בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • מלחמת "חרבות הברזל"
קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש

תודעת חורבןלהצלחת חיילי צה"ל ולרפואת הפצועים והשבת החטופים

undefined
5 דק' קריאה
תקופת חגי תשרי גדושה בימים מיוחדים ושמחים. ימים של חשבון נפש, המלכת ה', כפרת עוונות וטהרה, ישיבה בצל השכינה ושמחה בתורה. אלא שהשנה הימים האלה מתחברים עם זיכרון היום הנורא ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה. המפגש המצמרר הזה מעלה לא מעט שאלות, אחת השאלות נוגעת בתודעת החורבן ותפקידה במציאות של עצמאות וריבונות יהודית.
לפני כמה שבועות ציינו את תשעה באב. השאלה שחזרה על עצמה בכל שנה הייתה כיצד נקונן על חורבן ירושלים: "נחם ה' א־לוהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה", והרי ירושלים היא עיר שחוברה לה יחדיו, כיכר העיר שוקקת חיים ומתקיימים בה דברי הנביא זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ד-ה). מדוע במציאות של עצמאות, קיום בביטחון וברווחה גדולה שלא הייתה כמוה מאז ימי שלמה המלך – יום תשעה באב נשאר יום תענית ומספד?!
ואז הגיעה השנה הזאת, העקובה כל כך מדם, מלאה בדמעות ובכאב. השאלה נמוגה בעשן שהיתמר מעל יישובי העוטף בשמחת תורה, היא הוכתמה בדמם השפוך של הנרצחים והגיבורים שנהרגו במלחמה והוטבעה בים הדמעות של משפחות החטופים. השנה לא היה צריך להסביר לאף אחד מהו חורבן, מהו טבח, מהי הפקרות ומהי מציאות של פחד קיומי. במידה רבה מאוד השאלה השנה אינה על ימי התענית וזיכרון החורבן כי אם דווקא על ימי השמחה שבשיאם שמחת תורה. כיצד נחגוג השנה את התקופה המיוחדת הזאת ונקיים את הצו "ושמחת בחגך"?

כפירה בהיתכנות החורבן
האירועים הקשים מזמינים אותנו לבחון מחדש את יחסנו לחורבן ולתודעת חורבן. עד לפני שנה לא לגמרי הכרנו מציאות של פרעות, של טבח, חורבן והרס. לא רק שהדור הזה לא טעם טעם חורבן, אלא בפועל כפר בעצם האפשרות שיארע אחד כזה. קיבענו את המחשבה ש"לא תהיה גלות שלישית". גם הצמרת המדינית, הצבאית והכלכלית של ישראל טפטפה לנו כל העת שהמדינה חזקה ויציבה, שצבאה חזק ובלתי מנוצח ושכלכלתה מבוססת ואיתנה. אבל בשמחת תורה תשפ"ד הביטחון הזה נשבר לרסיסים – והצטרפנו לתודעה של כל הדורות שקדמו לנו. במשך כמה שעות היה מקום אחד בעולם שבו שוב דם יהודי היה הפקר. היום הנורא ההוא וגם הימים שהגיעו אחריו, הנכיחו בפני הדור הזה את טעמה של מציאות נטולת עצמאות ונטולת ריבונות.
החורבן שחווינו נותן לנו הזדמנות לחזור ולקרוא את התורה והנביאים בפשטות. כחלק מההכנה של ספר דברים לכניסת עם ישראל לארץ, נזכרות בו אזהרות חמורות על מה שעלול לקרות לעם כתוצאה מהקיום הריבוני והבטוח בארץ. אחת מן הפרשות נקבעה לקריאה בתשעה באב: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כול ועשיתם הרע בעיני ה' א־לוהיך להכעיסו: העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה" (דברים ד, כה-כו).
משה מזהיר את העם: הדור הראשון החלוץ בארץ יניע את עצמו, הדור השני המתבסס גם הוא עדיין יזכור את נס תקומתו ועבודתו עוד רבה. הדור השלישי והדור הרביעי כבר עומדים בפני המובן מאליו, והם עלולים לשכוח את הייעוד ואת המטרה ולהשחית.
בפרשת עקב התורה חוזרת על האזהרות החמורות האלה ומחדדת אותן: "הישמר לך פן תשכח את ה' א־לוהיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' א־לוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים... ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים פרק ח).
במציאות ריבונית, בטוחה, בעת שגשוג כלכלי ומדיני, הסכנה הגדולה ביותר היא לראות בכוח את מקור העוצמה. התורה מדגישה שברגעים שבהם הכוח הלאומי הולך ומתבסס, דווקא אז חייב העם לזכור את מקורו האמיתי, שהוא גם הסיבה, הייעוד והמשמעות של הכוח: "וזכרת את ה' א־לוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". לא קיבלנו את הכוח לשם הכוח אלא לשם מטרה נעלה יותר, וברגע שהכוח מעוור את עיני האומה והיא שוכחת את ייעודו, היא מסתכנת בשלילתו ממנה. גם מבחינה אזרחית העיקרון הזה מוכר וידוע: מציאות שלטונית שאינה יודעת להגביל את כוחה סופה להסתאב, להירקב ולהתפורר. אחד מעקרונות היסוד בדמוקרטיה הוא הגבלת השלטון (או מניעת עריצות הרוב), ולא בכדי.

