ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- בחוקותי
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
על הפסוק: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכו"ּ (ויקרא כו, ג) אומר רש"י: יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר "וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ" הרי זה קיום המצוות אמור! הא מה אני מקיים: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכו" - שתהיו עמלים בתורה.
במסכת סנהדרין (צט:) הגמרא אומרת: "אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה, ז). איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא. כשהוא אומר: "כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז, כו). הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה? כשהוא אומר: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח) הווי אומר לעמל תורה נברא".
כל אדם נברא לעמל. לא דווקא במובן הזה של עול קשה שמוטל עליו, אלא במובן שכל אדם נברא להוציא את הכוחות שלו מן הכוח אל הפועל. בכל אדם יש פוטנציאל, כמו שמסביר המהר"ל שאדם נברא מן האדמה, כי כמו שלאדמה יש פוטנציאל, יש לה כוח שממנה יוצאים גידולים, כך גם לאדם יש כוחות פנימיים וכל עניינו, זה להוציא את הכוחות שלו מן הכוח אל הפועל. אושרו של האדם הוא לממש את עצמו, להיות מלא בתוכן, למלא את החיים שלו בשלימות.
עכשיו השאלה היא איזה עמל? יש עמל מעשה ויש עמל רוחני. כמובן שאדם צריך לעמול בכל התחומים, אבל השאלה על מה לשים את הדגש? מה עיקר העיקרים? על זה באים חז"ל ושואלים לאיזה סוג של עמל אדם נברא - לעמל מלאכה, עמל יצירה בעולם, או לעמל רוחני? על כך עונים חז"ל שהעמל הרוחני הוא העמל היותר עיקרי, יותר עצמותי ויותר פנימי, שנאמר: "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז, כו), תחילת הפסוק היא "נפש עמל עמלה לו" - מי שעמל זה בשבילו , "כי אכף עליו פיהו', הוא כופה את הפה שלו ומוציא את הכוחות שלו מן הכוח אל הפועל. כלומר המסקנה היא שאדם נברא לעמל תורה.
ערך לימוד התורה והשפעתו בעולם
נתבונן בדבר הזה. היום אנחנו נמצאים בתקופת מלחמה. התחושה לפעמים היא, איך אנחנו יושבים בישיבה והחברים שלנו נלחמים? אולי זה לא נכון שאנחנו נמצאים כאן, אולי היינו צריכים גם כן להיות במלחמה? אני רוצה להסביר את גודל עניינה של התורה.
התורה היא מקור העולם, כל העולם זו הופעה שמקורה מהתורה. ככל שמתחברים יותר למקור העולם, כך העולם יותר מופיע ומתגלה. חכמים אמרו לנו שדבר אחד מן התורה שקול יותר מכל המצוות כולן (ירושלמי פאה פ"א ה"א), כי המצוות כולן הן מצוות שקשורות בפועל, במעשה, בגבולות. עם כל הגודל שלהן והן גדולות מאוד, וכל מצווה שאדם מקיים הוא מאיר אור עצום בעולם, עדיין האור הזה שהוא מאיר הוא מוגבל, כי "נר מצווה", לפי גודל הנר כך אפשר להביא תאורה גדולה ועצומה אבל היא גבולית, היא לא בלתי גבולית. לעומת זאת התורה היא בלתי גבולית, אור בלתי גבולי. היא במקום אחר לגמרי, היא המקור של כל המצוות כולן. לכן אנחנו צריכים לדעת, שאנחנו עוסקים בתורה, אנחנו עוסקים בדבר היותר גדול שזה העניין העיקרי של העולם. אדם לעמל נברא, לעמל תורה, כלומר לגלות ולהופיע את התורה. וכמובן זה מתחיל בעצם הלימוד, בעצם ההשגה, בעצם הידיעה הרוחנית הפנימית, ואחר כך כמובן צריך להופיע אותה בקיומה במימושה בתוך המציאות כולה. אבל השורש, המקור, זה עצם לימוד התורה, וכשאדם עוסק בתורה באותה שעה הוא בונה עולמות.
