ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- קידושין
- שיעורים במסכת קידושין
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' יוסף בן יעקב ז"ל
שיטת בעל העיטור וקושיית הר"ן עליו
בתחילת מסכת קידושין מביא הר"ן את שיטת בעל העיטור, הסובר שאע"פ שאשה נקנית לבעלה בכסף ובשווה-כסף, לא ניתן לקדש אשה בדבר המחובר לקרקע, וזאת למרות שיש לו שווי וערך עצמי. ומבאר הר"ן את הטעם לכך, שהתורה הקישה בפסוק "ויצאה והיתה" את קידושי האשה לגירושיה, וכשם שאין אשה מתגרשת בגט שנכתב במחובר לקרקע, כך היא אינה מתקדשת בקרקע. אחת הראיות שהביא הר"ן כדי לדחות את שיטת בעל העיטור מקורה בתוספתא 1 . נאמר שם שאדם המקדש אשה בעצי אשרה אינה מקודשת, והטעם לכך הוא שאין לקדש באיסורי-הנאה, מפני שאין להם שווי ממוני. דייק הר"ן שאם לא היתה בעיה של איסורי הנאה היה ניתן לקדש בעצים אע"פ שהם מחוברים לקרקע, ומכאן מוכח נגד בעל העיטור שהמקדש במחובר אינה מקודשת.
ישוב קושיית הר"ן על פי דברי הרשב"א בגיטין
האחרונים עמדו על כך שניתן ליישב את קושיית הר"ן על בעל העיטור על פי דברי הרשב"א 2 , שמביא שני לימודים המסבירים מדוע אי אפשר לגרש אשה בגט המחובר לקרקע. הראשון מקורו בתוספתא בגיטין 3 , בדעת ר' יהודה בן בתירא שדורש מהפסוק "ספר כריתות" שצריך כדי לגרש דווקא ספר התלוש ולא דבר מחובר. את הלימוד השני מביא הרשב"א בשם "יש מפרשים", שלמדו מהמשך הפסוק "ונתן בידה", שהגט צריך להיות דבר הניתן מיד ליד, כלומר תלוש ולא מחובר לקרקע. ההבדל בין שני המקורות הוא שהלימוד הראשון עוסק ב'חפצא', הדבר המגרש צריך להיות ספר ולא דבר מחובר, והלימוד השני עוסק ב'גברא', דבר מחובר מהווה בעיה במעשה הנתינה שאינו מיד ליד.
לפי זה ניתן לומר שההשוואה של בעל העיטור בין גט, שלא פועל במחובר, לקידושין, שייכת דווקא לפי הלימוד של "ונתן בידה". כאשר מגדירים שהבעיה נעוצה במעשה הנתינה, יש מקום לדמות בין נתינת גט לנתינת כסף קידושין, שכשם שנתינת גט צריכה להיות דבר הניתן מיד ליד כך גם נתינת כסף הקידושין. אך לפי צורת הלימוד השניה 'ספר - ולא מחובר', לא שייך להשוות בין גט לקידושין, שהרי חידשה התורה דין מיוחד בגירושין שיעשו על ידי חפצא של ספר, אך בקידושין שבהם אין דין של "ספר" ניתן יהיה לקדש גם במחובר. על פי זה יובן מדוע לא קשה התוספתא על בעל העיטור, מפני שהיא למדה שהמקור לפסול גט במחובר הוא "ספר", והלכה זו לא שייך לדמות לקידושין. ממילא כיוון שאין מקור לכך שאי אפשר לקדש במחובר - נפסלו קידושין בעצי אשרה רק מחמת היותם איסורי הנאה.
קושיות האחרונים על דברי הרשב"א
במסכת שבועות מבואר שכדי לחייב נתבע בשבועת מודה במקצת עליו לכפור בפרוטה אחת לפחות, ולהודות בסכום דומה 4 . למרות זאת אומרת הגמרא, שאם תובעים מן האדם כלים והוא מודה במקצתם, הוא יתחייב שבועה אף בפחות משווה-פרוטה, "לפיכך יצאו כלים למה שהם". טוען שם הרשב"א שאפשר שאף לעניין קידושי אשה, הגם שהסכום המינימלי הוא שווה-פרוטה, אם יקדשו בכלים הקידושין יחולו אף בפחות משווה-פרוטה!
