ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה ישראל והעמים

על מושג 'הדת' – בישראל ובאומות העולם

הרב שי הירשחשוון תשפ"א
33
לחץ להקדשת שיעור זה
הצורך ב'חידוש צורה והארה' של מושג 'הדת' בימינו

"מה שאין אלהים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק השפלות. האלהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההויה. הדת היא אמצעי, עוזרת להכשיר את המעשים, המדות, הרגשות, סדרי החברה, החיצוני[י]ם והפנימי[י]ם, באופן מתאים, המכשיר את החיים ואת ההויה לדעת אלהים. אלהים איננו מתגלה בתוך הדת כי אם באותה המדה שהדת עצמה היא חצובה ממה שלמעלה מן הדת.
דת, זהו השם הנאות אצל כל עם ולשון, לא כן בישראל. תורת חיים, איננה דת לחוד. תורת חיים שלנו היא התגלות אלהים, המתגלה מתוכה ביחד כמכל ההויה.
התורה וההויה בהיותם לאחדים, מגלים הם את אלהים בחיים, בתוך הנשמה הפרטית והכללית. הקודש והחול הוא חלוק מצד הדת, הדת תשים משטרה על עניני הקודש, ותניח ידה מעניני החול, זהו מושג מחויב ממושג הדת. האלהים, הוא מתגלה מן הכל, מתוך הקודש ומתוך החול.." (פנקסי הראי"ה, חלק רביעי, פנקס הדפים א', פיסקה לח', מכון הרצי"ה, ירושלים, תשע"ז).




"...בכלל, מושג "דת", ביחוד בנוגע לישראל, צריך חידוש צורה והארה. הרבה נתחשכו המאורות על ידי הזוהמא שקלטה תכונת הדת מכל העולם הגס, עד שאנו חייבים להשתמש ביותר בקריאה של דעת אלקים ודרישת ד' שהם הנם ביטויים שאמרו הנביאים בזמן שהאומה היתה בנויה בנוה, והרגשותיה היו בקרבה בצורה של חיים. והעולם החיצוני לא הספיק אז עדיין לקחת מושגים של יהדות ולהחשיכם.
מה שאין כן מושג ה"דת" שהוא משותף לנו ולכל העמים, ביחוד שנטלו את היהדות ויוציאוה מארצה וממקורה, ועל ידי כך נהפך לזוועה בחלקים רבים ממנה, עד שעכשיו העולם החי הוא מביט עליה מגבוה. ובאומץ יאמרו [הגוים] על כלליות הדתיות שהיא חורבה עזובה. וכל זה הוא מכוון היטב לאותה ההכרה הדתית שאפשר לעולם [הנכרי] להכיר, מתוך המקורות הנשאבות של מהלך בלתי טבעי ונורמלי, כמו שהיתה בהשפעה זו של היהדות הדתית. על כן עלינו עתה להתרומם כנשר אל אור השמש הבהירה, למעלה מכל עבי חושך הדתיות, שנמקו מאורותיה, אל האור המאיר הזורח מעולם ועד עולם בעוז תפארת גבורתו, אור ד' אלקים, שאנו מוכרחים לחדש את החופש כימי עולם, לכתוב את השמות באותיותיהם המלאות, כדי שלא תחשיך לנו "החרדה הדתית" העלובה שכשל כחה מפני החוחים הרעים שסובבוה. את האור הבהיר אנו צריכים לשאוב מהמעין האלקי" (אוצרות הראי"ה, ח"ב, עמ' 328, ראשון לציון, תשס"ב ומקורו ב'תוספת לאורות התורה', אורות התורה, מהדורת "ספרית חוה")



""...מסבת שפלות הידים, ממיעוט העסק בנשמתא דאורייתא, נתקלקלו המעשים, ונתערבבו הדעות. ולעומת המכניסים את כל החיים במסגרת הדת הצרה, ע"י מה שנסתלק ממנה אור נשמתה העליונה, נתרבו גם כן המגרשים אותה מכל גבול החיים. וממילא, כאשר אין האורה האלהית החפשית מאירה כלל, נעשים החיים מסובכים ומדולדלים באין מרפא. והרפואה היא אחת, להאיר באור דעת האלהים הגבוהה, הרחבה והחפשית, שהיא אור העולם ואורן של ישראל, וממילא תחיה ברוחה את הדת, את גופא דאורייתא. והעינים יראו ברור את המקום הראוי לה, ולא יעיזו רעי לב לגרש את נר אלהים מהארץ, ויתישרו המעשים, וממילא יאירו הדעות, אור השלום יזרח ואור האמת יאיר אורו..." (פנקסי הראי"ה, חלק רביעי, פנקס הדפים א', פיסקה יח', מכון הרצי"ה, ירושלים, תשע"ז).


