ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מלחמת "חרבות הברזל"
לפני כמה שבועות ציינו את תשעה באב. השאלה שחזרה על עצמה בכל שנה הייתה כיצד נקונן על חורבן ירושלים: "נחם ה' א־לוהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה", והרי ירושלים היא עיר שחוברה לה יחדיו, כיכר העיר שוקקת חיים ומתקיימים בה דברי הנביא זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ד-ה). מדוע במציאות של עצמאות, קיום בביטחון וברווחה גדולה שלא הייתה כמוה מאז ימי שלמה המלך – יום תשעה באב נשאר יום תענית ומספד?!
ואז הגיעה השנה הזאת, העקובה כל כך מדם, מלאה בדמעות ובכאב. השאלה נמוגה בעשן שהיתמר מעל יישובי העוטף בשמחת תורה, היא הוכתמה בדמם השפוך של הנרצחים והגיבורים שנהרגו במלחמה והוטבעה בים הדמעות של משפחות החטופים. השנה לא היה צריך להסביר לאף אחד מהו חורבן, מהו טבח, מהי הפקרות ומהי מציאות של פחד קיומי. במידה רבה מאוד השאלה השנה אינה על ימי התענית וזיכרון החורבן כי אם דווקא על ימי השמחה שבשיאם שמחת תורה. כיצד נחגוג השנה את התקופה המיוחדת הזאת ונקיים את הצו "ושמחת בחגך"?
כפירה בהיתכנות החורבן
האירועים הקשים מזמינים אותנו לבחון מחדש את יחסנו לחורבן ולתודעת חורבן. עד לפני שנה לא לגמרי הכרנו מציאות של פרעות, של טבח, חורבן והרס. לא רק שהדור הזה לא טעם טעם חורבן, אלא בפועל כפר בעצם האפשרות שיארע אחד כזה. קיבענו את המחשבה ש"לא תהיה גלות שלישית". גם הצמרת המדינית, הצבאית והכלכלית של ישראל טפטפה לנו כל העת שהמדינה חזקה ויציבה, שצבאה חזק ובלתי מנוצח ושכלכלתה מבוססת ואיתנה. אבל בשמחת תורה תשפ"ד הביטחון הזה נשבר לרסיסים – והצטרפנו לתודעה של כל הדורות שקדמו לנו. במשך כמה שעות היה מקום אחד בעולם שבו שוב דם יהודי היה הפקר. היום הנורא ההוא וגם הימים שהגיעו אחריו, הנכיחו בפני הדור הזה את טעמה של מציאות נטולת עצמאות ונטולת ריבונות.
החורבן שחווינו נותן לנו הזדמנות לחזור ולקרוא את התורה והנביאים בפשטות. כחלק מההכנה של ספר דברים לכניסת עם ישראל לארץ, נזכרות בו אזהרות חמורות על מה שעלול לקרות לעם כתוצאה מהקיום הריבוני והבטוח בארץ. אחת מן הפרשות נקבעה לקריאה בתשעה באב: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כול ועשיתם הרע בעיני ה' א־לוהיך להכעיסו: העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה" (דברים ד, כה-כו).
משה מזהיר את העם: הדור הראשון החלוץ בארץ יניע את עצמו, הדור השני המתבסס גם הוא עדיין יזכור את נס תקומתו ועבודתו עוד רבה. הדור השלישי והדור הרביעי כבר עומדים בפני המובן מאליו, והם עלולים לשכוח את הייעוד ואת המטרה ולהשחית.
בפרשת עקב התורה חוזרת על האזהרות החמורות האלה ומחדדת אותן: "הישמר לך פן תשכח את ה' א־לוהיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' א־לוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים... ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים פרק ח).
במציאות ריבונית, בטוחה, בעת שגשוג כלכלי ומדיני, הסכנה הגדולה ביותר היא לראות בכוח את מקור העוצמה. התורה מדגישה שברגעים שבהם הכוח הלאומי הולך ומתבסס, דווקא אז חייב העם לזכור את מקורו האמיתי, שהוא גם הסיבה, הייעוד והמשמעות של הכוח: "וזכרת את ה' א־לוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". לא קיבלנו את הכוח לשם הכוח אלא לשם מטרה נעלה יותר, וברגע שהכוח מעוור את עיני האומה והיא שוכחת את ייעודו, היא מסתכנת בשלילתו ממנה. גם מבחינה אזרחית העיקרון הזה מוכר וידוע: מציאות שלטונית שאינה יודעת להגביל את כוחה סופה להסתאב, להירקב ולהתפורר. אחד מעקרונות היסוד בדמוקרטיה הוא הגבלת השלטון (או מניעת עריצות הרוב), ולא בכדי.
