^ 1.החפץ חיים (רכילות כלל ט סעיף א) כתב: "אם אחד רואה שחבירו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחד, והוא משער שבודאי יסובב לו על ידי זה ענין רע - צריך להגיד לו כדי להצילו מן הענין הרע ההוא, אך צריך לזה חמשה פרטים שאבארם בסמוך". החפץ חיים בבאר מים חיים ביאר שיש חובה ללכת ולספר מדין לא תעמוד על דם רעך.
וכ"פ השולחן ערוך בסימן תכו סעיף א: "או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה, או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו - עובר על לא תעמוד על דם רעך ".
^ 2.בספר בראשית (פרק כז פסוק ו) נאמר: "וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר, הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר". כלומר רבקה מגלה ליעקב על כוונת יצחק לברך את עשיו. רבקה לא מספרת ליעקב שעשיו רוצה להרוג את יעקב, אלא אומרת ליעקב סיבה אחרת מדוע היא מעוניינת שיעקב יעזוב את הבית: "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת, אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ - לָמָּה לִּי חַיִּים".
אור החיים (בראשית פרק כז פסוק מו) ביאר: "לא רצתה לגלות הדבר ליצחק משום איסור רכילות ואמרה סיבה אחרת, אבל מה שגילתה ליעקב - אדרבה קיימה מצות (ויקרא יט) לא תעמוד על דם רעך ".
אור החיים (ויקרא פרק יט פסוק טז) עוד כתב על הפסוק "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ": "לצד שצוה על הרכילות - התנה בו שלא יעמוד על דם רעך, שאם ראה כת אחת שרוצין לרצוח - חייב להודיעו לבעל דבר כדי שיציל נפשו, ולא יאמר הרי זה רכילות, הא למדת שאם לא גילה אוזן חבירו והרגוהו - בטל אזהרת לא תעמוד וגו'. וצא ולמד ממעשה גדליה בן אחיקם (ירמי' מ) שגילו לו, וכשלא חש - היה מה שהיה".
^ 3.כמבואר במסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב: "שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב - נאמר בו ויראת מאלהיך".
^ 4.אומנם החפץ חיים בחלק הרכילות (כלל ט סעיף ב) הביא רק חמישה תנאים. לקמן יבואר מדוע החפץ חיים השמיט שני תנאים.
^ 5.כך כתב רבינו יונה (שערי תשובה שער ג בס"ק רכח): "דבר ידברו בראשונה את החוטא, אולי יוכלו הועיל בדרך תוכחה להשיבו מדרכו הרעה, ואם מאן ימאן - אז יודיעו לרבים את דרכיו ומעלליו".
^ 6.כך כתב החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל י ס"ק ז): "כיון דאיירינן בסתם איש ישראל, שלא נתחזק עד עתה לרשע - בודאי הוא בכלל עמיתך, (כפי שכתוב בספר ויקרא [פרק יט פסוק יז]: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"), ומחוייב להוכיחו פן יקבל תוכחתו, ולא יצטרך לפרסם עליו שום גנאי".
^ 7.החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל י ס"ק יא) הביא לכך הוכחה מחטא עכן: "וראיה לזה ממאי דאמרינן בסנהדרין (י"א ע"א) במעשה דעכן, דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך חטא ישראל, אמר לפניו רבש"ע מי חטא? אמר לו וכי דילטור אני, לך הטל גורלות, ופירש"י דילטור רכיל... דכל היכי דיוכל לסבב התועלת מבלי שיצטרך לספר עליו - אסור מן הדין. והתם נמי הלא יש עצה בגורלות, וזה הוא שאמר לו הקדוש ברוך הוא וכי דילטור אני, לך הטל גורלות.