הקצות 5 הקשה על דברי הרשב"א מגמרות מפורשות מהם נראה שאין האשה מתקדשת בכלי השווה פחות מפרוטה. עוד הוסיף בעל ה'יד-דוד' להקשות מהגמרא בהמשך 6 , שדנה בקניית עבד עברי שהושוותה לקניית אשה, ולומדת מהפסוקים שאינו נקנה בתבואה וכלים. שואלת הגמרא באיזה אופן מדובר, אם בכלים השווים פרוטה אין סיבה שהם לא יקנו עבד עברי, שהרי הפסוק "ישיב" לימד שגם שווה-כסף קונה עבד ולאו דווקא מטבעות. ומצד שני, אומרת הגמרא, אם מדובר בכלים השווים פחות מפרוטה - הם ודאי לא יקנו עבד, כשם שכסף רגיל פחות משווה-פרוטה לא קונה. רואים שהגמרא מבינה בפשטות שכלים פחות משווה-פרוטה אינם קונים עבד, וכן הדין לגבי אשה, הרי לנו ההפך מדברי הרשב"א שאמר שניתן לקדש בכלי פחות משווה-פרוטה!
הסבר האופן בו כסף קונה - "כסף החוזר"
חידשו האחרונים, ובראשם ר' שמעון שקופ, הבנה במהות קנין כסף. הבנה זו תעזור לנו ליישב את הקושיה על הרשב"א, ובהמשך בעז"ה גם לתרץ באופן אחר את הקושיה על בעל העיטור. ההבנה הפשוטה בקניין כסף אומרת, שכאשר המוכר מקבל את הכסף אליו נעשה הקונה בעלים על הסחורה באופן אוטומטי, כשם שמצאנו בשאר קניינים שברגע שהאדם מושך את פרת חבירו נקנה לו חמורו וכו'. גמירות הדעת של שני הצדדים לבצע הקנאה מקבלת ביטוי במעשה הקניין, וכך הבעלות מועברת. אולם, מהגמרא במסכת בבא קמא 7 עולה התבוננות מחודשת אחרת בדרך הפעולה של קניין כסף.
הגמרא שם אומרת שגנב שטבח בשבת פטור מתשלומי ארבעה וחמישה. כלומר אדם שמחלל שבת בכך שהוא טובח את הבהמה שגנב, פטור מהחיוב הממוני הרגיל של קנס על טביחת בהמה גנובה. זו אחת הדוגמאות לדין "קם-ליה בדרבה מיניה", שפירושו שאם מבצע האדם מעשה אחד המביא לחיוב מיתה וחיוב ממון גם יחד, פוטרת אותו התורה מתשלום ממון 8 . ברם, הגמרא אומרת שאם הגנב מכר בשבת את הבהמה הוא יהיה חייב בתשלומי הקנס, משום שבמכירה לא כרוך חילול שבת מדאורייתא, ולכן אין חיוב מיתה שיפטור מהחיוב הממוני.מקשה שם הגמרא מברייתא, בה מבואר שגם המוכר בשבת פטור מתשלום הקנס. כיצד? באיזה אופן ניתן לצייר מכירה שכרוכה בחילול שבת? מעמידה זאת הגמרא באופן שהקונה לא משלם לגנב כסף על הבהמה, אלא אומר לו "עקוץ תאנה מתאנתי", כלומר משלם לו בתאנים, שבקטיפתם מהעץ מחלל המוכר שבת, ולפיכך הוא פטור מתשלום קנס. או אז שואלת הגמרא שאלה, הנראית לכאורה תמוהה: בציור זה שהמוכר מקבל את הכסף על ידי קטיפת התאנים לכאורה אין בכלל מכירה! אם יתבע בעל התאנה (הקונה) מן הגנב (המוכר) את התאנים או את הבהמה הוא לא יצטרך לתת לו. דין "קם-ליה בדרבה מיניה" פוטר את הגנב מלתת לו את הפרה או התאנים, ולכן נמצא שלא היתה מכירה.