הגדרת המושג "דת" בישראל ובאומות העולם:

"על כן דוקא לעת כזאת, שרגש הדת נפל אצל כל העמים, עלינו להתחזק להכניס בעצם שאיפת בנייננו את תחית תורתנו הקדושה, בהסברה שאיננה שווה לכל דת גרידא, כפי אותו המושג הרגיל אצל כל העמים, כי-אם בשם בלבד; אע"פ שהיא ודאי נותנת לנו כל מה שהאדם יכול לבקש מן הדת באופן היותר קדוש ונשא עדי עד. כי המובן הכללי של תורתנו הקדושה הוא כוח החיים הטבעיים שלנו, הכוח הלאומי המלא עפ"י טבענו וצביוננו בתור "ממלכת כהנים וגוי קדוש", מקודש בקדושת אלהים אמת, אלהים חיים ומלך עולם, שהוא רחב לאין סוף מכל מושג דת הרגיל והאמור בעולם. אז כשנחיה בקרבנו את האמת הזאת הגדולה, נביא את התחיה הלאומית למטרתה ונשריש בה צמיחת קרן ישועה" (אדר היקר ועקבי הצאן, עמוד לד', מוסד-הרב קוק, ירושלים, תשכ"ז).


"כשחושבים על דבר האדם ושאר בעלי חיים נוכל לרשום רשימה שלמה של השוויות, שהאדם וכל החיים שוים הם, ומכל מקום, אחר כל ההשויות כולן אנו רואים, שאותה הנקודה, שבה תלוי היתרון של האדם על הבהמה, היא חובקת בקרבה את כל מעלת האדם, והאדם לא יוכל ולא יחפץ להחליפה בעד כל הון ויסבול באהבה יסורים רבים רק כדי שלא להיות מאבד את סגולת האדם המיוחדה שלו.

ההבדל שבין דת ישראל ליתר הדתות, אפילו אותן שהן באות מהשפעתה, הוא גם כן ככה. המון חזיונות של דימויים אנו יכולים למצא ביניהן, ואיך אפשר שלא ימצאו הדימויים, אפילו אם לא היו הן נלקחות ביסודן ממנה. הלא רוח האדם יש בו שיווי כללי, בכמה צדדים, אע"פ שיש הבדל מיוחד בין אישים, וקל וחומר בין קיבוצים ולאומים, מכל מקום, צד השוה אינו בטל מעשות פעולתו.

וביחש להדתות שבאו אחר מתן תורה והופעת ישראל בעולם, וקל וחומר אותן שביחוד נמשכו מכחה של תורת ישראל, ודאי מוכרחים דימויים רבים להיות ביניהן. והדימויים הללו, עם כל הפרטים המרובים שבהם, לא יכחידו את הנקודה התוכיית המבדלת אותן 1 , וכל המהות הנשמתית מקופלת היא לא בהדימויים כי אם באותה הנקודה המבדלת, שהיא נותנת נשמה מיוחדת גם בהפרטים של הנקודות הדומות, עד שהדמיון הוה רק דמיון חיצוני 2 ,אבל הפנים משונה הוא תכלית השינוי, ולא יוכל ולא ירצה ישראל מעולם לאבד את נקודת הנשמה בשביל עטים של הפרטים המושווים, ולעולם יעמד על גורלו, 'הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב'" (אורות ישראל, פרק ה', פסקה ט').