הגמרא אומרת (שם): "אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה. רב אמר: כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה שנאמר: "וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ" (ישעיהו נא, טז). רבי יוחנן אמר: אף מגן על כל העולם כולו". כשאדם מדבר דברי תורה, הוא נוטע שמיים ויוסד ארץ. מבסס את המציאות. נותן למציאות את התוכן שלה וממילא היא יותר קיימת. אתה עושה את עיקר עניינה של המציאות ומופיע את ריבונו של עולם בגילוי. התורה מופיעה את כבוד ה' בעולם.
התורה מגלה את כבוד ה' בעולם
כל המציאות כולה היא הופעת מעשה ה'. "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהילים יט, ג). כל המציאות מספרת את דבר ה' אבל בסתר. "אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם" (שם פס' ד). כלומר אתה מסתכל על השמיים, אבל רק אם למדת תורה, אתה יודע שהשמיים מספרים לך כבוד אל. בלי שלמדת תורה השמיים לא מספרים והארץ לא מספרת. אבל כשהאדם נמצא במקום עליון, רוחני, אז השמיים מספרים. אבל הסיפור הזה הוא לא בגלוי. כשאדם עוסק בתורה, הוא עוסק ממש בדבר ה', ומוציא מפיו את דבר ה', וה' כביכול מדבר מתוך גרונו של אדם לומד התורה. אין מדרגה יותר גדולה מזאת. זו יצירה. לא רואים אותה, כי זו יצירה רוחנית. אנחנו כבר יודעים שלא רק מה שעושים ורואים בפועל זו מציאות, לא כן הדבר. יותר מזה המציאות הרוחנית זו המציאות הקיימת.
התורה יוצרת מציאות
עוד שם בגמרא (סנהדרין צט:) "אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה). לא כתוב 'לימדו' אלא "אשר עשו". "רבי אלעזר אומר: כאילו עשאן לדברי תורה נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים כט, ח). רבא אמר: כאילו עשאו לעצמו שנאמר "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", אל תקרי אותם אלא אתם. והיינו שאתם עושים את עצמכם". כשאדם לומד תורה הוא משתנה, הוא גדל ומתחדש, כאילו הוא בורא את עצמו מחדש. לימוד תורה לשמה, זה כאשר אדם עוסק בתורה וכל עניינו שהתורה תופיע ותתגלה בעולם, שדבר ה' יתגלה בעולם. הוא מתבטל כלפי המגמה האלוקית, כלפי רצון ה'. הקב"ה ברא את העולם וכל עניינו של העולם שאור ה' יופיע בעולם והעולם ילך וישתלם על ידי כך. כשאדם מחליט אני עכשיו עוסק בתורה, לא בשביל שאני אהיה תלמיד חכם וצדיק ועושה רצון ה', כדי שאזכה לעולם הבא, לא בשביל הרצונות האישיים שלי, אלא אני עוסק בתורה בשביל התורה, בשביל דבר ה', בשביל ההופעה האלוקית של ריבונו של עולם, ממילא אז זו תורה לשמה, זו התורה בלימודה וקיומה. אני רוצה להופיע את אור ה' בכל השלבים גם בתורה, בסוד בתורה, בדברי התורה, בלימוד התורה, בראש במחשבה, בדמיון, ברגש, בכל הכוחות הרוחניים וגם להופיע אחר כך את התורה בקיומה בפועל במצוות. לא רק להופיע את התורה על ידי עצמי אלא שהתורה תופיע בעם ישראל ובעולם כולו.
העוסק בתורה לשמה – נהיה חלק מהתורה
כשאדם עוסק בתורה באופן כזה, הוא מתעלה בעצם להיות תורה. הוא מתבטל אל התורה. התורה היא המקור של הכול אז ממילא הוא נעשה כמו שאמר רבי מאיר (אבות פרק ו' משנה א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומלבשתו ענווה ויראה ונותנת לו חיקור דין ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. התורה היא המעיין של הכול, הוא נעשה חלק מהמעיין הזה. אז כל הכוחות שלו מתעלים מתרוממים והוא נעשה אדם אחר. זה עניינו של אדם, לא לעסוק בעצמו אלא לראות איך הוא מופיע את אור ה' בעולם. לכן אמרו חכמים (קידושין לא:) שמי שעוסק בתורה, כאילו הוא והתורה דבר אחד. לכן הוא גם יכול למחול על כבודו.