על דברי הגמרא הללו תמה ר' שמעון שקופ, אמנם דין 'קם ליה בדרבה מיניה' אומר שאין אפשרות לחייב ממון ומיתה גם יחד, אך היכן שמענו שהוא אומר שהמכירה לא חלה? מדוע העובדה שהגנב מקבל תשלום באופן של חילול שבת אומרת שהוא לא מכר את הבהמה? הרי ברגע שהכסף (התאנים) מגיע לידיו אוטומטית הפרה נקנית לקונה! מה פשר שאלת הגמרא שאם יתבע הקונה את הגנב הוא לא יצטרך לתת לו? אין זאת אלא שגמרא זו מחדשת לנו יסוד חשוב בקניין כסף. הכסף קונה בשני שלבים, בשלב הראשון - המוכר מקבל כסף עבור הסחורה ואז נוצר חוב, כלומר נוצר חיוב על המוכר לתת את הסחורה או להחזיר את החפץ, והשלב השני הוא שמכח החיוב הזה נקנה החפץ לקונה. הבנה זו של ר"ש שקופ מכונה בעולם הישיבות "הכסף החוזר". מעתה מובן מדוע שואלת הגמרא שאין מכירה, שהרי בשלב הביניים בו רבץ החיוב על המוכר לתת כסף או בהמה, פטרה אותו התורה בדין 'קם ליה בדרבה מיניה' מכל החיובים הממוניים, וממילא אין לקניין על מה לחול, שהרי אין חוב!
קידושי אשה בכסף אינם "כסף שווי" אלא "כסף קניין"
על הבנה זו של ר' שמעון שקופ במהות קניין כסף הקשו האחרונים מדברי הר"ן אצלנו בפרק שני. המשנה 9 אומרת שהמקדש באיסורי הנאה כגון ערלה אינה מקודשת, מפני שאין להם שום שווי, אבל אם מכרם יכול לקדש אשה בדמיהם. שאל הר"ן - והרי מדברי רש"י 10 למדנו שאף דמי הערלה אסורים בהנאה, ואיך ניתן לקדש אשה בהם? תירץ הר"ן שרק לבעלים הדמים אסורים בהנאה אך לאשה הם מותרים, ולכן מתקדשת. אבל יש להקשות, לפי דברי ר' שמעון שקופ שקניין כסף פועל על ידי יצירת חוב ועל גביו באה הקנייה. הרי כאן כשקונה האיש את האשה בדמי הערלה לא נוצר לאשה שום חוב כלפי הבעל, הוא הרי לא יכול לתבוע ממנה את דמי הערלה חזרה מפני שהם אסורים לו בהנאה, ואם כך לא היה כאן קניין, וכיצד היא מקודשת?