דת - בישראל - אור-ד' שבנשמת-(ישראל) הבעת החיים היותר עצמיים והיותר פנימיים שלו, מה שנתן ונותן לו את הכל, שמעמידו על הרום העליון של במתי- ארץ, על המעמד של מורה האנושיות כולה [אג' ב רט 3 ]

דת - אצל כל עם ולשון (חוץ מישראל) - עבודת אלהים שענינה שעבוד ועבודה לאיזה עצם נשגב באפס יחושים אידיאליים, בעצמותה של העבודה עצמה, זאת היא העבודה שמקורה היא הפלצות והזעזוע [עפ"י עקבי הצאן קמז.]
(ע"פ מילון הראי"ה, ערכים ומונחים בכתבי הרב ראי"ה קוק זצ"ל, הוצאת עטרת ירושלים, תשע"ג, הרב יוסף קלנר, ערך "דת" 4 )

כיצד התעוותה משמעות המונח "דת" כיום, לעומת משמעותו המקורית:

"...מִזֶּה הֵחֵל אוֹתוֹ הַזִּוּוּג הַמְשֻׁנֶּה, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲלֶה יָפֶה, שֶׁל הַדָּתוֹת הַקַּיָּמוֹת בְּעַמֵּי-הַקוּלְטוּרָה שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ: חֲלָקִים מְיֻחָדִים שֶׁל הָאורָה הָאֱלֹהִית שֶׁל הַיַּהֲדוּת, בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת וְנִדְעֶכֶת מִמְּקוֹרָהּ, – עִם יְסוֹד הָרַעְיוֹן הָאֱלִילִי וְכָל זֻהֲמַת הַבַּרְבָּרִיּוּת שֶׁבְּקִרְבּוֹ, מִצַּד הַמַּשְׁפִּיעִים, הָעַסְקָנִים, שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִבֵּית חַיֵּיהֶם, וּמִצַּד הַמְקַבְּלִים, הָעַמִּים עַצְמָם, שֶׁהַטֶּבַע הָאֱלִילִי הוּא יוֹתֵר קָרוֹב לְהַרְגָּשָׁתָם, בִּיסוֹד הַרְגָּשָׁתָם הַלְּאֻמִּית וְהַחֶבְרָתִית; כִּי לֹא אוֹתָם כִּי אִם אוֹתָנוּ נָשָׂא ד' עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים לִהְיוֹת לוֹ לְעַם-נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה. וְ"עִנְּבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה הוּא דָּבָר כָּעוּר וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל"....

מִתּוֹךְ הַהַרְכָּבָה הַמְשֻׁנָּה הַזּאת שֶׁל שְׁנֵי הַיְסוֹדוֹת הַמְּקוֹרִיִּים הָאֵלֶּה, הַיַּהֲדוּת וְהָאֱלִילִיּוּת, אֲשֶׁר בַּעֲקֵב הַפֵּרוּד גָּרְמָה הַשְׁפָּלַת חַיֵּי-הַמַּעֲשֶׂה לָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית מֵעַל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מְקוֹר-חַיֶּיהָ וְאוֹר- יִשְׁעָהּ, – מִתּוֹכָהּ בָּאָה אוֹתָהּ הַ"דָּתִיּוּת" הַמְצוּיָה עַתָּה בָּעוֹלָם בִּכְלָל, שֶׁאֱלֹהִים סָר מִמֶּנָּה . הַפֵּרוּד הַזֶּה שֶׁל הָאִידֵאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל גָּרַם פְּגָם כְּלָלִי, עַד שֶׁגַּם כָּעֵת לֹא תּוּכַל עֲדַיִן הָאֱנוֹשִׁיּוּת, הַמְפֻתַּחַת הַרְבֵּה, לִקְרא בְּשֵׁם מָלֵא אֶת הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ מִמֶּנּוּ עַל הָרַעְיוֹן הַחֶבְרָתִי, בְּסִגְנוֹנוֹ הַלְּאֻמִּי, כְּפִי עֶצֶם טֶבַע הַמַּחֲשָׁבָה בְּעמֶק טהַר אֲצִילוּתָהּ.