הגדר מתי אפשר למחול על כבוד תורה
איך אפשר למחול על כבוד תורה? אם אדם הולך עם ספר תורה והוא יגיד לכולם לשבת, האם הם צריכים לשבת? הם לא קמים בשבילו! הם קמים בשביל התורה. אם הוא בעצמו מלא בתורה, והוא תלמיד חכם והוא הולך וקמים בשבילו, איך הוא יכול למחול על כבודו - הרי קמים לכבוד התורה. חז"ל מלמדים אותנו (קידושין לא:) שהתורה והוא נעשים לדבר אחד. הוא נעשה כאילו בעלים על כל הגדולה התורנית שלו, והוא יכול למחול על כבודו. פעם הזכרנו דיוק בשם הרב מבריסק. לרבו המובהק, אדם צריך לקום כמלוא עיניו, ולתלמיד חכם שהוא רב שאינו מובהק, צריך לקום רק כשעובר על ידו והוא מתקרב לד' אמותיו. לא יותר. גם לפני ההורים צריך לקום כמלוא עיניו, שכבר כשרואים אותם נכנסים מרחוק או בחוץ, קמים לכבודם ולא מחכים שהם יגיעו לד' אמות. ודין זה בכיבוד הורים, הוא מפני שאנחנו חייבים לכבד את ההורים על שהולידו אותנו, וטיפלו בנו. אומר הרב מבריסק שעל על כבוד שהוא חוב אפשר למחול. אותו דבר ברבו המובהק, רב שהתלמיד חייב לו, כיוון שהוא לימד אותו, אז הרב יכול למחול על החוב. אבל מי שהוא תלמיד חכם ולא בתור רבו, על זה הוא לא יכול למחול. ואם הוא מגיע לד' אמותיו הוא צריך לקום. זו דעתו של הרב מבריסק ברמב"ם שיש דין של "בעל חוב" בכבוד רבו.
רש"י לא סובר כך. רש"י סובר שיכולים למחול גם על כבוד תלמיד חכם שאינו רבו, אבל צריך לעשות קצת כבוד, קצת לקום. אז נקודת המחלוקת כפי שאנחנו ראינו, זה מפני שאיך אפשר לפי הרמב"ם למחול על כבוד התורה מצד כבוד התורה. אם זה חוב, אז אפשר למחול. אבל כשמכבדים את התורה מצד כבוד התורה לא מכבדים את האדם עצמו, אז איך הוא יכול למחול? אבל דעות אחרות אומרות שזה ממש תורה דיליה, התורה והוא זה דבר אחד, ולכן יכול למחול על כבודו. זאת אומרת, זה עניינה של התורה, כשאדם לומד ומכוון בלימוד התורה לשמה, הוא נעשה תורה והתורה זה הוא.
אז כמובן אם אדם מבטא את שאיפתו להופיע את התורה, אז הוא נהיה עניו ודאי שמלבשתו ענווה וכל המידות הטובות של התורה, כי הוא נהיה תורה.
התורה סדר העולם
המהר"ל בהתחלת נתיב התורה (נתיבות עולם נתיב התורה פ"ח). מסביר לנו על עניינה של התורה. ראשית כל יש לדעת שהתורה היא מעל העולם והיא סדר העולם. היא התוכנית והיא המקור של כל ההופעה. וכך המהר"ל מסביר בהמשך את מאמרי חז"ל (עירובין נד.) שכל מי שיוצא לדרך והוא חושש מהדרך, יעסוק בתורה. בפשט אפשר להסביר שאם הוא חושש מפני הסכנה שבדרכים, אז שיעשה דברים שמוסיפים לו זכויות, ואז ממילא התורה תשמור עליו. אותו דבר חולה החש בראשו יעסוק בתורה. החש בגרונו יעסוק בתורה, החש במעיו יעסוק בתורה. למה? כי אם אדם חולה רוצה זכויות, אז יעסוק בתורה כדי שיהיו לו זכויות גדולות וזה יעזור לו להתרפא. כך במבט הפשוט. המהר"ל מעמיק את ההסתכלות, יש כאן רעיון עמוק. התורה היא סדר העולם. אדם יוצא לדרך הוא לבד הוא יוצא מהסדר ואז הוא בסכנה, אבל אם הוא לומד תורה, הוא לא יוצא מהסדר כי הסדר זה התורה. התורה היא הסדר, התורה היא מקור הקיום של העולם, והוא לא יוצא ממקור הקיום, הוא יצא מהעיר שזה לא המקום השמור, אבל מה שמשמר זו התורה, התורה היא המקור של העיר ושל כל המקומות, התורה היא המקור של הכול.
