חותם קדושת הזמנים | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

שבת ומועדים
חנוכה
שיחות לחג החנוכה

קטגוריה משנית

שבת ומועדים
חנוכה
עיונים בעניני חנוכה

13 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

החזרת המלכות וחיתום הזמנים
כותב רבנו הרב צבי יהודה:
כמו מלאכי, זה עזרא העולה ומעלה וחוזר מבבל לארץ ישראל, הוא אחרון הנביאים וחותמם,- בהזכרת תורת משה עבד ה', מצות חוקיה ומשפטיה, עם הודעת שליחותו של אליהו הנביא להשיב לב אבות ובנים,- ובסיומו נמשכה בישראל רוח הקודש המכוונת למעשים ולמצבים השונים.
חז"ל אומרים שמלאכי זה עזרא (מגילה טו, א). עזרא חי בתחילת בית שני, ועל כן מצד אחד עזרא היה אחרון הנביאים וחותם הנבואה, ומצד שני פעל בתחילת תקופה חדשה של עלייה לארץ ישראל ובית שני.
בסוף נבואתו של מלאכי נאמר: "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג, כב), כלומר הוראה להמשיך את התורה הלאה. לאחר מכן מוסיף הנביא עוד: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" (שם כג), זוהי הוראה להמשיך את הנבואה הלאה, והמשך הנבואה יהיה על ידי אליהו הנביא. פירוש הדבר הוא, שלא תהיה ממש נבואה אלא יהיו גלויי אליהו במשך הדורות. לאחר שנסתלקה הנבואה עדיין יש רוח הקדש בישראל, שמדריכה ומתגלה מפעם לפעם. היא התגלתה לתנאים ואמוראים (עי' עירובין סד, ב), בבית מדרשו של הראב"ד 1 ועוד 2 .
כשם שמלאכי אחרון הנביאים חוזר מבבל לארץ ישראל, מעלה עמו את הגולה ומדריך אותם בעניין התורה, כך חג החנוכה:
כן חג החנוכה, בהחזרת המלכות הישראלית, מלכות הארץ ותורת אלוקיה במלוא מפלאות נצחונה בבית המקדש, הוא סיומם של החגים, של סדרי זמנים מקודשים בישראל, האחרון והחותם שלהם.
בחנוכה ישנה התחדשות של החזרת המלכות ועבודת בית המקדש. זהו אחרון החגים, החג החותם את סדרי הזמנים המקודשים בישראל. החגים מדאורייתא הם: פסח, שבועות וסוכות, ולאחריהם פורים שנמצא בגבול בין מצווה דאורייתא לדרבנן 3 , שהרי חז"ל אומרים לנו שמגילת אסתר היא חלק מכתבי הקודש (עי' מגילה ז, א). לאחר מכן בא חג החנוכה (כמאתיים שנים אחרי פורים, שהיה גם הוא בסמוך לתחילת בית שני). אמנם הוא חג מדרבנן, אבל חז"ל אומרים שיש כוח לחכמים לתקן. הגמרא (שבת כג, א) שואלת, כיצד מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" על הדלקת נר חנוכה - היכן צוונו על חנוכה? משיבה הגמרא "מלא תסור" (דברים יז, יא) - כלומר, מצווה דאורייתא לשמוע בקול חכמים, דברי חכמים הם המשך של התורה. מכל מקום, בחנוכה מתחדשת מלכות ישראל, על ידי כך מופיעה התורה מחדש, ניצחון על היוונים והמתייוונים, ונוסף לכך מתחדשת עבודת בית המקדש - והוא אחרון בסדרי הזמנים והחותם שלהם.
הופעת שלמות קדושת הזמנים
מה נתכוון הרצי"ה ללמד אותנו בדבריו אלו? חתימת פרק היא בעצם הדרכה לדורות. כשם שמלאכי עומד בסיום פרק הופעת הנבואה בישראל, ומכאן והלאה ישנה המשכה של רוח הקודש ושל הדרכת התורה לכל הדורות, כך "סיומם של החגים" פירושו שמופיעה לפנינו כעת תמונת כל החגים, ההופעה השלמה של החגים. קודם לכן לא היתה הופעה מושלמת, לא הגיעה השעה שיופיע חג חנוכה שהוא מסיים וחותם את הופעת סדרי הזמנים המקודשים בישראל, וכעת ישנו סדר של הופעת סדרי קדושת זמנים - שלושה רגלים, ראש השנה ויום הכפורים, פורים וחנוכה.