מֵאָז הֵחֵלָּה הָאֱנוֹשִׁיּוּת לִהְיוֹת צוֹלַעַת עַל יְרֵכָהּ בְּ"שֶׁקֶר שֶׁאֵין לוֹ רַגְלַיִם", בְּמוֹסָד שֶׁל מוּסָר רוּחָנִי הַיּוֹנֵק מִשֶּׁפַע הָאִידֵאָה הַדָּתִית, שֶׁלּא רַק שֶׁאֵין הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית מִתְגַּלָּה בְּקִרְבּוֹ, כִּי-אִם הִיא מְנַגַּדְתָּהּ; וְהַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית וְהַלְּאֻמִּית נַעֲשׂוּ בַּסּוֹף בְּהֶכְרֵחַ כְּמוֹ צָרוֹת זוֹ לָזוֹ, אַף-עַל-פִּי שֶׁהָאַחֲרוֹנָה צְרִיכָה תָּמִיד לִינִיקָתָהּ מִלְּשַׁד-הַחַיִּים הַגָּנוּז בְּעמֶק-עָמְקָהּ שֶׁל הָרִאשׁוֹנָה. וְתַחַת אוֹתָם הַמֻּשָּׂגִים הַבְּרוּרִים הַמְּקוֹרִיִּים, שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וּלְסַמֵּן יָפֶה-יָפֶה אֶת הַקַּו הַמַּבְדִּיל בֵּינֵיהֶם, בָּא מֻשָּׂג מְלָאכוּתִי כֵּהֶה כְּמֻשַּׂג הַדָּת שֶׁל עַמֵּי-הַקוּלְטוּרָה שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ, בַּעֲלֵי הַמֶּמְשָׁלוֹת הָאַדִּירוֹת, הַסִּפְרֻיּוֹת הָעֲשִׁירוֹת וְהָאָמָּנֻיּוֹת הַמְפאָרוֹת, שֶׁהוּא בָּא לְשַׁתֵּף אוֹתָנוּ וְאֶת הָעַמִּים דַּוְקָא בְּמַה שֶּׁאָנוּ נִבְדָּלִים מֵהֶם – בַּהַבְדָּלָה שֶׁבֵּין קדֶשׁ לְחֹל, וְשֶׁעַל פִּיהוּ שׁוֹפְטִים עַל מַהוּתָהּ שֶׁל הַדָּת בִּכְלָל, וּבִכְלָל זֶה גַּם עַל "הַדָּת" הַיִּשְׂרְאֵלִית, – בְּשָׁעָה שֶׁנִּיצוֹצֵי תּוֹרַת חַיִּים שֶׁל הַיַּהֲדוּת אֲשֶׁר בּוֹ, הַנְטוּלִים מִבֵּית-חַיֵּיהֶם, נֶהֶפְכוּ בּוֹ לִזְוָעָה וּפַלָּצוּת, לְמוּסָר שֶׁל מְבַקְּשֵׁי מָוֶת הַדְּבֵקִים בַּקְּבָרִים בְּצוּרָה שֶׁל חֹשֶׁךְ וְקַדְרוּת- נֶפֶשׁ. וְכָל מַה שֶּׁהַהַכָּרָה מִתְבַּכֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת, כָּל מַה שֶּׁעוֹבְרִים הַשִּׁכָּרוֹן שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הַכֵּהוֹת וְהַשִּׁעֲמוּם שֶׁל הַפָנָטִיּוּת הַגַּסָּה וְהָעֲכוּרָה, בָּא מִיָּד הַיֵּאוּשׁ וְהַפֶּסִימִיּוּת לֶאֱכל אֶת כָּל חֵילָם, וְעַל כָּל הֵיכְלֵי הַסִּפְרוּת וְהָאָמָּנוּת אוֹרֶגֶת הַשְּׂמָמִית הַזּאת אֶת קוּרֶיהָ, לְדַכֵּא כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ, לְהַכּוֹת אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

"הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי", שֶׁבָּא לְבַדּוֹ תַּחַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הוֹרִיד אֶת הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה הָאִידֵאָלִית אֲשֶׁר לְנִשְׁמַת הָאָדָם עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בְּשֶׁפֶל. חָדַל הַשָּׂשׂוֹן הַפְּנִימִי, אָפְסָה הָעָצְמָה הָרוּחָנִית הָעֶלְיוֹנָה, הַמְשַׁוָּה אֶת רַגְלֵי הָאָדָם כָּאַיָּלוֹת, הַמְנַצַּחְתּוֹ בִּנְגִינוֹתֶיהָ וְשִׁירַת-עֻזָּהּ, וַיָּבוֹא סִגְנוֹן שֶׁל פְּרוּשִׁיּוּת, שֶׁל "מַה חוֹבָתִי – וְאֶעֱשֶׂנָּה", בְּעַבְדוּת קְטַנָּה מְלֵאָה זְוָעָה וְרִפְיוֹן 5 ..." (למהלך האידאות בישראל, פרק ה', אורות, עמ' קט'-קיא', מוסד הרב קוק, ירושלים)
על 'הפילוג בין הדת והחברה' ('הפרדת דת ממדינה') בימינו:

"רוח הדת הנלחץ והמרוצץ, אשר הושגר באירופא הנוצרית ובאזיה המושלמנית (=אסיה המוסלמית), אשר לא הטיבה הרבה מהראשונה, ולא יכלה להיטיב, לא היה יכול לדור בכפיפה אחת עם התחיה החברותית, המלאה אונים וחפץ חיים מזהירים, שכדי לשכללם יפה צריך דוקא אור אלהים אמת בתוך הנשמה הקיבוצית, וזה לא נמצא כי אם בישראל כמו בראש ימות ההיסתוריה גם עכשיו.

הפילוג של הדת והחברה נאה ויאה להם, מה שהוא מזיק לנו. אמנם אם לא נצא להאיר את האופל, להסביר את ההבדל שבין דת לדת, כלומר שבין הדת שאינה ראויה להקרא בשם עצם פרטי זה, מפני גבהה ומקוריותה, לבין דת מחוקה וסעיפית, שאין לה אלא כפי מה שיכלה לדלות מהמקור בדרך גניבה וחלחלה, - מבלעדי פעולה רוחנית אדירה זאת, ישאר עומד הענין סמוי מן העין, והעבדות הפנימית תקום להתבושש עם היהדות הפנימית, אחרי אשר חקתה שלא להתבושש כמעט עם החיצונה.." אגרות-הראי"ה, כרך א, קסד', מוסד הרב קוק)

"... אותם שסברו להסביר את כל המושג האלהי בישראל בתמצית של רגש דת רגיל, לא מצאו חפץ בקיום המעשי של תורה ומצותיה בפועל 6 , ומשורש זה יצאה אח"כ שנאה כבושה ובוז נמרץ להחפץ הלאומי הישראלי, למרות הכבוד הגדול והאלהי שלא יכלה גם המשטמה ההיא למנע מן התורה.

הדמיון הכוזב, שאפשר לקבל תמציתה של תורה בתור רגש דת שאין לו יחס לעצם סגולתה של האומה, בחייה היותר שלמים החברותיים והמדיניים, גרם ליקוי גדול לחלק רשום מאד של המין האנושי. רק אז יכול להתרפאות ממנו, כשיפלוט את מה שבלע מרגשי הדת המופשטים, שקרעם בחזקת היד מעץ החיים הכללי של תורת ישראל, המשולב דוקא עם נשמתו הלאומית, וממילא יוכל אח"כ לשוב לקבלם בצירוף כל האורה המקורית, שהיא מוכרחת להיות נשאבת דוקא מטבע האומה המתגלה באור תורתה, ושם השם, הנקרא על שם האצילות, מאידיאלים הנשגבים ונחמדים מעולם עד העולם, יקרא דוקא אלהי ישראל" (אדר היקר ועקבי הצאן, מאמר דעת אלוקים, עמוד קלז', מוסד-הרב קוק, ירושלים, תשכ"ז).