חז"ל במאמר זה באים ללמד אותנו מהי התורה, הם לא באים ללמד אותנו רק עצה איך להינצל כשאדם יוצא לדרך, ומה לעשות כשיוצאים לדרך, זה ממילא כמובן. אבל יותר עמוק, הם באים ללמד אותנו מה עניינה של התורה, ושהתורה היא הסדר של העולם. כמו למשל שאדם נוסע והולך במקום מסוכן והוא חושש והוא רוצה להישמר, אז הוא פותח את הפלאפון והוא כל הזמן עומד בקשר עם המשפחה, שאם קורה משהו הוא לא מנותק ומיד יוכל להתקשר וזה ישמור עליו שיבואו מיד להצילו. אז במקום לשמור קשר עם האמצעים, תשמור קשר עם המקור. כשאתה עוסק בתורה מיד אתה קשור עם המקור. התורה היא המקור של הכול. זה מה שמלמד המהר"ל, תדע לך התורה היא סדר העולם, תחיה את זה. אדם חולה הוא גם כן יוצא מהסדר של הבריאות, לא עלינו יכולה להתפתח המחלה ויכול להיות מסוכן, אז מה הוא יעשה? אפשר להתקשר לרופא, אבל תתקשר גם לרופא כל בשר, תתקשר למקור של הבריאות. מאיפה הבריאות, מאיפה הביטחון, מאיפה הקיום - מהתורה.
לימוד התורה בישיבה משפיע על ההצלחה במלחמה
אנחנו זוכים בתקופה שלומדים בישיבה, לעסוק בדבר הכי גדול שיכול להיות בעולם. אז לומדים עוד פעם ועוד פעם, עוד יום ועוד יום, ומתרגלים לזה ונראה כאילו זה לא משהו מיוחד. אבל אסור להתרגל לזה. צריך לזכור שהתורה שאנחנו עוסקים בה היא הדבר היותר גבוה ויותר עליון, זה דבר ה'. אנחנו כל הזמן מופיעים את דבר ה' בעולם. מדברים וריבונו של עולם מדבר מתוך גרונם של תלמידי חכמים, מתוך גרונם של העוסקים בתורה, וזה מקיים את העולם. והיום בתקופה שאנחנו נמצאים במצב מיוחד, כל כך חשוב להרבות בלימוד התורה, ולהיות בטוחים שהלימוד הוא מחזק ומשפיע. לא רואים את זה בעיניים הפשוטות. מומחים רוחניים אמוניים אולי יכולים להסביר את הקשר בין ריבוי התורה ובין ההצלחות במלחמה. אבל כך הדברים עובדים, אין כל ספק.
סיום חומש ויקרא – בחינה של סיום התורה
סיימנו את ספר ויקרא. ספר ויקרא הוא סיום של שלושה חומשים ומבחינה מסוימת זה סיום התורה. כבר אמרנו שספר במדבר זה ספר הדרך. ספר דברים הוא משנה תורה, זאת אומרת שהוא כבר חזרה. וזה מסביר למה פרשת התוכחה מופיעה כאן, אחרי שקיבלנו את המצוות מגיעה התוכחה, שהיא האזהרה על קיום המצוות, וכפי שמופיעה גם בסוף דברים. כמובן שכל חמישה חומשי תורה זו התורה השלימה. אבל מבחינה מסוימת ספר ויקרא הוא מעין סיום של התורה. התוכחה מופיעה כאן לקראת חג השבועות. זו לא ממש שבת לפני, אבל תמיד לקראת חג השבועות מופיעה פרשת בחוקותי. ולקראת ראש השנה מופיעה פרשת כי תבוא עם התוכחה.