ישנן מדרגות בקדושה: ישנה קדושה מדאורייתא וישנה קדושה מדרבנן, ולכל מדרגה יש את המעלות המיוחדות שלה. מדרגה של קדושת ימים מדרבנן, הכוונה לקדושה שהיא יותר בתוך המציאות, חודרת לתוך החיים פנימה, לעומת חגים מדאורייתא שבהם מתרוממים מעל החיים. לדוגמא, איסור מלאכה: השבת היא השורש של קדושת הזמנים, ובה כל המלאכות אסורות, בשבת אנו מתרוממים מעל המציאות ונפרדים ממנה, מעין עולם הבא. יום טוב אינו באותה מדרגה של התרוממות מן המציאות ודרישה לחיות חיים מופשטים, אלא במדרגה מורכבת יותר, אמנם ישנם איסורי מלאכה באופן כללי, אך מלאכת אוכל נפש מותרת, זוהי כבר פגישה גדולה יותר עם המציאות. לעומת שבת ויום טוב שקדושתם מדאורייתא, ישנם ימים שקדושתם רק מדרבנן כפורים וחנוכה – בהם אין איסור מלאכה, אבל יש איסור להיות בצער ואבלות ובזה יש חילוק מדרגות בין פורים לחנוכה: בפורים אלו ימי שמחה ממש ואין אבלות כלל, ולעומת זאת בחנוכה ישנם דיני אבלות. ישנן מדרגות מדרגות בהופעת קדושת הזמנים. מבחינה מסוימת קדושת הזמנים העליונה, שבת, מרימה אותנו מעל המציאות, ולאחריה בהמשך סדרי קדושת הזמנים, ככל שהקדושה יותר מצומצמת היא למעשה מופיעה יותר בתוך המציאות.
אם כן, ימי החנוכה הם ימי הודאה, אין בהם ביטול מלאכה אך יש בהם קדושה. כלומר, לימי חנוכה יש מעלה ומדרגה מיוחדת של קדושה שמתפשטת גם לימי החול, שאפילו בימי המעשה הפשוטים מופיעה קדושה. ובימי החנוכה שהם חיתום סדר הזמנים, מופיע לפנינו כל סדר קדושת הזמנים בשלמותם.
המשכת קדושת הזמנים בכל המצבים
ממשיך הרצי"ה:
לפי החיתום הזה ומתוכו, מתוך חדשו את קדושת המקום וחנכו בה את גבורת רוח ישראל ותוקף חייו במעמד נצחו בשטפי המים הזידונים, לפיכך, ובמדה זו, נתגלה יפוי כוחה של היהדות להמשכת קידוש זמניה בכל מצביה וטלטוליה השונים.
החיתום של הזמנים הקדושים נעשה במקום הקדוש ביותר, שיא הקדושה - בית המקדש. מתחדשת כעת קדושת המקום וחזרת העבודה לבית המקדש, ובנוסף לכך יש כאן גילוי להופעת "גבורת רוח ישראל ותוקף חייו", גבורה המגלה את המציאות הנצחית של עם ישראל שמתגבר על כל חולשה ועל "שטפי המים הזידונים" - על אויבים כפשוטם ועל אויבים רוחניים.
מהמשך קדושת הזמנים הללו שחותמם זה חנוכה, מופיע יפוי כוחה של היהדות, להמשיך את קדושת הזמנים בכל המצבים והטלטולים השונים. כלומר, גם במצבים של טלטולים, שומר עם ישראל על הקשר אל הקודש על ידי קדושת הזמנים.
קדושה קבועה וקדושה מיטלטלת
הקדושה המטלטלת של המאור, אשר בדרומה של קדושת הקבע, של בית הבחירה, נשתמרה בטהרתה בחותמו של הכהן גדול, בה היה הנס הגדול, בה הופיע השיא הנשגב של פלא הישועה במלחמת ה'.
"הקדושה המטלטלת של המאור" - הכוונה למנורה, שהיא כלי הניתן לטלטול. בניין בית המקדש הוא בניין שמחובר לאדמה וכך גם המזבח צריך להיות "מזבח אדמה" (שמות כ, כא), אבל ישנם כלים במקדש שאפשר לטלטל, כגון המנורה, השולחן והארון שיש בו בדים שנועדו לטלטול "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שמות כה, טו). אלו הם שני צדדים של קדושה שקיימים בבית המקדש: יש צד של קדושה שקבועה בקרקע במקום מסוים בלתי ניתן לטלטול, שהיא קדושת המקום, כמו המזבח שצריך להיות מחובר למקום, וישנה קדושה מיטלטלת הקיימת בכלים.