"השאלה על דבר מדיניות ודתיות, היא לגמרי צדדית.ערך ישראל בארץ ישראל יתברר שהוא עומד ממעל לכל תוכן של מדיניות ודתיות מורגלה. כשיתחזק רוח העם בקרבו ע"י שבתו אל ארצו וממלכתו, יתחילו סגולותיו העתיקות לצאת לאור עולם, ורוח הנבואה בהוד האלהי שלה יצא ממחבואו, ויתעלה מכל חופש של דיבור, מדומה וארעאי, שהוא נוהג בארצות המנומסות לפי רוח זמנינו. ובמשך איזה תקופה הלא מוכרחת תהיה תנועה דתית מהפכנית לצאת מכחן של ישראל, לטהר ולצרף את כל סיגי האליליות, והחמרנות הגסה, המסובכים ברוחות העמים והדתות השונות, למען צרף את כל מערכי רוח האדם, באופן שיוכשר להתעלות למדת השלום והחופש המוחלט. "והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו, ונשאר גם הוא לאלהינו", "ועתידין תיאטריות וקרקסאות שבחו"ל שילמדו שרי יהודה בהם תורה ברבים", בין תורה פוליטית מבשרת שלום וחירות, כדעת התוספות, שהם בתי החול של חברת העם, ובין תורה דתית, מוזהרת מזוהר האור של דעת האמת
האלהית, ואהבת דרכי ד' בחיי היחיד והחברה, כדעת רש"י במגילה שם, ואז נתעלה מעל לגבולה של השאלה הפרטית הזאת.
כללו של דבר - המדינה תהיה "ארץ ישראל" וסגולת ישראל בטהרתה תשלוט בה, ואם בתחילתה תהיה לפעמים סובלת מאיזה רוחות תסיסיות, יבא הכל למנוחה ע"י אור החיים הבא ממכון נשמת חי העולמים, ההולכת להחיות את עם סגולתו, על ארץ חמדתו, וכל אלה הדברים הנראים כעת לסנטימנטליים, היה יהיו לתוכנים הכריים מלאי אומץ חיים, ויסוד מרץ ועבודת עם" (אגרות הראי"ה, ח"ג, אגרת תתעא', עמ' קנח'-'קנט', אגרת מיום י"ט שבת תרע"ח אל תלמידו, ד"ר משה זיידל, מוסד הרב קוק, ירושלים).

לא ניתן להתייחס לתורה אך ורק באופן "דתי" במנותק מהתכלית של קיום האומה:

"האמונה והדת מחוברות הן עם מושג האומה, אין דת בלא אומה. מוסרו היותר עליון של איש יחיד אין צריך להיות כלול בשום תואר של דת. על כן כשם שאין אומה נצחית כי אם ישראל, כך אין דת נצחית חוץ מתוה"ק, אמונת ישראל" (פנקסי הראי"ה - חלק ראשון, (פנקס ד (לשעבר נקרא פנקס יג) או 'ראשון ליפו'), פסקה קיד, מכון הרצי"ה, ירושלים, תשס"ח).

...קדושים המה כל פרטי ודקדוקי תורה, אשרי נזהר בהם ומקיימם באהבה, ואוי לו למי שדש בעקביו אפילו דקדוק של מצוה קלה. אמנם שורש קדושת הפרטים צריכה להיות ניכרת, מפני שהם ענפי הכלל שהם באים ממנו ונמשכים אליו. והכלל שכל התורה כולה תלויה בו, הוא קיום עם ד' בכל צביונו ותמימותו, שהוא אפשרי דוקא בארץ ישראל. ע"כ באשר קדושת הזמנים היא היסוד של קיום התורה ועקריה, והוראה שלמה על נצחיותה שהיא שולטת על הזמנים ואין הזמנים שולטים עליה, צריכה להיות שייכה לא"י, להורות כי אין אפשרות לתוה"ק שתוכר בתור דת נפרדת מהתכלית של קיום האומה וגדולתה בכל צדדיה, ורק אז יושפע שפע קודש מהכלל אל הפרטים. אבל בהנטל היסוד, והצד המורה כלל התורה ונצחיותה יוקח מארץ חמדתינו לחו"ל, כאילו היה אפשר להכיר את התוה"ק בתור דת נפרדת ונבדלת מהיסוד העקרי של העמדת ישראל לעם לפני ד' ובארצו, מאין ישאבו הפרטים את כחם וקדושתם. .. (עין איה, ברכות, ח"ב, פרק תשיעי (דף סג, ע"א), אות שכו וראה עוד שם, אות שכט', מכון הרצי"ה, ירושלים) 7 .