קריאת התורה בציבור – המשך מעמד הר סיני
הזוהר אומר שכל שבת שקוראים בתורה, ואדם יושב ומקשיב לקריאת התורה, הוא צריך להרגיש כאילו הוא שומע את דבר ה' מהר סיני. דבר ה' מהר סיני משתלשל ומשתלשל במשך הדורות, ואנחנו עכשיו מקשיבים לדבר ה' המופיע בהר סיני. מופיע ומתגלגל ומשתלשל דרך פיות של אנשים ועוד שלבים ועוד שלבים ומדור לדור, אבל זה דבר ה' כאילו הוא עומד ושומע מהר סיני.
לסדר החומשים - דרך ארץ קדמה לתורה
ספר בראשית עוסק בדרך ארץ, ודרך ארץ קדמה לתורה. ספר הישר, קודם צריך להיות ישרים, להיות הגונים ולהיות בריאים בישרות כמו שהנצי"ב מפרש בהקדמה לספר בראשית, שהאבות היו ישרים. ישרים במובן הזה שהם הסתכלו על העולם במבט בריא, בלימוד זכות. אברהם אבינו מלמד זכות על סדום איך אפשר. עדיף שייכלו רשעים מן העולם ואז העולם יהיה יותר טהור ויותר נקי, איך אברהם אבינו מלמד זכות על הרשעים.
לימוד זכות של אברהם – התבוננות בטוב שבמציאות
חז"ל דורשים על אברהם אבינו "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" (תהילים מה, ח) אהבת צדק אהבת לצדק את בריותי ותשנא להרשיעם. בפשט של הפסוק 'אהבת צדק' אתה אוהב את הצדק ואתה שונא רשע, אז מי שעושה רשע שונאים אותו, ומי שאוהב צדק אוהבים אותו. באים חז"ל ומפרשים את הפסוק: אהבת צדק - אהבת לצדק את בריותי. לצדק זה לא לתת הכשר לרשעות. אברהם אבינו לא נותן הכשר לקלקולים. אברהם אבינו מחפש את הטוב שיש בבריות. אברהם אבינו מחפש את הטוב שאולי יש בסדום. אולי יש כמה צדיקים אולי חמישים, אולי ארבעים ואולי עשר. אברהם אבינו לא אומר שרשעות זה לא נורא וצריך לסבול את זה, וצריך להכיל את זה. הוא אומר שיכול להיות שיש שם גם צדיקות שאולי בזכותה אפשר לקיים את כולם. נכון שבאופן כללי אנשי סדום רעים וחטאים, אבל אולי בפנים יש משהו טוב שאסור לאבד אותו. תסתכל על המציאות, ותחפש את הנקודות הטובות שבתוך המציאות. הוא עושה הסכמים עם השכנים שלו. על זה אומר הנצי"ב, כי סדר העולם זה להתייחס בהדדיות, והעולם צריך לחיות בשלום. כמובן שאברהם אבינו לא נותן שום הכשר לשום דבר רע שבעולם, חלילה וחס.
אותו דבר, אהרון הכהן שהוא אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. אין הכוונה שאהרון היה מכיל את הרע, וחושב לא נורא שיעשו חטאים ועבירות חס וחלילה. בשביל אהרון עבירה זה היה דבר טראגי זה איום ונורא. אהרן לא נתן הכשר לקלקול, אבל הוא חיפש את הפנימיות של הבן אדם, שבתוך תוכו הוא רוצה טוב. גם הרשעים מתחרטים. רשע גמור זה אדם שבכלל כבר לא מסוגל להתחרט, זה לא מצוי. אבל רוב האנשים גם אלו שחוטאים בתוך תוכם לפני ולפנים הם בעצם רוצים טוב הם לא מתגברים הם משובשים, אבל אם אתה מאיר את הנקודה הפנימית הטובה שקיימת בהם אז היא מתעוררת, ויכול להיות שיהיה אחר כך תיקון. כך היו האבות, זה מה שאומר הנצי"ב, ספר בראשית זו הקדמה, לפני שמקבלים את התורה צריך בריאות, צריך מידות טובות, צריך עין טובה.
