בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קדושים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

לפרשת קדושים

ואהבת לרעך כמוך - כלל גדול בתורה

ר' עקיבא דורש על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", שזהו כלל גדול בתורה. משמע לכאורה שזהו ציווי הכולל את כל התורה כולה. האומנם?? ומה ההבדל בין שיטת ר' עקיבא הנ"ל לשיטת בן עזאי, ש"זה ספר תולדות האדם - כלל גדול ממנו". ביאור ועיון במוני המצוות על מהותה של מצווות "ואהבת"

undefined

פרשת קדושים תשס"ב
7 דק' קריאה
"פרשת קדושים נאמרה בהקהל, שנאמר "דבר אל כל עדת בני ישראל", מפני שרוב גופי תורה נאמרו בה" (רש"י), אחת ממצוותיה של הפרשה "ואהבת לרעך כמוך", והיא עצמה "כלל גדול בתורה", כדברי רבי עקיבא בתלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט "ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה" 1 . משמע שמצוה זו כוללת את התורה כולה.

וכך מפורש בגמרא (שבת ל"א):
"שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור".

הביטוי הזה "דעלך סני לחברך לא תעביד", הוא במילים אחרות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" 2 ,
הרי לנו שמצוה זו היא כל התורה כולה.

והקשה רש"י שם איך מצוה זו כוללת מצוות שבין אדם למקום?
ותירץ בתירוץ שני ע"פ הפשט:
"לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות". אולם יש בכך קושי, סוף כל סוף אין זה כולל את כל המצוות? ואולי לכן לא כתב זאת רש"י כתירוץ ראשון. ובתירוץ הראשון כתב "ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) - זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך".

לכאורה אין זה פשט הדברים, אלא נראה להסביר את כוונת הלל הזקן, שע"י אהבת הָרֵעַ יבא לאהבת ה', היינו, ע"י שיצא מעצמיותו ויתן לשני, יגיע גם להכיר טובה למי שבראו, ומתיחס אליו באהבה כאילו היה רע טוב, וכך יבוא לאהבת ה'. וזהו כוונת סיום הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה' ", שע"י אהבת הרע יבוא לאהבת ה' 3 .

וכמו שאהבת הרע מביאה לאהבת ה', כך ביתר שאת אהבת ה' מולידה אהבת הרע, וזאת מפני שההכרה הזאת שאב אחד לכולנו, וכל ישראל הם בנים למקום, והם כגוף אחד, וממילא מוכרח להגיע לאהבת חברו שהוא כגופו, כמו שמובא בירושלמי שם משל לדבר "כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך היך עביד' הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה" 4 .

זאת ועוד, הואיל והקב"ה ברא את כל בני האדם, ומי שאוהב את הקב"ה בהכרח יאהב את יצוריו?
ואפשר שזה הפירוש בדברי בן עזאי שחלק על רבי עקיבא בירושלמי שם, ואמר "זה ספר תולדות אדם" - זה כלל גדול מזה". היינו כאשר נגשים למצות אהבת הרע מכוח אהבת ה' שברא את בני האדם, כפי שלמדנו בספר תולדות אדם, אפשר להגיע לדרגה גבוהה יותר של אהבת הרע, ולהרגיש את העובדה שרעך כמוך ממש, שכולם כגוף אחד הם, כאמור לעיל.

וכך פירש קרבן העדה שם:
זה ספר תולדות אדם: שכל בני אדם באים מאב אחד, כלל גדול מואהבת לרעך כמוך, דלא קאי רק על רעך (היינו מישראל)".

ולפי זה בן עזאי מרבה אהבה בכמות לכל האנושות. ועוד פירש שם "ויש מפרשים אסיפא דקרא, דכתיב בדמות אלקים עשה אותו, וראוי להזהר בכבוד חברו", לפי זה בן עזאי מרבה באיכות, שאהבת האדם נמשלה לאהבת המקום.

ונראה שהלל בחר במצוה זו דוקא, מלבד היותה כוללת את כל התורה כולה, בגלל שהיא יסוד הכרחי לגרות, מפני שעיקר הגרות (כך ביארתי בהרחבה במקום אחר), היא רצונו של המתגייר להסתפח לעם ישראל, ואף אם אינו יודע את המצוות, ידיעה זו מעכבת בגרות, ולכן למדו מצוה הנוגעת לאהבת ישראל, ואידך זיל גמור.

והנה את החידוש זה בחשיבות מצות אהבת הרע חידש רבי עקיבא, אפשר שזה בגלל הלקח שלמד מפטירת תלמידיו, כמובא בגמרא (יבמות דף סב עמוד ב):
"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". רבי עקיבא הבין את סיבת הסתלקות תלמידיו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", יצא ולימד שמצות "ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה".


ונראה שעומק הדבר טמון בכך, שקיום מצוה זו הוא הכנה לקבלת התורה, נאמר בתורה "ויחן שם ישראל כנגד ההר" ודרשו חז"ל "בלב אחד כאיש אחד", ועוד מדויק במדרש (ויקרא רבה פרשה ט)
"אמר חורי: גדול השלום שבכל המסעות כתי' (במדבר לג) ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת, הדא דכתיב (שמות יט) ויחן שם ישראל, ויחנו שם בני ישראל אין כתיב כאן, אלא ויחן שם ישראל, אמר הקב"ה: הרי שעה שאני נותן תורה לבני".