וכענין זה מצינו ג"כ בשאר חלקי התורה ביבמות (דף כ' ע"ב) אם אתה וכו', ובב"ק (דף כ"ח ע"א) היה לו לשמטו עי"ש, וכגון ברודף שאם יכול להצילו באחד מאבריו ולא הצילו נחשב לרוצח עי"ז. וכה"ג בח"מ בסימן תכ"א סי"ג באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו ואינו יכול להצילו וכו', ומשמע אבל אם יכול להצילו בענין אחר - ממילא נחשב חובל ממש, והכי נמי בעניננו כיון שהוא יכול לסבב את התועלת הזו דהיינו להציל חבירו בענין אחר, ממילא נחשב למספר לשה"ר ממש".
^ 8. למשל , מזיק בגרמא שחייב בדיני שמים ולא בדיני אדם - יש אפשרות לבית הדין לפרסם את שמו של מזיק שלא מפצה את הניזק. כך כתב כנסת הגדולה (הגהות הטור סימן כח ס"ק כג): "כל מי שהוא חייב בדיני שמים - אין כופין לו לשלם כדי לצאת ידי שמים, אמנם צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובה. אם יקבל - מוטב, ואם לא - יאמר הדיין איך שרוצים עליו להכריז בבית הכנסת על ידי שליח ציבור בלשון זה: 'שמעוני רבותי, האי גברא פלוני - חייב בידי שמים, מחמת שגרם הפסד ממון לפלוני, לכן צריך לפלוני שיסיר מעליו חיוב זה ועונש מדיני שמים וירצה לפלוני מחמת שגרם לו היזק'. ובס"ק כד כתב: "מי שחייב בדיני שמים ולא פרע - מותר לקרותו רשע".
דוגמא נוספת מובאת במסכת כתובות בדף מט עמוד ב, שם מבואר שבית הדין יכול לאחר דיון לפרסם שם של אב שלא משלם מזונות. כך מובא בגמ': "אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש, משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים". (האב חייב לזון את ילדיו עד שיגדלו, דהיינו בן עד גיל יג' ובת עד גיל יב').
"...כי הוה אתו (הורים שלא זנים את ילדיהם) לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, (צריך לבייש את האב ברבים, {אך אין כפייה}, ע"י שיהפכו סיר גדול במקום ציבורי, והשליח ציבור יפרסם גינוי לאב שאינו מפרנס את ילדיו), וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, (העורב זן את ילדיו), וההוא גברא לא בעי בניה". (רש"י פירש בפירוש הראשון: האב הוא זה שעומד על הסיר ומכריז על עצמו שהוא רע. הריטב"א הסביר: סיר הפוך מסמל שלא יהיה לו פרנסה, שהרי לא ניתן להשתמש בסיר הפוך, ואב שאינו זן את ילדיו - לא יראה ברכה בפרנסתו).
"ועורבא בעי בניה?! והכתיב: (הקב"ה נותן אוכל) לבני עורב אשר יקראו? (העורב אינו זן את ילדיו, ולכך ה' צריך לפרנסם). לא קשיא: הא בחיורי, הא באוכמי". (עורב שנולד הוא בצבע לבן, והוריו אינם זנים אותו שחושבים שאין זה ילדם, אך לאחר שהעורב גדל, הנוצות נהפכות לשחורות, והוריו זנים אותו).
"כי הוה אתי (הורים שלא זנים את ילדיהם) לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה"?! (רבא היה משכנע את ההורים שיזונו את ילדיהם, אך לא היה כופה).
"ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד - כפינן ליה על כרחיה, (מתי אנו אומרים שלא כופים על האב לזון את ילדיו, אלא רק משכנעים ומביישים אותו? רק כאשר האב אינו עשיר, אבל אם האב עשיר - ניתן לכפות עליו שיזון את ילדיו), כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, (עשיר) ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה".
וכ"פ השולחן ערוך (אבן העזר סימן עא סעיף א): "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם. ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה - גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה - מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו ".