ישנה נפקא מינה לדינא בחילוק שבין שתי הקדושות: כלים שמטלטלים מקבלים טומאה, ואילו דבר שמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה. נוסף לזה, דן הרצי"ה 4 באריכות בדבר זה שעניינה של המנורה להיות כלי עם אפשרות להיות מטולטל, ומבאר שמטעם זה אם יעשו מנורה שמחוברת לאדמה אין לה גדר של מנורה, כיוון שהיא מאבדת בזה את תורת הכלי שלה. הדיון שם נסוב סביב האיסור לעשות כלים כמו שהיו במקדש, לא שולחן, לא ארון ולא מנורה, וכן אסור לבנות בית כצורת בית המקדש (ברייתא ר"ה כד א ועוד). מחדש הרצי"ה, שמותר לבנות מנורה המחוברת לקרקע, כיוון שמנורה כזו שיש לה גדר של קרקע אינה דומה למנורה שהייתה במקדש שיש עליה תורת כלי. הרצי"ה דן בזה עם הרב פרנק, והרב פרנק הביא ראיה לדבר, שהרי כתוב על המנורה שהיא טהורה (ויקרא כד, ד), משמע שיכול שתהיה בה טומאה, ומכאן יש להוכיח שהיא מיטלטלת, וכן מוכיחה הגמרא שהשולחן מקבל טומאה מכך שכתוב עליו "הטהור" (עי' מנחות כט, א).
המשמעות מכך היא, שאפשר לקחת את הקדושה ולהמשיך אותה למקומות אחרים, הקדושה אינה רק בבית המקדש, אפשר לקחת חלק מן הקדושה ולהמשיך אותה למקום אחר (אמנם, אי אפשר לקחת את הקדושה כולה שהרי אי אפשר לקחת את הבניין).
הקדושה הפנימית שנשתמרה בטהרתה
מצד אחד, בית הבחירה הוא קביעא וקיימא ואין בו אפשרות לשינוי, אבל מצד שני יש בו גם קדושה מטלטלת. קדושה זו נשתמרה בטהרתה ולא נפגעה, והדבר מתבטא בכך שמצאו פך שמן שלא נטמא כדי להדליקה. שמן הוא סימן לתוכן פנימי, והעובדה שהשמן נשאר בטהרתו מבטאת קדושה שנשארה בטהרתה. הווה אומר, היוונים וכל מצב הקלקול שהיה באותה עת לא הצליחו לפגוע בקדושה הפנימית, היא נשתמרה בטהרתה בחותם של הכהן הגדול.
במנורה זו "היה הנס הגדול", כלומר הנס העל טבעי. בחנוכה הייתה מלחמת ה' עם הרבה פלאים של ישועה ונצחונות, וכמובן שריבונו של עולם מוביל את כל המלחמות וכל הנצחונות, אבל הנצחונות הללו היו ניסים שבתוך הטבע, ניסים נסתרים. אבל השיא התגלה על ידי נס גלוי ממש, נס שמבטא את הקדושה של בית המקדש.
המשכת האור מן המקדש אל בתי ישראל
האור של החג האחרון הזה, בהדור מצותו, נאצל ומתפשט מאז, בצורתו היחידית שהיא בהמשך דגמה ובשינוי תבנית מזו של המנורה הציבורית המקורית, בכל בית ישראלי, בכל משפחה ישראלית.
מהיכן נמשך האור של מצוות נר חנוכה שבכל בית בישראל? מבית המקדש, ממקור הקדושה, מן המקום הקבוע נמשך האור הזה ומתפשט ומופיע עכשיו בכל בית ישראל. צריך לדעת לקשור את ההופעה הזאת של הדלקת נר חנוכה למקורה, לשורשה. להמשיך כאן את האור הגדול של הופעתו בבית המקדש עם כל הניסים שנעשו אז, והאור הזה מתפשט בצורתו הייחודית כהמשך.
אמנם, המשך האור הוא בשינוי, משום שאסור לנו לעשות מנורה כמו שהייתה בבית המקדש, לכן החנוכיה שאנו מדליקים בה היא של שמונה קנים "בשינוי תבנית מזו של המנורה הציבורית המקורית". כלומר, יש כאן המשך התוך הרוחני אבל בשינוי הצורה, כי לא ראוי לעשות כצורת המנורה שעניינה להיות רק שם בבית המקדש.