לשאלה זו התייחס בעל ספר 'אפיקי -ים' 11 , ומביא לכך תירוץ בשם ר' חיים עוזר. ידועה מחלוקת הסמ"ע והט"ז 12 ביחס לשאלה כיצד קניין כסף פועל. הט"ז טוען שעצם נתינת הכסף היא היוצרת את הקניין ("כסף קניין"), ואילו הסמ"ע חלק עליו ואמר שהקניין בא כתוצאה מכך שהמוכר קיבל את שווי החפץ ("כסף שווי"). הקשה הט"ז על הסמ"ע, לשיטתך איך אשה נקנית בכסף? האם יעלה על הדעת שהפרוטה היא באמת השווי של האשה? על כך השיב ר' חיים עוזר - יש לחלק בין כל הקניינים לבין בעל הקונה אשה. דברי הסמ"ע שקניין כסף פועל דרך השווי שמתקבל נכונים בכל הקניינים, חוץ מאשר באשה, בה כולם מודים שהכסף הקונה אותה פועל מצד עצם מעשה הנתינה. לכן לא קשה על הסמ"ע מכך שאשה נקנית בפרוטה, כי בה הכסף אכן לא פועל מצד שוויו אלא בדרך של "כסף קניין". אם כך, טוען ר' חיים עוזר, יהיה ניתן ליישב את הקושיה על ר' שמעון שקופ. כל היסוד של הכסף החוזר בנוי על כך שהכסף פועל מחמת שוויו. כלומר, רק לפי הסברת הסמ"ע של "כסף שווי" ניתן להעמיק ולומר שהאופן בו קונה הכסף הוא על ידי יצירת חוב שמכוחו הבעלות מועברת. אולם גם הסמ"ע יודה שקניין אשה בכסף פועל בדרך של "כסף קניין", בעצם נתינת המעות, נמצא שבקידושי אשה לא שייך היסוד של הכסף החוזר. מעתה כבר אין מקום להקשות מדין המקדש בדמי ערלה, שהרי שם מדובר בקידושי אשה, שאינם פועלים בדרך של יצירת חוב אלא ב"כסף קניין", ולכן הם יכולים לפעול.
ישוב הקושיה על דברי הרשב"א בשבועות
על פי דברי ר' חיים עוזר, שביאר שהבנת ה"כסף החוזר" נאמרה בכל הקניינים, ובקניית אשה הכסף פועל מצד עצם מעשה הנתינה, נוכל ליישב את קושיית היד-דוד. הרשב"א במסכת שבועות צודק באמירתו שניתן יהיה לקדש אשה בכלי השווה פחות מפרוטה, וזאת מפני שהתורה קבעה שקידושי אשה בכסף יחולו בעצם נתינתו של דבר חשוב, בכסף זה יהיה שווה-פרוטה ובכלים אף פחות. לעומת זאת דברי הגמרא שכלים אינם קונים בפחות משוה פרוטה מוסבים על קניית עבד עברי, שם הכסף פועל מצד השווי על ידי יצירת חוב אצל המוכר. לכן הגמרא שם שוללת קניין בכלים השווים פחות מפרוטה, שהרי כאשר נותן הקונה למוכר כלי פחות משוה פרוטה אין הדבר יוצר אצלו שום חוב, ולכן אין לקניין על מה לחול!
בגמרא 13 מובאים דברי שמואל, שהמקדש אשה בתמרה הריהי ספק מקודשת למרות שאין בה שווה-פרוטה, שכן "חיישינן שמא שווה פרוטה במדי", אולי במדי שווה התמרה פרוטה. שאלו האחרונים מדוע נאמרה מימרא זו רק ביחס לקידושין ולא בכל הקניינים? גם כשאתן תמרה למוכר עבור שדהו נאמר שתיקנה לי השדה שמא שווה התמרה פרוטה במקום אחר? אך לפי דברי ר' חיים עוזר מובן הדבר, קניין כסף פועל ע"י התהליך של יצירת החוב על המוכר, ובאופן פשוט יצירת החוב תלויה במקום ובזמן בו המוכר נמצא. לפיכך אם יתן קונה למוכר תמרה עבור שדה, אין מקום לחשוש למכירה שמא התמרה שווה פרוטה במדי, שהרי התמרה קונה רק על ידי יצירת חוב על המוכר, וכיוון שכאן היא שווה פחות מפרוטה היא אינה יוצרת שום חוב, נמצא שאין למכירה על מה לחול. דווקא בקידושין, שם הקניין פועל בעצם מעשה הנתינה יש מקום לומר שגם אם התמרה לא שווה כאן פרוטה היא בכל זאת תפעל את הקניין.
