודאי לא יאכיל אותו דבר "שהוא נוהג בו איסור".
מכל זה עולה, שכאשר מדובר במנהגי איסור נחרצים וידועים, כמו קטניות בפסח ובשר 'חלק', אין איבה משמירתם, והם אינם גורמים לכך שבאופן גורף אדם אינו יכול לאכול ממה שחברו רגיל לאכול בביתו. ועל מנהגי איסור אלו לדעת רוה"פ המארח חייב לומר לאורחו שהמאכלים שהוא מגיש אסורים לפי מנהגו, ויש אומרים שרק ראוי שיאמר אבל לא חובה. ואף שלמדנו שכאשר אדם הולך למקום שמקילים, עליו לוותר על מנהגי חומרה שלו מפני השלום ומניעת מחלוקת, ויש סוברים שעליו להקל אף בדינים שאסורים לפי מנהגו מדרבנן. אולם נראה שזה אמור לגבי אורח שמגיע למקום שבו כל בני המקום נוהגים להקל, שאז בני המקום עלולים להיפגע מהאורח, אבל כאשר בני כל הקהילות חיים יחד ומכירים את המנהגים השונים (כדוגמת בית שמאי ובית הלל שחיו במקום אחד), אינם נפגעים מהמחמירים בקטניות או 'חלק'. ←
אבל אין בסיס למנהג המקפידים לצרוך מוצרים עם הכשר מהדרין בביתם להחמיר בזה גם כשהם מתארחים. ואמנם אפשר להסביר את מנהגם, שבעקבות התהפוכות שהעם היהודי עבר, והשינויים באורחות החיים המודרניים, שמירת המסורת נפגעה וקשה כיום לדעת מי יודע את ההלכה ומי מקפיד לשמור עליה כראוי, וכגדר מפני זה נהגו להקפיד לצרוך רק מוצרי מהדרין. ובכך שאינם אוכלים אצל מי שאינו מדקדק, פתרו את רוב הספקות. אולם למדנו בהלכה ד, שההכשר ה'כשר' הוא העיקר לפי כללי ההלכה, וכן למדנו בהלכה א שיש לסמוך על ישראל כל זמן שלא נודע שהוא בור או מזלזל. ואין צריך להעמידו במבחנים של יראת שמיים ובקיאות בהלכה, אלא כל אדם שידוע כשומר מצוות, ויודע את כללי ההלכה כפי שנשים ידעו ממה שראו אצל אמותיהן ושמעו מאבותיהן, נאמן על הכשרות. ממילא מנהגם בניגוד להדרכת חכמים, ויש בה גם פגיעה בכבוד התורה, בכך שהם מתייחסים למוצרים כשרים כאינם כשרים, ועוברים על ההלכה שהורתה שלא להחמיר במצב שעלול לגרום לפגיעה במארח, לאיבה ולמניעת השלום. עוד יש לחשוש, שלעיתים יש לעמדת חלק מהנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים מטרה נוספת, שלילית, שמקודמת על ידי גורמים שונים שרוצים להבדיל את הציבור החרדי מהדתי.
ואין לטעון לטובת המחמירים, שרצוי להדר בכל סוגיה ששנויה במחלוקת, וכפי שנאמר ביחזקאל ד, יד: "וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל", ופרשו חכמים (חולין מד, ב): "שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם". מפני ששם הגמרא ביארה, שזה בתנאי שההיתר על פי סברה, אבל אם הוא על פי דין, אין להחמיר, וכפי שכתב הרמ"א קטז, ז. ופסיקת הכשרות הרגילה היא על פי הדינים והכללים המקובלים. ואמנם בדבר שנחלקו הפוסקים, גם כאשר דעת הרוב להקל והמחלוקת בדרבנן, הרוצה להחמיר על עצמו רשאי (כעין זה כתב בערוה"ש קטז, כה). אולם כאשר אדם מתארח, על פי הדרכת חכמים אסור לו להחמיר.
^ 7.. למדנו שאדם שעובר עבירות אבל מקפיד לאכול תמיד כשר, נאמן להעיד על כשרות מאכליו (שו"ע קיט, ז). ומנגד, אדם שחשוד לאכול לפעמים מאכלים שאינם כשרים, אינו נאמן להעיד על כשרות מאכליו (שם, א). וכן מי שמחלל שבת בפרהסיא אינו נאמן להעיד על שום מצווה (שם, ז). לכאורה לפי זה לא ניתן לסמוך על מסורתי שלעיתים אינו מקפיד לאכול כשר, וק"ו כאשר הוא לעיתים מחלל שבת בפרהסיא. אלא שיש שוני בין החשודים בעבר על כשרות וחילול שבת לבין מצבם בימינו. בעבר, כשהחברה היתה מסורתית, משפחתית ושבטית, היה ברור שהעובר על מצוות אלו הוא קל דעת או חצוף שבז למצוות ולכן אין לסמוך על דבריו לא בענייני כשרות ולא בענייני ממון. אולם כיום ישנם אנשים שאינם שומרים מצוות וידוע שהם ישרים ונאמנים (כפי שלמדנו ב'מאמר הדור' למרן הרב קוק זצ"ל. וכפי שלמדנו לעיל כט, יג, ביחס למחללי שבת בפהרסיא). וכן כתבו למעשה דבר חברון יו"ד ב, קכה; אכול בשמחה עמ' 155, שאפשר לסמוך על דבריו של אדם ישר והגון בענייני כשרות למרות שאינו שומרם בעצמו. בנוסף לכך, כאשר קל להשיג מאכלים כשרים סומכים גם על מי שיש ספק באמינותו שאומר שקנה את מאכליו ממקום כשר, וכפי הכלל "לא שביק היתרא ואכיל איסורא" (חולין ד, א-ב; שו"ע ב, ד). מנגד, אי אפשר לסמוך על עדות כללית שלו שהמאכלים כשרים, הואיל ולא תמיד שומר המסורת מכיר את פרטי ההלכה, לפיכך יש צורך לשאול את השאלות.