כך הסביר הרב זצ"ל 5 את הסיבה לכך שקבעו להדליק נרות שמונה ימים ולא שבעה. לכאורה, הנס היה רק שבעה ימים, שהרי מצאו ביום הראשון פך שמן שמספיק ליום אחד, ואם כן ביום הראשון שהדליקו בו לא היה נס, והיה מקום לעשות זכר לנס לשבעה ימים בלבד? תירוצים רבים נאמרו על שאלה זו 6 . הרב מתרץ, שכדי שלא יעשו מנורה של שבעה קנים לשבעה ימים, לכן תיקנו חכמים להדליק שמונה ימים גם כנגד היום הראשון, וממילא יעשו מנורה בת שמונה קנים בשינוי צורה מצורת המנורה המקורית.
אור התורה ונר המצוה
זה אור התורה ונר המצוה מאירים ומישרים בה את דרך החיים, בדעת רוממותם ותוכחת מוסרם, לכל בני ישראל בכל מושבותם, גם בכל מצרי נדחיהם, מגלים את חלקם באלוקיהם, את חלקם בתורתו ודבקם במצוותיו, מבטלים את עול מלכות הגויים, אשר סבונו סבבונו ודועכו כאש קוצים, מפני השמן הנמשך בבתי הקֹדש הישראליים.
האור הזה שאנו מאירים, אור נרות החנוכה הוא אור התורה ונר המצווה. האור הזה ממשיך להאיר וליישר. כאשר אנחנו מתבוננים מהו התוכן ומהי המשמעות של האור הזה, אנו מבינים שזו מצוה דרבנן שקבעו לנו חכמים כהמשך להדלקת המנורה של בית המקדש, פתאום מתברר שכל אחד מישראל הוא בחינה של המשך הכהונה והמשך עבודת בית המקדש, ועל כן כל אחד מאתנו נוהג זכר לזה.
המשכת אותו הנס שהיה במקדש זהו אור שמאיר לנו בעצם את האור הפנימי, את האור המקורי. האורות האלה, אור התורה ונר המצווה, מאירים ומיישרים את דרך החיים על ידי התבוננות בדבר ה'. הדבר מתבאר בפסוק "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (משלי ו, כג), רמוז שאור התורה ונר המצווה הם אלו שמיישרים את דרך החיים ומכוונים את המוסר.
"לכל בני ישראל בכל מושבותם בכל מיצרי נדחיהם" - בכל מקום שאנו נמצאים, אנחנו הולכים עם האור הזה, מדליקים את נרות החנוכה וממשיכים את אותה הגדולה הפנימית, את אותה הדבקות, את אור התורה. ו"מגלים את חלקם באלוקיהם" - מודיעים שיש לנו חלק באלוקי ישראל. מעשה זה בא לאפוקי ממה שציוו היוונים על ישראל לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל (עי' בראשית רבה פרשה ב סי' ד ועוד), אבל לנו יש חלק, ולכן אנו מדליקים את הנרות ומראים שיש לנו חלק באלוקי ישראל.. "את חלקם בתורתו ודבקם במצוותיו" - כלשון התפילה: "תן חלקנו בתורתך ודבקנו במצוותיך".
"מבטלים את עול מלכות הגויים... מפני השמן הנמשך בבתי הקֹדש הישראליים" – כאן מרמז הרצי"ה על מאמר חז"ל שדרשו בפסוק "וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן" (ישעיהו י, כז), שבזמן חזקיהו התפשטה התורה בכל חלקי ישראל, וחפשו מדן ועד באר שבע ולא מצאו נער ונערה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, ומזה באה ההצלה בדרך נס, שבאו אויבים ומתו כולם בלילה אחד על ידי המלאך (סנהדרין צד, ב). וזה מה שנאמר בפסוק, חובל עול מלכויות שרצו להשתלט עלינו, מפני שמן שהדליקו בבתי המדרש ולמדו תורה, כולם עסקו בתורה ולכן זכו לסילוק עול מלכויות, כפי שנאמר במשנה: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות ג, ה). על ידי אור התורה והמצווה שמלוה אותנו מההופעה של בית המקדש ונמשך בבתי הקודש הישראלים, אנו מכריזים שיש לנו חלק באלוקי ישראל, שיש לנו חלק בתורה ואנו דבקים במצוות, וממילא מתבטל עול מלכויות שסבונו וסבבונו.