ערך החירות נרמס בכוח
בדומה לתורה, נבואות החורבן כולן מופנות כלפי אומה שהשימוש בכוח בשדרות החברתיות שלה הלך והתעוות באופן טוטאלי: מערכות השלטון מושחתות - "שרייך סוררים וחברי גנבים" (ישעיהו א, כג), המערכות הדתיות מסואבות, היחסים החברתיים בין עניים לעשירים זועקים חמס, וערך החירות שבשמו גאל הקב"ה את ישראל ממצרים נרמס תחת היותה של החברה היהודית בירושלים בית עבדים של ממש.
ירמיהו נלחם בכל כוחו להשמיע את דברי ה' על החורבן הממשמש ובא, מכיוון שהוא האמין שיש בכוח נבואת החורבן לטלטל את החברה הישראלית בדורו ולהשיב אותה בתשובה. במובן מסוים ובאופן מעט אירוני נבואות החורבן הן הנבואות השמחות ביותר, משום שהן מעידות שטרם אירע חורבן ועדיין קיים הסיכוי לתיקון. אולם לצערנו נבואותיו של ירמיהו לא הועילו. ירושלים חרבה משום שבני אדם לא רוצים להאמין לסיפורי חורבן. יש מנגנון אנושי חזק שמבקש להגן עלינו מפני המחשבה שהגרוע מכול עלול לקרות. מנגנון ההגנה הזה יכול להשתכלל מאוד, בטח במציאות של מדינה ריבונית, חזקה ומשגשגת. ככה הולכת ונרקמת לה קונספציה של ממש המעוגנת היטב בכל שדרות המציאות המדומיינת שאדם וחברה יוצרים לעצמם: היה לא תהיה! אין נסיגה בגאולה! אין ה' מחריב את ביתו! וכפי שהיא נשמעת בשפה דתית היא עשויה להישמע גם בשפה ארצית: "צה"ל חזק ובלתי מנוצח" וכדומה.
אולם מה שנביא אינו מסוגל לעשות, המציאות מסוגלת. "אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב" (בבלי מגילה י"ד ע"א). הסרת הטבעת מאצבע המלך אחשוורוש ומסירתה להמן הרשע סימנו את תחילתו של החורבן. המציאות הזאת הצליחה לטלטל את האומה ולהחזירה למוטב. שנה שלמה חיכו היהודים לטבח הנורא שהיה אמור להכות בהם ביום י"ג באדר, היום שנקבע לדורות ליום תענית אסתר. הם קיבלו עליהם תענית, ואסתר בפעולתה ההרואית הצליחה לפעול לביטול הגזרה. השמחה הגדולה של פורים היא לזכר יכולתו של העם היהודי להיות אקטיבי בגורלו ולשנות אותו לטובה. הדבר הזה התאפשר דווקא בגלל שמוחשיות סכנת החורבן היא שהביאה להיפוך המציאות "עד שישלטו היהודים המה בשונאיהם".
זוהי החשיבות העצומה של תודעת החורבן. החורבן מזכיר לנו שלמציאות עצמאית וריבונית שלנו על הארץ הזאת יש ייעוד, ושאם חס ושלום נפנה את גבנו אליו - נאבד אותה. במובן הזה שימור תודעת חורבן אינה בשום פנים מעשה גלותי. אדרבה! היא מעשה גאולי.
כבר חשנו בראשית ימי המלחמה אילו עוצמות של אור וטוב העם הזה יודע להוציא מעצמו בכל שדרות חייו. תקופת החגים הזאת היא אומנם המורכבת ביותר מאז השואה, אבל היא עשויה להיות התקופה שמטעינה את האומה מחדש - לקראת משימת התיקון המחייבת כל אחד ואחת מאיתנו. מודל התיקון היסודי אמור להילמד מהאתוס המכונן של ימי התשובה: חשבון נפש והתבוננות פנימה, ובשום פנים לא הכאה על חזה המחנה שכנגד. דווקא הנגיעה הקשה כל כך בחורבן הממשי עשויה להיות הגורם המניע לתיקון שסופו שמחה, אחווה, אהבה, שלום ורעות.

הכותב הוא מנחה פדגוגי בעמותת יסודות העוסקת בחינוך, תורה ודמוקרטיה
מתוך העיתון 'בשבע'



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il