חומש ויקרא - ספר העבודה של כלל ישראל
אחר כך בספר שמות הקב"ה נותן לנו תורה ומאיר עלינו באורה של תורה, ומרים אותנו למדרגה חדשה. קודם היינו מדרגה אנושית מושלמת כביכול, האבות הגיעו למדרגה של דרך ארץ השלימה ומתוך כך אחר כך באה הופעת התורה. ספר ויקרא זה ספר העבודה, ספר הקורבנות, הספר של ההתחברות לריבונו של עולם. ועיקר ההתחברות לריבונו של עולם זה של כלל ישראל. רוב המצוות קשורות עם בית המקדש בארץ ישראל. זאת אומרת, עיקר עניינם של ישראל זה לעבוד את ה' יחד. לא כל אחד עומד בפני עצמו, כאילו עומד לבדו מול ריבונו של עולם והוא צריך להיות מתוקן. יש כאלה שחושבים שצריך להתפלל במניין כדי להתפלל יותר טוב. זה נכון, אבל תפילה במניין זה בעיקר תפילה של ציבור, וציבור זה משהו אחר. זו יציאה מן הפרט אל הכלל. זו כאילו הופעה חדשה אחרת לגמרי. אם כלל ישראל מתפללים, זו מציאות לגמרי אחרת. יכול להיות לפעמים נציג של כלל ישראל שהוא מקריב קורבן תמיד, אבל כלל ישראל כאן עובד את ה' על ידי שליח. זה כלל ישראל שמקריב קרבן, מציאות של כלל. זאת אומרת עניין עבודת ה' העיקרית היא קורבנות, ועיקר הקורבנות זה קורבנות הציבור הקבועים, התמיד והמוספים שבאים על ידי הכלל. זה עניינו של כל אחד מאתנו להיות חלק מהכלל כולו.
השמחה והריקודים הראויים לסיום החומש
אשרינו שזכינו לסיים את החומש השלישי. אנחנו מבטאים את זה בריקוד שאנחנו רוקדים אחרי סיום הספר. שאם בשמחת תורה רוקדים כל היום, אז על חמישית מהחומש גם צריך מאוד לשמוח. מסיימים ספר תורה שמחים. זו לא סתם זה קריאת תורה בציבור, זה משהו מיוחד. חזרנו וקראנו וסיימנו ספר תורה, זה משהו גדול. יש סיומים של תורה שבעל פה, ויש סיום של התורה שבכתב. צריכים לחוש את הדברים האלה. לא לתת לזה לעבור כאילו לא היה פה משהו מיוחד. אם כשאתה מסיים לבד מסכת אתה נורא שמח, כשאנחנו מסיימים חומש, צריכה השמחה להיות הרבה יותר גדולה, כי כלל ישראל עכשיו מסיים ספר בתורה. זה משהו שמחבר את כלל ישראל בכל המקומות בכל העולם כולו. השבת עם ישראל סיים בקריאת התורה את ספר ויקרא, צריך לחיות את זה.
השבוע הזה הוא שבוע מיוחד. בשנים האחרונות התרגלנו שאנחנו מבטאים את זה בצורה כזאת שאנחנו לא אומרים תחנון בכל ששת הימים. יום אחד שוחרר בית אל, זו הסיבה לא להגיד תחנון, יום אחד שחרור שכם יום אחד שוחררה חברון, אז צריכים בכל ששת הימים לא לומר תחנון, כי אכן הקב"ה באותם ששת הימים הופיע עלינו שפע כזה, ימים שהקב"ה השפיע עלינו רוב טובה. כל העולם כולו עמד נפעם. שבוע מיוחד. וכמו שאמרתי בהתחלה, "אם בחוקותיי תלכו" - שתהיו עמלים בתורה, לבטא את הגודל של השמחה בהתחברות נוספת אל התורה. חזק ונתחזק.
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
שבועות מעין עולם הבא!
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך השבת היא זכר ליציאת מצרים?
כיצד מתחזקים באהבת ישראל?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
איך ללמוד אמונה?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
היסוד הגדול שנלמד מרבי שמעון בר יוחאי
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