אדם ההולך לקיים מצוות נר חנוכה צריך לחשוב על כל המהות הפנימית, על המקור, מה התוכן שמעשה זה מכיל: אנו מתחברים עכשיו עם המנורה של בית המקדש, עם האור של בית המקדש, וממילא אנו מתחברים על ידי זה לבית המקדש כולו, לקודש הקודשים ולתורה שמופיעה במקדש, וממשיכים את האור הזה. בעבר, היינו במקור, במקום הקדוש בעצמו, ומשם אנו ממשיכים את האור הזה במשך הדורות. אנחנו ממשיכים מה שעשו אבותינו ואבות אבותינו ומדליקים כעת נר כהמשך של מסורת ארוכה של דורות, כאילו האור הולך ונמשך. מאז בניין בית המקדש הקדושה הזאת נשמרת, אי אפשר לפגוע בה כמו שאז לא יכלו לפגוע בה, אפשר לפגוע בדברים חיצוניים, אך אי אפשר לפגוע בשורש הקדושה. שורש הקדושה נמשך והולך בכל המצבים - בכל המקומות ממשיכים את האור הזה.
קדושת נרות החנוכה
בעצם הופעת מציאותם, לשמה בלבד, "לא להשתמש בהם", שמוש מעשי או רוחני, "אלא לראותם" "כי קֹדש הם", ו"קֹדש הוא מלה בגרמיהּ", ו"טוביהּ גניז בגויהּ", מקיימים את היהדות וחיוניותה, את עקר כוחו של ישראל וערכו היסודי שבעצם מציאותו, כי קֹדש הוא לה', בכורו ועליונו,- ו"בהויתם הם קדושים".
מדליקים את הנרות האלה כדי שיאירו, ולא כדי להשתמש בהם שימוש מעשי או רוחני, אפילו לא כדי ללמוד תורה לאור הנרות האלה 7 .
הביטוי "כי קדש הם" צריך לימוד והתבוננות, משום שהדין הוא שנרות חנוכה אינם קדושים. ישנן מצוות שהן קודש כמו תפילין וכמו ספר תורה שאסור לפגום בהם וצריך לנהוג בהם קדושה. וישנן מצוות שאינן קדושות, כמו ציצית, שלאחר שהתקלקלו הציציות אפשר לזורק אותם, ואין צורך לנהוג בהם קדושה (עי' ברייתא מגילה כו, ב). אמנם, בשעת המצווה, הערך המצוותי שלהם קדוש, וכן נרות חנוכה, בשעה שהם דולקים אין רשות להשתמש בהם (עי' שבת כא, ב), אך לאחר גמר השימוש, שכבר נעשתה בהם המצווה - אין בהם קדושה 8 . אם כן, מהי משמעות הכינוי "קודש" לנרות החנוכה?
המילה "קודש" היא מילה בעלת משמעות עמוקה מאוד.
ישנן שלוש מדרגות - קֹדש, קדוש, קדושה. "קֹדש" זו מילה הבנויה משלוש אותיות, ונאמר בספר הזוהר "קדש הוא מלה בגרמיה" (זוהר אמור צד, ב), כלומר היא מילה בפני עצמה ואין לה הגדרה. הרב הנזיר כותב בהקדמה לאורות הקודש, שפעם נכנס לרב ושאל אותו מה זה קדש. הרב הרהר כיצד להגדיר, ואמר: "המתגלה בקדושה". כלומר, "קדש" היא מילה בלתי ניתנת להסברה. בלקסיקון הפילוסופי אין מושג של קדושה, משום שקדושה זו מציאות על טבעית, והפילוסופיה אינה מכירה מציאות שמעל הטבע, היא מכירה רק מה שכוחות האדם - השכל והרגש - מבינים, אבל מה שהאדם איננו מבין, בזה הפילוסופיה לא עוסקת. הפילוסופיה היא החכמה השכלית האנושית, וקדש זו השפעה מלמעלה.
אם כן, המדרגה העליונה היא "קֹדש" בלי אות ו', זהו השורש הפנימי, למעלה למעלה, לאחר מכן "קדוש", שמשמעו ירידה למציאות, ולאחריו יש "קדושה". בקדוש הוספנו אות ו' ובקדושה הוספנו אות ה', משמעות הדברים היא כך: האות ו' היא כמו צינור המתפשט, הקדש שהיה סמוי ונעלם קיבל צינור שממשיך את הקדש אל החיים. אחר כך קדושה עם אות ה', שמורה, לפי המהר"ל 9 , על התפשטות לארבעה צדדים ולמרכז. הקדושה לא מופיעה רק כזרם דק, קו, אלא מתפשטת.
אם כן, "קֹדש" היא מילה פנימית מאוד, עליונה. ממילא, משמעות הביטוי "קדש" כלפי נרות החנוכה היא עמוקה מאוד: אנחנו מתחברים למקור של הקדושה היותר עליונה, קדש הקדשים, בהדלקת הנרות הללו.