^ 1.ספר הכוזרי, לרבנו יהודה הלוי, מאמר שני, אות לא' (בתרגום רבי יהודה אבן תיבון):
" כִּי הָאֻמּוֹת הַמֵּתוֹת אֲשֶׁר חָשְׁבוּ לְהִדַּמּוֹת לָאֻמָּה הַחַיָּה לֹא יָכְלוּ אֶל יוּתֵר מִן הַדִּמְיוֹן הַנִּרְאֶה : הֵקִימוּ בָתִּים לֵאלֹהִים וְלֹא נִרְאָה בָהֶם לֵאלֹהִים אוֹת, הָפְרְשׁוּ וְהָנְזְרוּ לְהֵרָאוֹת עֲלֵיהֶם הַנְּבוּאָה וְלֹא נִרְאֲתָה, הֶחֱנִיפוּ וְהִכְעִיסוּ וּבָעֲטוּ וְלֹא יָרְדָה עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְלֹא מַגֵּפַת פִּתְאֹם כְּדֵי לְבָרֵר אֶצְלָם שֶׁעָנְשָׁם מֵאֵת הָאֱלֹהִים,וְעַל הֶעָוֹן הַהוּא נִפְגַּע לִבָּם, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַבַּיִת הַהוּא שֶׁהֵם מְכַוְּנִים אֵלָיו וְלֹא נִשְׁתַּנָּה עִנְיָנָם, אֲבָל עִנְיָנָם מִשְׁתַּנֶּה כְפִי רֻבָּם וּמִעוּטָם וְחָזְקָתָם וְחֻלְשָׁתָם וּמַחְלְקוֹתָם וְחִבּוּרָם עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע וְהַמִּקְרֶה. וַאֲנַחְנוּ כְּשֶׁיִּמְצָא פֶגַע אֶת לִבֵּנוּ אֲשֶׁר הוּא בֵית מִקְדָּשֵׁנוּ- אָבַדְנוּ, וְכַאֲשֶׁר יֵרָפֵא נֵרָפֵא אֲנַחְנוּ, בֵּין שֶׁנִּהְיֶה רַב אוֹ מְעָט וְעַל אֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה, כִּי מַנְהִיגֵנוּ וּמַלְכֵּנוּ וְהַמּוֹשֵׁל בָּנוּ וְהַמַּחֲזִיק אוֹתָנוּ בָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁאֲנַחְנוּ בוֹ מֵהַפִּזּוּר וְהַגָּלוּת,- אֵל חָי"
^ 2.נדגים זאת ביחס למושג "מונותיאיזם" ('אמונה באל-אחד') כפי שמובן בהבנה 'דתית' שגרתית לעומת המושג כפי שהיה במקורו וכפי שהסביר הראי"ה (אגרות הראי"ה, כרך א', מתוך איגרת מד'):
"אין זה המונותיאיזם השולל את הכשרון המעשי, את החברותיות ואת היופי. המונותיאיזם, הוא בדוי מלבם של נכרים ו"מתורגם ארמית" שלא בדיוק כלל וכלל, הוא מין 'אין-סוף-מושג' - שהוא סותר את עצמו, על כן יעלה בתוהו. לא זה הוא מקור שם אלקי ישראל, מקור הכל הוא, אין-סוף הבלתי-מושג, שהוא מקומו של עולם, שרק ע"י ריבוי הגוונים המצטבעים אנו יכולים לדבר בו ולהשיגו, ע"י רוב המעשה ורוב שלום, ע"י רוב אהבה ורוב גבורה. זה יכול לומר ישראל, הקורא 'זה אלי ואנוהו', לא המונותיאיסמוס השומם והמדברי של האסלאם, ולא האפיסה של הבודהיות, כי אם ההויה העליונה המשמחת את הכל ומחיה את הכל, ומתגלה ע"י הגילוי הסובייקטיבי שבלב כל דורשיו ומשיגיו, 'וכל אחד ואחד מראה באצבעו הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו', 'אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלקיו'.
להרחבה נוספת בעניין המונותיאיזם ראה: בספר אורות-הקודש, חלק ב', מאמר שלישי, האחדות הכוללת, פסקה ו', ההשקפה האלהית הכוללת, עמ שצט', מהדורת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"ה.