מלשון המדרש משמע, שהקב"ה חיפש את ההזדמנות לתת לנו את התורה, ובזמן שהיו באחדות אחת נעשו ראויים לכך, ומיד נתן להם את התורה 5 . משמע שההכנה החשובה ביותר לתורה היא האחדות בעם ישראל, וזאת מפני שכל אחד מישראל מיצג פן שלו בתורה ובזה מתגלה צלם אלקים שבו, וכאשר מכבד אלו את אלו מתחברים כל הפנים המיוחדים לפירוש התורה ואז זוכים לקבלה בשלימותה. וזה גם כן מונח בדברי בן עזאי "זה ספר תולדות אדם" היינו שבאהבת הרע זוכה להשיג את ההבנה בספר תולדות אדם שהוא התורה.

ולכן קוראים פרשה זו שיש בה מצות אהבת הרע בימי הספירה, מפני שהיא הכנה לקבלת התורה, ולכן מתו תלמידיו של רבי עקיבא דוקא בזמן ספירת העומר, בגלל שלא כבדו זה את זה, והיה העולם שמם מתורה, מפני שמידת הדין פגעה בהם בזמן שהיו צריכים להתחזק באהבת רעים לקראת קבלת התורה.

הבחינה ההלכתית במצוה זו
אומר הרמב"ן על ויקרא פרק יט פסוק יז:
"וטעם ואהבת לרעך כמוך - הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך (בבא מציעא סב א) 6 "


לכאורה נראה שהרמב"ם חולק עליו ואומר שצריך לאהוב את חברו כמותו ממש, וז"ל (הלכות דעות פרק ו הלכה ג) "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא".

אולם מתוך עיון בהמשך דברי הרמב"ן נראה שמבחינה מעשית נדרש ממנו אהבה מושלמת כנפשו:
"...אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך", והשוה אותם במלת "לרעך", וכן ואהבת לו כמוך (פסוק לד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (ש"א כ יז) כי אהבת נפשו אהבו, בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר (שם כג יז) ואתה תמלוך על ישראל וגו'".


וצריך לומר שכל מה שמיעט הרמב"ן הוא שאינו חייב לוותר על שלו בשביל חברו, ועל זה נאמר חייך קודמים, וכך הוא הצדק היהודי, כמו שאין לומר ש"דמא דידיה סומק טפי", כך אין חיוב לומר להפך שדם רעהו סומק טפי ולכן נשאר שאינו צריך לוותר על שלו בשביל חברו. אולם בכל מה שיהיה טוב לחברו שלא על חשבונו ישמח בטובתו ויסייע לו בכך.

הלכה נוספת יכולה ללמד על תוקף החובה לאהוב את רעהו, בלאו המקביל למצוה זו "לא תשנא את אחיך בלבבך". כתב הרמב"ם שם הלכה ה "כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא".

לכאורה נראה שאם הוא שונא את חברו בגלוי אינו עובר אסור. אולם בספר המצוות, מצוות לא תעשה ש"ב כתב "והמצוה הש"ב היא, שהזהירנו משנוא קצתנו לקצתנו, והוא אמרו (קדושים יט) לא תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרא לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. אמנם כשהראה לו השנאה והודיע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו, אבל הוא עובר על לא תקום ולא תטור (לק' שד - ה) ועובר על עשה גם כן והוא אמרו (שם, מ"ע רו) ואהבת לרעך כמוך, אבל שנאת הלב הוא חטא יותר חזק מן הכל".

הרי לנו שגם בשנאה גלויה הוא עובר על לאו, אלא שהוא מ"שם" אחר "לא תטור". וחדוש יש כאן שגם בלא מעשה עובר על לאו של לא תטור.

והנה החינוך מצוה רמא חידש שאסור לנקום אף על צער הגוף:
"משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא".


ולכאורה אם הוכיח את חברו על הצער שצערו , וחברו לא בקש ממנו סליחה הרי חברו חוטא, ומותר לו שיהיה לו עליו תרעומת, ועוד הרי חברו רשע ומותר לשנואתו?
נראה לתרץ ע"פ תוספות (פסחים קיג עמוד ב):
"שראה בו דבר ערוה - ואם תאמר דבאלו מציאות (ב"מ דף לב: ושם) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".


היינו, שיש להזהר שהשנאה לא תהיה שנאה אישית, שהיא שנאה גמורה, אלא שנאת העבירה בלבד, ולכן מצוה לעזור לשונא כדי לכוף את יצרו בכך, וא"כ אנו רואים שאסור לנטור אף לרשע!

מכל זה למדנו שגם מבחינה המעשית מצות אהבת הרע היא מהצוות הקשות והכוללות ביותר, ומי שזוכה לקיים אותה בשלמות כאילו קיים את כל התורה כולה.


^ 1 רבי עקיבא היה עושה "כללות" לתורה, ולזה קורא "כלל גדול" מכלל דאיכא קטן, משמע שכלל זה כולל את כל התורה.
^ 2 כך כתב המהרש"א שם, וכתב שלגר קשה ללמד את הצד החיובי של המצוה, ולכן אמר לו שלפחות לא יעשה לחברו מה ששנאוי עליו.
^ 3 ערוך לנר סוף מסכת יבמות מסביר מדוע שלוש מסכתות: יבמות כריתות וברכות, מסתיימות בערך השלום? משום שיש שלוש שלומות שלום עם עצמו - נלמד מכריתות, שלא תכרת נפשו, שלום עם אשתו ואחיו - נלמד מיבמות, ושלום עם הקב"ה - נלמד מברכות.
^ 4 נותן משל לדבר, מי שחתך לעצמו יד אחת, האם יחזור ויחתוך לעצמו את היד השניה שפצעה ?!
^ 5 אפשר לפרש גם בכוון הפוך, שזכות התורה הגיעו לאותה אחדות, שהתורה היא השורש האחד את ישראל.
^ 6 תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א "לכדתניא: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך". הרי לנו שרבי עקיבא עצמו אמר שחייך קודמים לחיי חברך.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il