לכן הנרות הללו שאין לנו רשות להשתמש בהם, מפני שהם קדש, "מקיימים את היהדות ואת חיוניותה". גם ישראל נקראו קדש - "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג), ישראל הם בכורים, ובכור הוא קדוש. מציאות הנרות עניינה הוא לקיים את היהדות, את הופעת דבר ה' - התורה והמצווה, את עיקר כוחו של ישראל ואת ערכו היסודי הסגולי, לבטא את עניינם האמיתי של עם ישראל, את עניינם האלוקי "כי קדש הוא לה', בכורו ועליונו, ובהווייתם הם קדושים", זה ביטוי של קדש.
תפיסת שלמות ההופעה של הקדושה
האחיזה הקרקעית, של אחרון סדרי זמננו, במרום ראשון מקומותינו, היא ממשיכה וגומרת ומקנה בקרבנו את רכושנו המרובה, המתגלגל וחוזר בחליפות עתותינו וכל פרטיות תנודותינו, וכלם פונים בהתכונותם למקור המקום האחד, שהיא מבטיחה את קיומינו ותקומתנו השלמה בה בשם ה'.
ימי החנוכה, קשורים עם מקום מסויים, המקום שבו קרה הנס - ארץ ישראל ובית המקדש - ומקום זה מקושר עם אחרון סדרי זמנינו. בית המקדש הוא המקום הראשון גם במובן של זמן "מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ" (ירמיהו יז, יב). כלומר, – בית המקדש נברא תחילה, אבן השתייה נקראת כך על שם שממנה הושתת העולם (יומא נד, ב), וזה המקום הראשון שבו מתגלה קדושת הזמן האחרונה. תפיסה זו של הקישור לאחרון הזמנים, זמן הקדושה, עם ראשון המקומות, היא שלמות. צריך לחיות את כל המציאות בשלמות על ידי התבוננות עמוקה. ימי החנוכה הם דוגמא לתפיסה זו, וכך בכל אירוע שמתרחש צריך לראות את העומק שלו, את המקורות שלו, את השייכות שלו, מהיכן הוא נמשך ולאן הוא מוביל.
החג האחרון, חג החנוכה, מביא שלמות הופעה של קדושת הזמנים ומציג את כל סדרי הזמנים לפנינו. בדומה לכך אנו מוצאים בעניין קדושת המקום. חז"ל אומרים ששכינה במערב (בבא בתרא כה, א), וכך בבית המקדש שרתה השכינה דווקא בקודש הקודשים שהיה במערב של בית המקדש. ולכאורה, המקום היותר עקרי הוא המזרח, כפי שכתוב "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'" (תהלים קיג, ג). המהר"ל 10 מתייחס לקושי זה, ומסביר שהמערב מבטא את המקום האחרון, ובמקום האחרון מתבטאת כל השלמות של הופעת השכינה, שם נפגשים עם שלמות של הופעה בה כל התמונה מופיעה ביחד.
כך גם בהסתכלות על הדורות: האבות היו ראש, אחריהם הופיעו שאר חלקי הדורות שהיו שאר חלקי הגוף, האיברים של האומה, ודורות אחרונים וביניהם הדור שלנו הם עקבים, עקבתא דמשיחא בחינת עקב. וגם בעקבים יש כמה חלקים, וכך ישנם כמה דורות בעיקבתא דמשיחא.
מצד אחד, העקב הוא האיבר הנמוך ביותר, הפחות ביותר בחשיבותו. הרגליים תמיד קצת מטונפות כיון שהולכות בקרקע ויש שם לכלוך, ולכן הנוגע ברגל צריך לרחוץ ידיים, וכך יש בדורות אלה של עקבתא דמשיחא הרבה צורך בהתנקות. אבל מצד שני, כאן עם ישראל מופיע בשלמותו: לפני כן היתה הופעה חלקית, רק ראש ואיברים, וכעת הדור האחרון משלים את כל הופעת הדורות של האומה הישראלית. ככל שמתקרבים לסוף, כך נעשית התמונה שלמה יותר. אם מסתכלים בפרט, נראה שהפרט הזה פחות חשוב מחלקים אחרים, אבל אם מסתכלים בכלל, יש לפרט הזה תפקיד מרכזי, משום שהוא הולך ומשלים את הופעת הכלל כולו - זו הסתכלות של שלמות. לכן יש מעלה בדורות האחרונים, מעלת ההשלמה, מעלת השלמות.
כך הדבר בחג החנוכה, החג האחרון שהשלים את הופעת קדושת הזמנים, על ידו יש לנו תמונה שלמה של הופעת קדושה בתוך הזמן.