^ 3."הדת בישראל, אור ד' שבנשמתו, הבעת החיים היותר עצמיים והיותר פנימיים שלו, מה שנתן ונותן לו את הכל, שמעמידו על הרום העליון של במתי-ארץ, על המעמד של מורה האנושיות כולה, - אי-אפשר שתנועת-החיים שלו תהיה פרודה ונעקרת ממקור-חייו זה. תקות-תחייתנו היא הרבה יותר עליונה מלהיות תלמידים קטנים או גדולים לאירופא הקולטורית, שאשרה מוטל בספק גדול, והציוניות מוכרחת היא לשוב אל מקור החיים של האומה מראש-צורים, ואי- אפשר שדבר לא יהיה לה עם הדת" (אגרות הראי"ה, כרך ב', אגרת תקעא', לתנועת 'המזרחי').
^ 4.ובדברי רבנו הרצי"ה זצ"ל: מילון הראיה, מהגדרות הרצי"ה והרד"ך: דתיות – "הגילוי וההוצאה-לפועל, במחשבה ובמעשה, של התורה ומצוותיה" [לנתיבות ישראל, א לג].
^ 5.המשך הדברים שם:
""הרגש הדתי", שבא לבדו תחת האידיאה האלהית, הוריד את הגבורה העליונה האידיאלית אשר לנשמת האדם עשר מעלות בשפל. חדל הששון הפנימי, אפסה העצמה הרוחנית העליונה, המשוה את רגלי האדם כאילות, המנצחתו בנגינותיה ושירת עוזה, ויבא סגנון של פרושיות של "מה חובתי ואעשנה" בעבדות קטנה מלאה זועה ורפיון. ולעומת אותה הירידה של הגבורה העליונה אשר לאורה האלהית, בחיי הצבור וחיי היחיד המעורבים בו, ירד גם כן הרעיון הלאומי ממשגב אידיאליותו האדירה והקוסמת, ויהי ל"רעיון מדיני", למין "מסחר המתפשט על נפשות רבות" "המדינה היא חברת אחריות גדולה". הירידה הכפולה, מרום מעלה האידיאה האלהית אל התכונה הדתית ועל ידה, ממעלת הגבורה הלאומית אל השיטה המדינית, נטלה את זיו החיים מן העולם והופעת נשמות גדולות היתה לחזון יקר מאד. אפסו גבורי חל ענקיים, וירבו במקומם עסקנים נמוגים ודלי מעש, בוסים בטיט חוצות של רעיונות קטנים, שיש בהם מיני מסחרים חמריים ורוחניים.
הנסיונות שנעשו בעת כשלון הרוח, היו גם הם עצמם לכשלונות. כי לא חוללה האנושיות ולא תוכל לחולל שום מרכז לאומי, שהאידיאה האלהית תתגלה בו בתור השאיפה הפנימית של האידיאה הלאומית שלו, שלזה מוכשר רק העם הזה, המרגיש שהבשם הזה האידיאה האלהית אינו צריך שום בשם לבשמו, שהוא מספיק להניע את כל גלגלי חייו הכלליים, בטוב טעמם ובעצם שכלולם, לכל חפץ של גדולה לאומית והתעוררות חיים, לזה מוכשר רק ישראל בטבע יצירתו המיוחדת. "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". והנטיה הדתית, שנטתה את דרכה מהאידיאה השרויה בתוך הלאומיות הישראלית, ושאין לה שום אחיזה בעולם הרוח כי אם הסיוע המוסרי הפרטי שהיא מסבבת בעולם, לא תוכל לעמוד בתקופת התבכרותה של התרבות החברתית".
^ 6.וראה עוד במאמר "נחמת ישראל" שבספר מאמרי-הראי"ה - על השורש של שנאת החוקים ודקדוקי ההלכה.
^ 7.מקורות נוספים להרחבה והעמקה בכתבי הראי"ה ובנו, הרצי"ה קוק:
מאמרי-ראי"ה – המאמרים "קרבת אלוקים", "טללי-אורות", "התורה והתרבות האנושית".
לנתיבות ישראל לרב צבי יהודה הכהן קוק - מאמרים "החיות הישראלית", "התרבות הישראלית".
מכתב הרצי"ה לרב יהודה עמיטל בנושא "תורה ודת" - נדפס בירחון 'עיטורי כוהנים', גיליון 223 - אייר תשס"ג.
עוד בנושא ישראל והעמים

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il