ערך החירות נרמס בכוח
בדומה לתורה, נבואות החורבן כולן מופנות כלפי אומה שהשימוש בכוח בשדרות החברתיות שלה הלך והתעוות באופן טוטאלי: מערכות השלטון מושחתות - "שרייך סוררים וחברי גנבים" (ישעיהו א, כג), המערכות הדתיות מסואבות, היחסים החברתיים בין עניים לעשירים זועקים חמס, וערך החירות שבשמו גאל הקב"ה את ישראל ממצרים נרמס תחת היותה של החברה היהודית בירושלים בית עבדים של ממש.
ירמיהו נלחם בכל כוחו להשמיע את דברי ה' על החורבן הממשמש ובא, מכיוון שהוא האמין שיש בכוח נבואת החורבן לטלטל את החברה הישראלית בדורו ולהשיב אותה בתשובה. במובן מסוים ובאופן מעט אירוני נבואות החורבן הן הנבואות השמחות ביותר, משום שהן מעידות שטרם אירע חורבן ועדיין קיים הסיכוי לתיקון. אולם לצערנו נבואותיו של ירמיהו לא הועילו. ירושלים חרבה משום שבני אדם לא רוצים להאמין לסיפורי חורבן. יש מנגנון אנושי חזק שמבקש להגן עלינו מפני המחשבה שהגרוע מכול עלול לקרות. מנגנון ההגנה הזה יכול להשתכלל מאוד, בטח במציאות של מדינה ריבונית, חזקה ומשגשגת. ככה הולכת ונרקמת לה קונספציה של ממש המעוגנת היטב בכל שדרות המציאות המדומיינת שאדם וחברה יוצרים לעצמם: היה לא תהיה! אין נסיגה בגאולה! אין ה' מחריב את ביתו! וכפי שהיא נשמעת בשפה דתית היא עשויה להישמע גם בשפה ארצית: "צה"ל חזק ובלתי מנוצח" וכדומה.
אולם מה שנביא אינו מסוגל לעשות, המציאות מסוגלת. "אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב" (בבלי מגילה י"ד ע"א). הסרת הטבעת מאצבע המלך אחשוורוש ומסירתה להמן הרשע סימנו את תחילתו של החורבן. המציאות הזאת הצליחה לטלטל את האומה ולהחזירה למוטב. שנה שלמה חיכו היהודים לטבח הנורא שהיה אמור להכות בהם ביום י"ג באדר, היום שנקבע לדורות ליום תענית אסתר. הם קיבלו עליהם תענית, ואסתר בפעולתה ההרואית הצליחה לפעול לביטול הגזרה. השמחה הגדולה של פורים היא לזכר יכולתו של העם היהודי להיות אקטיבי בגורלו ולשנות אותו לטובה. הדבר הזה התאפשר דווקא בגלל שמוחשיות סכנת החורבן היא שהביאה להיפוך המציאות "עד שישלטו היהודים המה בשונאיהם".
זוהי החשיבות העצומה של תודעת החורבן. החורבן מזכיר לנו שלמציאות עצמאית וריבונית שלנו על הארץ הזאת יש ייעוד, ושאם חס ושלום נפנה את גבנו אליו - נאבד אותה. במובן הזה שימור תודעת חורבן אינה בשום פנים מעשה גלותי. אדרבה! היא מעשה גאולי.
כבר חשנו בראשית ימי המלחמה אילו עוצמות של אור וטוב העם הזה יודע להוציא מעצמו בכל שדרות חייו. תקופת החגים הזאת היא אומנם המורכבת ביותר מאז השואה, אבל היא עשויה להיות התקופה שמטעינה את האומה מחדש - לקראת משימת התיקון המחייבת כל אחד ואחת מאיתנו. מודל התיקון היסודי אמור להילמד מהאתוס המכונן של ימי התשובה: חשבון נפש והתבוננות פנימה, ובשום פנים לא הכאה על חזה המחנה שכנגד. דווקא הנגיעה הקשה כל כך בחורבן הממשי עשויה להיות הגורם המניע לתיקון שסופו שמחה, אחווה, אהבה, שלום ורעות.
הכותב הוא מנחה פדגוגי בעמותת יסודות העוסקת בחינוך, תורה ודמוקרטיה
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