הקדושה - מציאות ממשית
זמן קדוש הוא מציאות מיוחדת, שבת וגם יום טוב שונים במהותם מיום חול. לא כל אדם רואה קדושה, אך ישנם כאלה, יחידים בדורות, שיש להם ראיה מיוחדת וביכולתם לראות קדושה, הם רואים בעיני השכל או בנשמה שהיום מיוחד.
קדושה זו מציאות אחרת, והיא לא באה לידי ביטוי רק בדינים שצריך לנהוג כך וכך. אם אדם מקדיש בהמה היא נהיית מציאות חדשה. הרצי"ה הסביר שקדושה זו מציאות, ויש בזה נפקא מינה לדינא ממש: שור פסולי המוקדשים, שהוא שור שהיה קדוש ונפל בו מום ופדו אותו, אסור לעבוד בו ולגזוז אותו, אך מותר לשחוט אותו ולאוכלו, הווה אומר יש בו קודש וחול מעורבים. אדם שחורש בשור כזה עובר באיסור קדושה וגם בכלאים (עי' מכות כב, א), הוא משתמש בשור של קודש ושור של חולין יחד. בדין זה שונה שור פסולי המוקדשים מן הפרד: הפרד, שהוא הכלאה בין חמור וסוס (שאסור להרביע אותם זה על זה) נחשב כמציאות בפני עצמה, ולכן אין איסור כלאים לעבוד בו משום שהוא מין אחר 11 ). ואילו שור פסולי המוקדשים נחשב כשני מינים ואסור לחרוש בו. כך גם אסור לחרוש בשור קדוש רתום עם שור חולין, ועובר בזה על איסור על כלאים, מפני שקודש הוא מין אחר 12 . שור לבן ושור שחור או שור חזק ושור חלש אינם נחשבים שני מינים, אבל שור קדוש נחשב מין אחר כי קדושה זו מציאות, ויש לכך נפקא מינה לדינא. למרות שלא רואים את הקדושה בעיניים, אין הדבר מפחית ממעלת הקדושה, ואולי אף מעלה אותה, כי היא כל כך עליונה שהעין הפשוטה לא רואה אותה.
גם קדושת זמנים היא מציאות אחרת, ואפילו קדושה שחכמים יוצרים יש בה מציאות, אמנם לא כמו קדושה של תורה אך יש בה מציאות מסוימת.
קדושת הזמנים משורשה ועד לחנוכה
חנוכה הוא סיום של כל החגים והמשכם, הוא קשור להם ויונק מהם, כי מציאות קדושת הזמן יונקת ממקור הקודש, כלומר מן החגים דאורייתא, שיונקים אף הם משבת שהיא שיא הקודש של הזמנים. כל דבר שאנו פוגשים אנו צריכים לראות את שורשו ואת מקורו, את העוצמה שבשורש הנמשכת ממנו לכל הזמנים. זוהי תמונת קדושת הזמנים שבה נפגשים בחנוכה.
כשנגשים להדלקת נרות חנוכה בגישה כזו, כל ההיסטוריה מצטיירת לפנינו, כל ההדלקות של כל הדורות עד ההדלקה של הנר במקדש. אנו ממשיכים את הנר שהדליקו אבותינו ואבות אבותינו, ממשיכים את "מרוץ הלפיד" מאז ולאורך כל הדורות עד עכשיו.
כל ההמשך נובע מן המקור, מבית המקדש. כשהאדם חי כך את עניין החנוכה זה נותן כוח, עוצמה ובטחון להמשיך הלאה. אנו יודעים שעם הנר הזה אנו יכולים להתמודד עם כל הקשיים שיבואו, התמודדנו ועברנו איתם את כל השלבים, ואנו ממשיכים הלאה. זהו המבט שמלמד אותנו רבנו הרצי"ה.