דוגמא נוספת : במסכת קידושין דף נט עמוד א מבואר דין עני המהפך בחררה. כלומר, "המחזר אחר דבר לקנותו, בין קרקע ובין מטלטלים, ובא אחר וקנאו - נקרא רשע. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רלז סעיף א. הסמ"ע בס"ק א כתב: "ומכריזין עליו בבית הכנסת שעשה מעשה רשע כזה". בפתחי חושן (הלכות גניבה והונאה פרק ט הערה כט) מובא: המהפך פסול לעדות מדרבנן, כמו המרים יד על חברו שנקרא רשע.
^ 9.כך מבואר בגמרא: "דכתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים, אשר הכה ביד גדליה . וכי גדליה הרגן? והלא ישמעאל הרגן! אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן".
"אמר רבא: האי לישנא בישא, אף על פי דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי ". החפץ חיים (לשון הרע כלל ו סעיף י) ביאר: "וביאור הדבר, דצריך לקבל את הדבר בדרך חשש בעלמא, היינו רק כדי לשמור את עצמו ממנו שלא יגיע לו היזק על ידו , ולא יהיה זה הדבר אפילו בגדר ספק".
^ 10.בספר חסידים (סימן תקז) מובא: "לא יכסה אדם מום בני ביתו, אם צריכים בניו או קרוביו להזדווג אם יש להם חולי שאלו היו יודעים אותם המזדווגים עמהם אותו חולי - לא היו מזדווגים - יגלה להם, פן יאמרו: קדושי - טעות היו, אלא יפרידם ולא יהיו ברע יחדיו, או אם יש מעשים רעים להם שאלו היו יודעים לא היו מתחתנים בהם, לכך יפרסם".
^ 11.הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ב סימן תרכ"ד) כתב: "היכא שסבלו פעם ממחלת נפש, וב"ה נתרפאו - אם מחוייב צד החתן או הכלה להודיע לצד השני מהמחלה או לא? ולדעתי תלוי הדבר, שאם זקוקים עדיין לרפואות וכדו' - חייבין להודיע, ובלאו הכי (אם לא מיידעים על המחלה) - מטעין השני, אבל כשנשכחה המחלה ולא סובלים עוד, ורופאים מובהקים המפורסמים למומחים, מאשרים שלא נשאר רושם המחלה עליהם, ואין שום חשש לעתיד, שבהתקפה הקודמת היתה סיבה שאין עכשיו - דעתי לחלק בזה בין האיש לבין האשה, שבאשה שצריכה עוד לעבור לידות עם יסורים קשים - מצוי שבאשה שיש לה רק נטיות למחלת נפש ר"ל, בעת לידה או סמוך לה שיתעורר אצלה עוד הפעם המחלה, והנטייה התורשתית לכך, וכ"ש לאחר שכבר התעורר בה פעם בעבר, וע"כ ראוי לספר לו. אבל באיש - אין לחשוש שיהיה לו איזה משבר בחיים שעלול לעורר מחלתו בשנית, ולכן דעתי נוטה להקל כשעכשיו אין שום חשש כיון שנתרפא לגמרי, כי הרי ידוע שהצד השני אם רק ישמע על איזו בעיה, אף שבאמת אין שום חשש - לא יסכים להשידוך, ובעצם לא מטעה אותה שהרי עכשיו הוא בריא לגמרי ומחלתו נתרפאה, וכשם שאין מגלין בשידוכים בדרך כלל מדות של עקשנות כעס וכדומה שמפריעים כל החיים הרבה יותר מחשש שהבאנו, גם כאן באיש אין חייבין לגלות , ובס"ד לא יקרה דבר, כנלענ"ד עיקר (מיהו אם יש במשפחה כבר שני מקרים כאלו ראוי לחוש שמשפחה מחזקת וחייבין להגיד כנלענ"ד). וגם באשה אפשר דאם היתה סיבה מיוחדת להתקפה, ולדעת הרופא מובהק אין כאן שום חשש לעתים גם בלידה וכדו', דינה כמוהו, ואין צריכים לגלות לעורר ספיקות אם לא הוחזק המחלה במשפחתה".