באופן דומה ניתן ליישב את שאלת הפני יהושע על דברי התוספות בתחילת המסכת 14 . המשנה הביאה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בדבר השווי המינימלי של כסף הקידושין, בית-הלל אומרים פרוטה ובית-שמאי אומרים דינר. והעירו על כך התוספות שדבר זה נשנה כחלק מהמחלוקות בהן בית-שמאי מקלים ובית-הלל מחמירים, שהרי לפי בית-הלל סכום כסף הקידושין נמוך יותר ולכן יתרבו מצבי הקידושין, וממילא יהיו יותר נשים שאסורות לעולם. שאל הפני-יהושע שלכאורה גם בית-שמאי יחמירו כמותם, ואף על פי שאמרו שרק דינר מקדש אשה, יש לחשוש שאדם המקדש בפרוטה תהיה מקודשת שמא שווה דינר במדי?
כדי לתרץ את קושיית הפני יהושע נקדים את דברי הגמרא 15 המבארת, לפי אחת הדעות, שבית שמאי שאמרו שאשה מתקדשת בדינר למדו זאת מאמה העבריה. מדברי הגמרא ניתן להסיק שדברי ר' חיים עוזר על כסף קידושי אשה שפועל מצד עצם הנתינה ('כסף קניין') נכונים רק לפי בית הלל, אך לפי בית שמאי שלמדו מאמה העבריה כסף הקידושין יפעל כמו בכל הקניינים, מצד השווי, לפי הבנת "הכסף החוזר". לפיכך לא נכון לומר שבית שמאי יחששו שאדם המקדש בפרוטה תהא מקודשת שמא הוא שווה דינר במדי, שהרי לפי בית שמאי כסף קידושי אשה פועל על פי הבנת הכסף החוזר. לפי הבנה זו, קניית האשה מתבצעת דרך יצירת החוב על האשה כשמקבלת את הכסף, וחוב זה תלוי במקום בו האשה נמצאת, ומכיוון שהבעל נותן לה כאן פרוטה לא נוצר חוב שיכול להחיל קידושין.
תירוץ נוסף לקושיית הר"ן על דברי בעל העיטור
לאור כל האמור, נשוב להסביר את שיטת בעל העיטור. בראש דברינו הבאנו את דברי בעל העיטור שאי אפשר לקדש אשה בדבר המחובר לקרקע, ואת קושיית הר"ן מהתוספתא שהמקדש בעצי אשרה אינה מקודשת מחמת שהם איסורי הנאה, ולא מחמת היותם מחוברים לקרקע. לפי מה שנתבאר בסעיף הקודם, יש הבדל גדול בין בית שמאי ובית הלל בהבנת המהות של פעולת הכסף בקניית אשה. בית-הלל סוברים שלמרות שכסף פועל בדרך-כלל מצד שוויו, על פי העקרון של ה"כסף החוזר", כסף שקונה אשה פועל מצד עצם מעשה הנתינה, כמו שחילק ר' חיים עוזר. ואילו בית-שמאי שלמדו קידושי כסף באשה מאמה העבריה יכולים לתפוס שגם באשה, כמו בכל הקניינים, הכסף פועל ככסף החוזר.
כאשר אנו דנים בשאלה האם אפשר לקדש במחובר לקרקע יש הבדל גדול בין ההבנות. לפי ההבנה שכסף פועל מצד השווי אין מקום לחלק בין קרקע לשאר שווה-כסף, כשם שמטבעות יוצרות חיוב ומכוחן נקנית האשה, כך גם מכוחן תיקנה קרקע. אך לפי הבנה שכסף פועל מצד מעשה הנתינה יש לחלק, שדווקא נתינת כסף יוצרת קידושין אך לא דבר המחובר שלא יכול להינתן. בעל העיטור ששלל קידושין במחובר יצא מתוך התפיסה של בית הלל, שעצם הנתינה יוצרת חלות, "כסף קניין", ולפיכך אמר שקרקע לא תוכל לקדש. אולם בתוספתא יש התייחסות גם לדעת בית-שמאי, שלשיטתם השווי יוצר חוב והחוב יוצר את החלות. לפי דרך זו שייך שאשה תיקנה גם על ידי קרקע, ולפיכך היתה צריכה התוספתא למעט עצי אשרה דווקא מצד היותם איסורי הנאה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
