ראשון בכותל המערבי
בשיחה פרטית סיפרתי למח"ט מוטה גור כי הבטחתי במסמכים מבצעיים שכאשר נכבוש את ירושלים העתיקה אהיה אני הראשון שיגיע לכותל המערבי. על זה ענה לי מוטה גור: "אם אתה רוצה להיות הראשון ליד הכותל המערבי אתה צריך לחיות אתי (כלומר עם מוטה) בשלום". שאלתי אותו: מה פתאום אתך? והוא ענה לי בזו הלשון: "מפני שאני אכבוש את העיר העתיקה". אמרתי לו: אם אתה מבטיח לי שתכבוש את העיר העתיקה ותאפשר לי להיות הראשון ליד הכותל אני מבטיח לך לחיות אתך בשלום. לחצנו ידיים זה לזה כאות הסכמה והתחייבות. במעמד זה היו נוכחים עוד שני קצינים ששמעו את הדברים. זה היה בשנת 1961. בינתיים החליף מוטה גור את תפקידיו עד שנתמנה כמפקד חטיבת הצנחנים 55.
בשעת הצהריים... בא המשוריין והסיע אותי למוזיאום, שם מצאתי את המח"ט מוטה גור והסמח"ט משה סטמפלה ז"ל. ברכתי אותם על המשימה שקיבלו ועל הזכות ההיסטורית שנתגלגלה לידם לכבוש את העיר העתיקה ולשחרר את הר-הבית והכותל המערבי, הזכרתי למוטה גור את ההסכם שבינינו לפני שש שנים בדבר כניסתי לכותל. מוטה היה מדוכא מאד, הוא הודיע לי כי קיבל פקודה לא להיכנס לעיר העתיקה, כי אם להקיף את העיר העתיקה מכל הצדדים אבל בשום פנים לא להיכנס פנימה, והוסיף שכנראה שהמדיניות היא להשאיר את העיר שבין החומות לערביי העיר מבלי לכבוש אותה. על זה עניתי לו שאילו הייתי אני במקומו לא הייתי יכול להתאפק כאשר ניתנת לידי הזדמנות היסטורית כזאת לשחרר את הר-הבית אחרי אלפיים שנה. כי מה היה קורה, היו מעמידים אותי למשפט והיו דנים אותי למאסר. מוטב לחיות כל החיים בבית סוהר ובלבד שירושלים והר-הבית יהיו משוחררים מאשר להיות משוחרר וירושלים תהיה משועבדת. הוספתי לו עוד שאין הדברים מיועדים להשפיע עליו להפר את ההוראות, אני רק מביע את הרהורי לבי בשעה הרת גורל זו לעם היהודי. ייתכן וזו הזדמנות חד-פעמית שניתנה לנו מן השמים להחזיר את גזילת הדורות של ירושלים ומקום המקדש לעם היהודי, ואי כיבוש העיר לעת כזאת עלולה להוות בכייה לדורות וחטא שלא יכופר, אבל יש לנו אמון מלא בגורמים המוסמכים שבוודאי יודעים מה שהם עושים, וכי העניין של ירושלים יקר גם להם באותה מידה כמו שלנו. הוספתי עוד שבכל זאת אל יתייאש. אני סמוך ובטוח שהזדמנות היסטורית זאת לא תוזנח וכי הפעם נזכה לשחרור ירושלים והר-הבית, ויש להתכונן לכך מבחינה נפשית...
ראיתי איך שאחד הצנחנים התנדב לתלות את הדגל על גג המוזיאום, היתה זו מסירות נפש תוך סיכון רב לטפס על הצריח העליון ולתלות שם את הדגל כשהוא חשוף לצליפות מכל הצדדים, מיד החלו הערבים מהחומה על העיר העתיקה לצלוף על הדגל. אלפי כדורים נורו במשך שעות לעבר הדגל ולא הצליחו לפגוע בדגל.