^ 12.החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל ד ס"ק לג) למד זאת מדברי המשנה במסכת יומא דף לח עמוד א: "ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה, ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב". בית הדין פסק שהם יחשפו את החומרים וילמדו את הכנתם, אך הם סרבו לקיים את החלטת בית הדין.
^ 13.החפץ חיים (לשון הרע כלל ד סעיף ז) כתב: "ועוד אמרו מפרסמין את החנפים מפני חלול השם, וכל שכן אם הוכיח אותו בזה ולא חזר - דמותר לפרסמו ולגלות על חטאיו בשער בת רבים, ולשפוך בוז עליו, עד שיחזור למוטב". הפרסום צריך להיות לפי כל הכללים שיש וכן הכללים המובאים בבאר מים חיים שם בס"ק לב.
^ 14.אומנם הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ג סימן שסו) סייג, שאם מדובר בחולה שיש ספק גדול אם יחיה - אין חובה להפסיד את ממונו בכדי לקיים את לא תעמוד על דם רעך. וכן מבואר בבשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן מ), שאם ייגרם הפסד כלכלי לרופא כתוצאה מקיום מצוות לא תעמוד על דם רעך, (כגון רופא שיבצע החייאה, למרות שהמשפחה חתמה על התנגדות לביצוע החייאה, וכתוצאה מכך הרופא יפוטר) - הוא לא חייב בכך. כי ניתן בשב ואל תעשה לדחות לא תעשה של לא תעמוד על דם רעך, אם כתוצאה מכך ייגרם הפסד כלכלי. הציץ אליעזר למד זאת מדברי החתם סופר (אורח חיים סימן תרנ"ו).
^ 15.כך כתב הגר"מ שטרנבוך: "רופא שבדק ראייתו של נהג ומצא שלקוי בעיניים ואינו ראוי לנהיגה, אם מותר לשתוק? הדבר פשוט דבמדה שבראייה לקויה שלו הוא מהוה סכנה לציבור - אסור לו לשתוק, אפילו אם הנהג יפסיד פרנסתו אסור לו להמשיך, וע"ז וכיוצא בו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שיכול להציל ציבור שלם ואינו מצילם, ורק צריך בירור בגוונא דהסכנה היא רחוקה , רק התקנה בעיר הוא להפסיד בכך רשיונו, כי דורשים ראייה טובה מאד דוקא, והיא תקנה לטובת הציבור, אף שאין בזה גדר סכנה להם בזה יש לדון".
"ונראה דאף שלתקנת הציבור תיקון נאה ויאה הוא להזהיר אפילו מחשש רחוק, ועליו לשמור התקנה, מ"מ אם חושש הרופא שינקום בו כשיתודע ויפסיד אז הרופא ממונו - נראה שאין חיוב, דרק בחשש רציני לציבור על ידו נאמר "לא תעמוד על דם רעך" ואסור לרופא להעלים עין אפילו עלול לאבד בזה פרנסתו (ולהציל נפש חייבין לתת כל ממונו, וכן שמעתי מפי הגר"י ויינברג ז"ל, שבימי השואה האיומה בגיטו בבודפסט, פסק האדמו"ר הקדוש רבי אהרון רוקח זצ"ל מבעלזא להלכה שכל אחד חייב לתת כל ממונו להציל נפשות, ואחיו הגה"צ מבילגוריי זצ"ל ביסס הדברים בקונטרס מיוחד שהו"ל בגיטו [והגר"י שיבחו מאד!]. ועיין בב"מ (סב א) דס"ד שחייב למסור אפי' את נפשו כדי להציל חבירו רק ע"ז יש פסוק חייך קודמין, ומשמע שממונו ודאי חייב אדם לתת וכ"ש פרנסתו באופן שיצטרך מעכשיו לבריות ואכמ"ל)".