נצטווינו לאהוב את הגרים שנאמר ״וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (דברים י, יט). ואף־על־פי שהגר נכלל עם ישראל, באומרו "ואהבת לרעך כמוך" - שכן הגר הזה הוא גר צדק, אבל מפני שנכנס בתורתנו, הוסיף לו ה' אהבה, וייחד לו מצווה נוספת. (מצוות עשה רז)
לסבל שעברנו במצרים ישנן עד היום, שתי השפעות עיקריות. האחת: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב). כלומר, הזכות לצמוח ולהתפתח דווקא מתוך קושי. הדבר הזה היה נכון בתקופת שיעבוד מצרים, אבל התבנית הזו חזרה על עצמה לאורך כל ההיסטוריה. בכך אנחנו דומים לזית, אומרים חז״ל, הכתישה מוציאה מאיתנו את המיטב. אמנם התופעה איננה ייחודית רק לעם ישראל, וישנן דוגמאות רבות למיעוטים נרדפים שהתעצמו מתוך הדיכוי, אך ניתן לומר שבשעת צרה יש בנו את הכח להתאחד ולנצח. יהי רצון שנזכה.
ההשפעה השניה היא למרבה הפלא, תוספת אהבה. שיעבוד מצרים נצרב בנו כחותם נצחי בצורה של רגישות לזולת: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
למצוקה האישית שלנו יש כח להצמיח בנו סולידריות למצוקתם של אחרים. אם היכולת לצמוח מתוך משבר היא "חכמה" קטנה יחסית, הרי ש"חכמה" גדולה הרבה יותר היא להיעשות רגישים ואכפתיים לאחרים. להרגיש, להשתתף ולדון לכף זכות. זאת מבלי לפגוע בחלשים מאיתנו כדי "לפצות" את עצמנו על מה שעברנו. זה חלק מהייחוד שלנו כעם, אנחנו יודעים לזהות כאב אצל אחרים. רגישות זו, אגב, היא שמעניקה ליציאת מצרים את הערך המוסרי הנצחי שלה.
חז"ל אומרים בתלמוד, שאוהבי ה' מתאפיינים בין השאר בכך שהם 'נעלבים ואינם עולבים'. הרב קוק מסביר שמדובר באנשים שחשים היטב את הפגיעה, ודווקא מתוך כך - מתמלאים רגישות, שלא לפגוע באחרים, ואפילו לא במי שפגע בהם.