לשנה הזאת בירושלים הבנויה
בינתיים התחילו להגיע צנחנים אחרים לכותל משני כיוונים, משער המוגרבים ומן הסמטה הראשית, דרכה היינו רגילים תמיד לבוא לכותל, וכעבור 25-20 דקות הגיע הפמליה של ס' הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד לרחבת הכותל (מוטה לא היה ביניהם, הוא נשאר כנראה על הר-הבית). הצעתי להם לערוך את טכס התפילה הראשון ליד הכותל המערבי. ואז ברכתי בשם ובמלכות ברכת "שהחיינו" וברכת "מנחם ציון ובונה ירושלים". אמרתי מזמור תהלים מ"ד "מה ידידות משכנותיך ה' צבאות" ו"אשרי יושבי ביתך", אחרי כן אמרתי "קדיש" לנשמות החללים, וסיימתי ב"אל מלא רחמים" לעילוי נשמות הקדושים שנפלו במלחמה "הזאת", מאחר שלא נקבע עדיין שם למלחמה. בעת אמירת "אל מלא רחמים" פרצו הנוכחים בבכי. הדמעות חנקו את גרוני והייתי נאלץ להפסיק באמצע, לבסוף גמרתי את האזכרה ואז עמדו כולם דום ושרנו "התקווה". התנשקתי עם אלוף הפיקוד ועם קצינים ולוחמים אחרים והתחלתי לשיר "לשנה הזאת בירושלים הבנויה" (שיניתי בזאת את הנוסח המקובל בתפילת נעילה ובהגדה של פסח, ובמקום "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" אמרתי "לשנה הזאת בירושלים הבנויה").
חילקתי את התפילה לפני יציאה לקרב עם הקדשה מיוחדת לצנחנים שהיו נוכחים במקום, ואלוף הפיקוד הורה לחיילים לעזוב ולהמשיך בטיהור העיר. אלוף נרקיס אמר: "עוד לא גמרנו את המלחמה, האויב עדיין נלחם בעיר, יש להמשיך עד הסוף". במשך כל הזמן היו צליפות רבות מכל הצדדים, החיילים השתטחו על הרצפה ברחבת הכותל מספר פעמים מאחר שצלפו עלינו, אני עמדתי בפינה והמשכתי לומר תהלים. אחרי כן ירד מ"פ דתי מהצנחנים דרך המדרגות. זה היה סגן זמוש שהגיע רק אז לראשונה לרחבת הכותל, הוא הגיע אחרי שגמרתי את התפילה ופמליית האלוף התפזרה, ולאחר שהתעכב קצת לתפילה הוא שאל אותי אם אני מסכים להביא לכותל המערבי את ראש ישיבת מרכז הרב. אמרתי לו שאני אשלח להביא את חותני הרב המקובל ר' דוד הכהן הזקן, הנזיר מירושלים, שהתפלל כל חייו לרגע זה, הוא גם ראש ישיבה במרכז הרב, ואת הרב צבי יהודה קוק, ראש הישיבה, בנו של הרב הראשי הראשון לארץ-ישראל. אמרתי לעוזרי מנחם הכהן שייצא וייקח את המכונה שלי ויביא את שניהם, את חותני המקובל הנזיר ואת הרב צבי יהודה קוק. הוא יצא יחד עם הנהג שלי והם השתהו בדרך זמן רב.
כעבור שלושת-רבעי השעה הופיעו שני הרבנים הזקנים, הנזיר הירושלמי חותני הרב דוד כהן, והרב קוק ראשי ישיבת מרכז הרב, שהיו האזרחים הראשונים ליד הכותל המערבי המשוחרר. נפלנו איש על צוואר השני התנשקנו ובכינו. שאלתי את מנחם הכהן מה קרה והוא ענה לי שהדרך היתה חסומה באש ההפגזות והצליפות ואי-אפשר היה לצאת, והוא נאלץ לקחת ג'יפ עם תולר כדי לעבור. כמו כן השתהה הרב הנזיר מאחר שביקש לאסוף בית דין מיוחד שיתיר לו את נדרו שלא לצאת מהבית. פיניתי את מקומי בפינה הדרומית של הכותל לחותני הנזיר, והוא לא מש מהמקום הזה זמן ממושך, הוא התפלל כל הזמן.
בינתיים התמלאה רחבת הכותל עם חיילים ואזרחים מועטים. בהגיע השעה 12:11 דקות שלפי החשבון הגיע אז שעת מנחה גדולה, התחלתי להתפלל מנחה כשאני עובר לפני הקהל. שיניתי את נוסח התפילה והוספתי בחזרת הש"ץ תפילת "נחם" שרגילים לומר במנחה בתשעה באב, ואשר היא מסתיימת בברכת "מנחם ציון ובונה ירושלים". הכנסתי שינויים בתוך תפילת "נחם" עצמה ובמקום את "העיר האבלה והחרבה והבזויה וכו'" אמרתי "העיר השמחה הצוהלת מנצחונו של ישראל", והמשכתי "לבי לבי על חללי הצנחנים מעי מעי על חללי צה"ל, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". אחרי חזרת הש"ץ אמרתי ברכת "הלל" בשם ומלכות וגמרתי "הלל השלם". לאחר התפילה יצאנו בריקוד "לשנה הזאת בירושלים הבנויה" ו"שייבנה בית המקדש". באמצע התפילה הגיע לרחבת הכותל הרב הצבאי של חטיבת מחוז ירושלים, הרב זמל, והביא אתו ארון קודש נייד של הרבנות הצבאית עם שלט גדול "בית כנסת צבאי", זה היה הארון קודש הראשון שהגיע לכותל המערבי עם שחרורו. הספר תורה שהיה אתי שמתי אותו כאמור מיד בכניסתי בין אבני הכותל ושם עמד עד שהגיע ארון הקודש של הרב הצבאי.
----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים: 9974425 02,
kumiori@gmail.com
בשיחה פרטית סיפרתי למח"ט מוטה גור כי הבטחתי במסמכים מבצעיים שכאשר נכבוש את ירושלים העתיקה אהיה אני הראשון שיגיע לכותל המערבי. על זה ענה לי מוטה גור: "אם אתה רוצה להיות הראשון ליד הכותל המערבי אתה צריך לחיות אתי (כלומר עם מוטה) בשלום". שאלתי אותו: מה פתאום אתך? והוא ענה לי בזו הלשון: "מפני שאני אכבוש את העיר העתיקה". אמרתי לו: אם אתה מבטיח לי שתכבוש את העיר העתיקה ותאפשר לי להיות הראשון ליד הכותל אני מבטיח לך לחיות אתך בשלום. לחצנו ידיים זה לזה כאות הסכמה והתחייבות. במעמד זה היו נוכחים עוד שני קצינים ששמעו את הדברים. זה היה בשנת 1961. בינתיים החליף מוטה גור את תפקידיו עד שנתמנה כמפקד חטיבת הצנחנים 55.
בשעת הצהריים... בא המשוריין והסיע אותי למוזיאום, שם מצאתי את המח"ט מוטה גור והסמח"ט משה סטמפלה ז"ל. ברכתי אותם על המשימה שקיבלו ועל הזכות ההיסטורית שנתגלגלה לידם לכבוש את העיר העתיקה ולשחרר את הר-הבית והכותל המערבי, הזכרתי למוטה גור את ההסכם שבינינו לפני שש שנים בדבר כניסתי לכותל. מוטה היה מדוכא מאד, הוא הודיע לי כי קיבל פקודה לא להיכנס לעיר העתיקה, כי אם להקיף את העיר העתיקה מכל הצדדים אבל בשום פנים לא להיכנס פנימה, והוסיף שכנראה שהמדיניות היא להשאיר את העיר שבין החומות לערביי העיר מבלי לכבוש אותה. על זה עניתי לו שאילו הייתי אני במקומו לא הייתי יכול להתאפק כאשר ניתנת לידי הזדמנות היסטורית כזאת לשחרר את הר-הבית אחרי אלפיים שנה. כי מה היה קורה, היו מעמידים אותי למשפט והיו דנים אותי למאסר. מוטב לחיות כל החיים בבית סוהר ובלבד שירושלים והר-הבית יהיו משוחררים מאשר להיות משוחרר וירושלים תהיה משועבדת. הוספתי לו עוד שאין הדברים מיועדים להשפיע עליו להפר את ההוראות, אני רק מביע את הרהורי לבי בשעה הרת גורל זו לעם היהודי. ייתכן וזו הזדמנות חד-פעמית שניתנה לנו מן השמים להחזיר את גזילת הדורות של ירושלים ומקום המקדש לעם היהודי, ואי כיבוש העיר לעת כזאת עלולה להוות בכייה לדורות וחטא שלא יכופר, אבל יש לנו אמון מלא בגורמים המוסמכים שבוודאי יודעים מה שהם עושים, וכי העניין של ירושלים יקר גם להם באותה מידה כמו שלנו. הוספתי עוד שבכל זאת אל יתייאש. אני סמוך ובטוח שהזדמנות היסטורית זאת לא תוזנח וכי הפעם נזכה לשחרור ירושלים והר-הבית, ויש להתכונן לכך מבחינה נפשית...
ראיתי איך שאחד הצנחנים התנדב לתלות את הדגל על גג המוזיאום, היתה זו מסירות נפש תוך סיכון רב לטפס על הצריח העליון ולתלות שם את הדגל כשהוא חשוף לצליפות מכל הצדדים, מיד החלו הערבים מהחומה על העיר העתיקה לצלוף על הדגל. אלפי כדורים נורו במשך שעות לעבר הדגל ולא הצליחו לפגוע בדגל.
לשנה הזאת בירושלים הבנויה
בינתיים התחילו להגיע צנחנים אחרים לכותל משני כיוונים, משער המוגרבים ומן הסמטה הראשית, דרכה היינו רגילים תמיד לבוא לכותל, וכעבור 25-20 דקות הגיע הפמליה של ס' הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד לרחבת הכותל (מוטה לא היה ביניהם, הוא נשאר כנראה על הר-הבית). הצעתי להם לערוך את טכס התפילה הראשון ליד הכותל המערבי. ואז ברכתי בשם ובמלכות ברכת "שהחיינו" וברכת "מנחם ציון ובונה ירושלים". אמרתי מזמור תהלים מ"ד "מה ידידות משכנותיך ה' צבאות" ו"אשרי יושבי ביתך", אחרי כן אמרתי "קדיש" לנשמות החללים, וסיימתי ב"אל מלא רחמים" לעילוי נשמות הקדושים שנפלו במלחמה "הזאת", מאחר שלא נקבע עדיין שם למלחמה. בעת אמירת "אל מלא רחמים" פרצו הנוכחים בבכי. הדמעות חנקו את גרוני והייתי נאלץ להפסיק באמצע, לבסוף גמרתי את האזכרה ואז עמדו כולם דום ושרנו "התקווה". התנשקתי עם אלוף הפיקוד ועם קצינים ולוחמים אחרים והתחלתי לשיר "לשנה הזאת בירושלים הבנויה" (שיניתי בזאת את הנוסח המקובל בתפילת נעילה ובהגדה של פסח, ובמקום "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" אמרתי "לשנה הזאת בירושלים הבנויה").
חילקתי את התפילה לפני יציאה לקרב עם הקדשה מיוחדת לצנחנים שהיו נוכחים במקום, ואלוף הפיקוד הורה לחיילים לעזוב ולהמשיך בטיהור העיר. אלוף נרקיס אמר: "עוד לא גמרנו את המלחמה, האויב עדיין נלחם בעיר, יש להמשיך עד הסוף". במשך כל הזמן היו צליפות רבות מכל הצדדים, החיילים השתטחו על הרצפה ברחבת הכותל מספר פעמים מאחר שצלפו עלינו, אני עמדתי בפינה והמשכתי לומר תהלים. אחרי כן ירד מ"פ דתי מהצנחנים דרך המדרגות. זה היה סגן זמוש שהגיע רק אז לראשונה לרחבת הכותל, הוא הגיע אחרי שגמרתי את התפילה ופמליית האלוף התפזרה, ולאחר שהתעכב קצת לתפילה הוא שאל אותי אם אני מסכים להביא לכותל המערבי את ראש ישיבת מרכז הרב. אמרתי לו שאני אשלח להביא את חותני הרב המקובל ר' דוד הכהן הזקן, הנזיר מירושלים, שהתפלל כל חייו לרגע זה, הוא גם ראש ישיבה במרכז הרב, ואת הרב צבי יהודה קוק, ראש הישיבה, בנו של הרב הראשי הראשון לארץ-ישראל. אמרתי לעוזרי מנחם הכהן שייצא וייקח את המכונה שלי ויביא את שניהם, את חותני המקובל הנזיר ואת הרב צבי יהודה קוק. הוא יצא יחד עם הנהג שלי והם השתהו בדרך זמן רב.
כעבור שלושת-רבעי השעה הופיעו שני הרבנים הזקנים, הנזיר הירושלמי חותני הרב דוד כהן, והרב קוק ראשי ישיבת מרכז הרב, שהיו האזרחים הראשונים ליד הכותל המערבי המשוחרר. נפלנו איש על צוואר השני התנשקנו ובכינו. שאלתי את מנחם הכהן מה קרה והוא ענה לי שהדרך היתה חסומה באש ההפגזות והצליפות ואי-אפשר היה לצאת, והוא נאלץ לקחת ג'יפ עם תולר כדי לעבור. כמו כן השתהה הרב הנזיר מאחר שביקש לאסוף בית דין מיוחד שיתיר לו את נדרו שלא לצאת מהבית. פיניתי את מקומי בפינה הדרומית של הכותל לחותני הנזיר, והוא לא מש מהמקום הזה זמן ממושך, הוא התפלל כל הזמן.
בינתיים התמלאה רחבת הכותל עם חיילים ואזרחים מועטים. בהגיע השעה 12:11 דקות שלפי החשבון הגיע אז שעת מנחה גדולה, התחלתי להתפלל מנחה כשאני עובר לפני הקהל. שיניתי את נוסח התפילה והוספתי בחזרת הש"ץ תפילת "נחם" שרגילים לומר במנחה בתשעה באב, ואשר היא מסתיימת בברכת "מנחם ציון ובונה ירושלים". הכנסתי שינויים בתוך תפילת "נחם" עצמה ובמקום את "העיר האבלה והחרבה והבזויה וכו'" אמרתי "העיר השמחה הצוהלת מנצחונו של ישראל", והמשכתי "לבי לבי על חללי הצנחנים מעי מעי על חללי צה"ל, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". אחרי חזרת הש"ץ אמרתי ברכת "הלל" בשם ומלכות וגמרתי "הלל השלם". לאחר התפילה יצאנו בריקוד "לשנה הזאת בירושלים הבנויה" ו"שייבנה בית המקדש". באמצע התפילה הגיע לרחבת הכותל הרב הצבאי של חטיבת מחוז ירושלים, הרב זמל, והביא אתו ארון קודש נייד של הרבנות הצבאית עם שלט גדול "בית כנסת צבאי", זה היה הארון קודש הראשון שהגיע לכותל המערבי עם שחרורו. הספר תורה שהיה אתי שמתי אותו כאמור מיד בכניסתי בין אבני הכותל ושם עמד עד שהגיע ארון הקודש של הרב הצבאי.
----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים: 9974425 02,
kumiori@gmail.com