^ 8.. הבסיס לכך שמדובר על מסורתי שמקפיד על כשרות שהוא מקפיד על הפרדת כלי בשר וחלב. ואין צורך לשאול שמא בישל בכליו בשבת, ואזי לרשב"א ודעימיה הכלים צריכים הגעלה עבורו, ראשית מפני שלרא"ש ודעימיה אינם צריכים הגעלה, וגם לרשב"א ודעימיה, המתבשל בכלים נאסר עליו ולא על אחרים (פנה"ל שבת כו, 8). על דגים לא כשרים, אין צורך לשאול, שכן אדם מסורתי שנוהג לאכול כשר מקפיד על כך. וגם אין להוסיף בשאלה השלישית אם גם הסתכלו על ירקות העלים אחר השטיפה (לעיל כג, י), שכן בדיעבד שטיפה שמן הסתם מלווה במבט כללי מספיקה. מנגד, אפשר לטעון לכאורה שהואיל ובפועל רוב גדול של הבשר בארץ כשר, ומרוב הפירות והירקות מפרישים תרומות ומעשרות, ורוב האנשים שוטפים את ירקות העלים, אין צורך לשאול על כך. אולם להלכה, כל זמן שיש בזה ספק וניתן לברר אותו על ידי שאלה, צריכים לעשות זאת. וכפי שלמדנו לגבי בדיקת חמץ (פסחים ד, א; שו"ע או"ח תלז, ב). וביאר הפר"ח (תלז, ב), שכאשר הבירור מטריח מאוד, כדוגמת בדיקת כל הטריפות, סומכים על הרוב, אבל כשאינו מטריח, כמו לשאול שאלה, חובה לשאול. לפיכך, במקרה שהצגת חמש השאלות תגרום לעלבון גדול מאוד, כגון שהמארח הוא קרוב משפחה חשוב או אדם נכבד ביותר, ומאידך לא ניתן להימנע מלאכול שם בלא לגרום למחלוקת קשה, ניתן לסמוך על המארח המסורתי שמאכליו כשרים בלא לשאול את חמש השאלות. ואף שרוב הסיכויים שלא טבל כלי מתכת וזכוכית, בשעת הדחק כאשר השאלה על כך תגרום לעלבון גדול, ניתן לסמוך על המתירים לאכול כדרך ארעי בכלים לא טבולים (לעיל לא, ח).
^ 9.. על המוצרים שמהם מכינים עוגות אין שאלות, שכן בארץ מוצרים אלה כשרים, ורק מי שמתאמץ לחפש מוצרים לא כשרים ימצאם, ומסורתי לא חשוד על כך. אמנם יש לשאול על הפרשת חלה, ובעוגת פירות - על תרומות ומעשרות (שהן מחמש השאלות). על ניפוי הקמח לא צריך לשאול, שכן גם אם הוא נקנה מהשוק ולא ניפו אותו - בדיעבד העוגה כשרה (לעיל כג, טו). ולגבי הביצים, כבר למדנו שמעיקר הדין אין חובה לבודקן (לעיל כד, ב-ג). ואין חשש שאפו את העוגה בתבנית טריפה הואיל ומדבר במסורתי שמקפיד על הפרדת הכלים בין בשר לחלב.
^ 10.. בבסיס הלכה זו יש שיקול מרכזי של מצוות 'הוכח תוכיח', לפיה מתוך הערבות ההדדית שבין ישראל, מצווה על ישראל למחות בחברו שעובר עבירה. ואמנם כאשר הדברים לא יישמעו, מצווה שלא לאומרם (יבמות סה, ב). אבל לכל הפחות צריך להימנע מלהסכים למעשיו בשתיקה, ולכן אין להיכנס למסעדה לא כשרה, וק"ו שלא לשבת עם חבר שאוכל בה מאכל לא כשר. כעין זה דעת ריש"א (חשוקי חמד ב"ק פג, א). אבל בחו"ל במסעדה של גוי כשרוב הסועדים גויים, אין חילול השם כזה, ולכן בשעת הצורך אפשר להקל. וכעין זה כתב ב'אכול בשמחה' עמ' 159. ועי' אג"מ או"ח ב, מ; מנחת אשר א, סז.