^ 1.עי' השגותיו לרמב"ם לולב ח, ה.
^ 2.עי' פרקי גילויים בסוף הפתיחה לשו"ת מן השמים מהד' הר"ר מרגליות.
^ 3.עי' שו"ע או"ח סי' תרצו ס"ז.
^ 4.הערות לספר דעת כהן סי' נז, עמ' תלט.
^ 5.אגרות ראי"ה ח"ג אג' תשצז.
^ 6.עי' בית יוסף סי' תר"ע.
^ 7.עי' שו"ע או"ח סי' תרעג ס"א.
^ 8.עי' שו"ע או"ח תרע"ז ס"ד.
^ 9.נצח ישראל, פרק א.
^ 10.גבורות ה' פרק ע.
^ 11.עי' ר"ן לרי"ף חולין כז, ב. (ועי' שם, שישנה דעה בירושלמי שאוסרת להנהיג פרדה).
^ 12.עי' משנה למלך כלאים פ"ט הי"א, שדן בזה.

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.

9 דק'
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד
"אשרינו", "מה טוב", "ומה נעים", "ומה יפה"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
ב' באדר תשפ"ה
10 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיב העבודה - המשך פרק י"ז (4)
שיעור מס' 63
ב' אייר תשפ"ג
5 דק'
לנתיבות ישראל
מהו התוכן האמיתי של העולם?
לנתיבות ישראל - סיום מאמר "והנצח זו ירושלים"
ג' אב תשפ"ג
11 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק יח (6)
שיעור מס' 117
כ"ב תמוז תשפ"ג

שיחות לחג החנוכה

שיחות לחג החנוכה
שיר הרב קוק בספר אורות הראיה
הרב אברהם פרל | כסלו תשע"ו
שיחות לחג החנוכה
מדוע יש צורך ב'בית' בחנוכה?
הרב יוסף צבי רימון | כסלו תשע"ו
1:12
שיחות לחג החנוכה
להודות ולהלל לשמך הגדול
הרב מרדכי גרינברג | כ"ד כסלו תש"פ
8 דק'
שיחות לחג החנוכה
"שלך גדולה משלהם" – "וזדים ביד עוסקי תורתך"
הרב ינון גרוסברג | ב' טבת תשפ"ה

שיחות לחג החנוכה

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

הלכה יומית
תנור אחד לבשרי ולחלבי
בית מדרש ג. אסף | סיון תשע"ד
חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה
חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
סעודה וברכות הנהנין
סעודת אמנים הנוסח המלא
הסידור המהיר | טבת תשפ"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרה"ג דוב ליאור
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב יהושע שפירא
הרב יעקב שפירא
הרב חיים דרוקמן
הרב חיים ירוחם סמוטריץ
הרב חיים כץ
הרב בני אלון
הרב נחשון רבינשטיין

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו