ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- בא
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מלחמת "חרבות הברזל"
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
פרשת בא היא פרשת יציאת מצרים. יציאת מצרים היא שורש האמונה, שנאמר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב).
בעל ה'קדושת לוי', רבי לוי יצחק מברדיטשוב דן בשאלת החכם בהגדה של פסח. החכם שואל: "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" (דברים ו, כ). שואל רבי לוי יצחק מברדיטשוב: למה הוא שואל 'מה העדות'? החכם הרי יודע את דיני המצווה. הוא צריך לשאול על מה העדות, כלומר מה הטעם של המצווה הזאת?
אמונה מתוך ראיית ניסים, או מתוך התבוננות בטבע
מסביר רבי לוי יצחק שיש שתי גישות באמונה ובעבודת ה'. יש כאלה, שיסוד האמונה שלהם, הוא על פי הניסים והנפלאות. הם רואים את הניסים והנפלאות שהקב"ה עושה בעולם וזה גורם להם להיות מאמינים ועובדי ה', ויש מדרגה אחרת, אנשים שרואים את ריבונו של עולם בבריאה. מתוך התבוננות בבריאה רואים שיש בורא עולם גדול, ויודעים שכל מה שיש בעולם זה הכול בריאה אלוקית, וממילא אצלם הניסים והנפלאות זה לא משהו מיוחד. לברוא יש מאין, ולברוא את כל העולם ואת כל הבריאה ולקיים את כל הבריאה, זו ההופעה האלוקית שנמצאת בכל המציאות כולה, והניסים והנפלאות הם גם כן חלק מההופעה האלוקית, אבל לא הדבר שהכי מבטא את ההופעה האלוקית. זה לא היסוד והבסיס לאמונה. זו שאלת החכם: הרי הבריאה כולה, הכל מעשה ה', ומה אנחנו צריכים להזכיר דווקא את הניסים והנפלאות שהקב"ה עשה איתנו במצרים, הרי זה קטן לעומת כל הגדולה האלוקית שהקב"ה מופיע בכל הבריאה כולה יום יום ושעה שעה?
התשובה היא לפי רבי לוי יצחק, שהמדרגה של החכם, זו מדרגה מיוחדת, ולא כולם נמצאים במדרגה הזאת. לא כולם יכולים לראות בתוך הבריאה את הקב"ה שהוא נסתר בבריאה. כשרואים שינויים מהטבע, רואים שיש מישהו ששולט על הטבע, אבל כשרואים רק את הטבע, חושבים שהטבע עובד בעצמו. לא רואים שיש בורא עולם שהוא ברא את כל הטבע. וזה קורה אצל רבים, ויש דורות שלא יכולים להגיע להשגה הזאת, על כן העדות החוקים והמשפטים וכל המצוות שהקב"ה ציוה לנו בקשר עם יציאת מצרים הם כדי שנזכור את יציאת מצרים, זה נצרך, ואסור להסיח את הדעת מזה. זה מה שעונים לחכם: 'אין מפטירים אחר הפסח האפיקומן', פירושו של דבר אין מפטירים, צריך לזכור את זה. להרגיש את הטעם של קרבן פסח, שזה מזכיר לנו את כל הניסים שהקב"ה עשה לנו ביציאת מצרים, וזה מחזק את יסוד האמונה.
מדוע במעמד הר סיני נזכרת יציאת מצרים
יוצא שלפי החכם היה צריך להגיד שיסוד האמונה היא שהקב"ה הוא בורא העולם, ולא יציאת מצרים? גם הכוזרי מעלה שאלה זו, למה הקב"ה אומר במעמד הר סיני: "אָנֹכִי אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" ולא 'אנכי ה' אלהיך אשר בראתי את העולם'? התשובה 'אנכי ה' אלהיך' - אלוקיך מדבר לישראל. הבחירה האלוקית בעם ישראל מופיעה ביציאת מצרים. במצרים היינו עבדי פרעה והיינו משועבדים, והקב"ה בחר בנו לעם הוציאנו ממצרים וקרא לנו "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב). ביציאת מצרים הופיעה הבחירה שהקב"ה בחר בנו. לכן אנחנו כל כך דבקים בו. הקב"ה בחר בנו להיות עמו, להיות נושאי שמו בעולם, להיות מופיעים את הגדולה האלוקית.
מדוע יציאת מצרים הייתה 'ביד חזקה ובזרוע נטויה'
בעל הנתיבות, רבי יעקב מליסא, כתב פירוש על הגדה של פסח בשם 'מעשה ניסים'. הוא שואל על דברי ההגדה: "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", למה הקב"ה היה צריך להוציא אותנו מארץ מצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה? היה יכול לתת בליבו של פרעה רצון לשחרר את בני ישראל, לתת בליבו מחשבות מוסריות, שזה לא מוסרי שאנחנו מעבידים את בני ישראל, צריך לתת להם שוויון זכויות כמו לכל האזרחים, הקב"ה היה מוביל אותו שהוא יאמר לעם ישראל: אתם יכולים לצאת, אתם יכולים להיות חופשיים, אתם יכולים לבחור לכם את הדרך שלכם, והיה משחרר את בני ישראל. למה זה היה צריך להיות דווקא באותות ובמופתים, ועוד שהייתה כאן פגיעה בחפים מפשע... ה' היה יכול לתת בליבם של המצרים שישחררו את בני ישראל, והכל היה בא על מקומו בשלום! למה אנחנו מזכירים באופן מיוחד שה' הוציא אותנו ממצרים ביד חזקה?
ותשובתו של בעל מעשה ניסים, שהוצאת הקב"ה אותנו ממצרים באותות ובמופתים ביד חזקה ובזרוע נטויה, זה הדבר הכי גדול שקרה לנו. על ידי כך כל העולם נוכח שהקב"ה בחר בנו מכל העמים. "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן... אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם" (שמות טו, יד – טו). זה התפרסם בכל העולם כולו שעם ישראל היה במצרים, והקב"ה הכה במצרים מכה אחר מכה, עשרת מכות באותות ובמופתים, ואחר כך הניסים שהיו על הים, ובזה כל העולם הכיר שהקב"ה בחר בנו. ולמה צריך שכל העולם ידע שהקב"ה בחר בנו, לכאורה מספיק שאנחנו יודעים שהקב"ה בחר בנו? אלא מסביר בעל ה'מעשה ניסים' שיש בזה מעלה מאוד גדולה. לאחר שיצאנו ממצרים והגענו להר סיני, משה רבינו עולה אל ההר וכשהוא לא חוזר, ישראל נכשלים בחטא העגל, והקב"ה אומר למשה: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם.. וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ" (דברים ט, יד). מה עונה לו משה: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים" (שמות לב, יב). אם הקב"ה יהרוג את כל עם ישראל וישמיד אותם, יגידו שאין לו כוח להביא אותם לארץ ישראל והוא הרג את כולם במדבר, כי לא היה לו כוח להתמודד עם הגויים. בארץ ישראל יש שלושים ואחד מלכים, ובלתי אפשרי לנצח אותם. אז הקב"ה הרג אותם במדבר, וזה יהיה חילול ה'. ומדוע חילול ה' - בגלל שהתפרסם בעולם שהקב"ה בחר בנו והוציא אותנו ממצרים ואמר 'בני בכורי ישראל', וכולם ראו שאנחנו בניו, ואנחנו עמו, ועכשיו אם הוא יפגע בעמו זה יהיה חילול ה'.
אחר כך כשישראל נכשלים בחטא המרגלים, ושוב הקב"ה רוצה להשמיד את ישראל, אומר לו משה שוב : זה יהיה חילול ה', יגידו שאין ביכולת ה' להביא את עם ישראל לארץ ישראל, לכן הוא עשה את זה, כאילו אין בכוחו להציל את עם ישראל להתמודד עם כל הגויים. זה חילול ה' כי כל העולם יודע שהקב"ה בחר בעם ישראל ביציאת מצרים, שעשה להם אותות ומופתים שפרסמו לכל העולם שאנחנו עמו. מעתה כל מה שקורה לעם ישראל זה קשור עם ריבונו של עולם. אז אם עם ישראל סובלים זה חילול ה'. יוצא שהקב"ה חייב לשמור עלינו.
זה מה שאנחנו אומרים: לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' (תהילים קלו, י). מה הכוונה 'כי לעולם חסדו'? כל מכה שהקב"ה נתן במצרים, זה עוד סיפור שהקב"ה בחר בעם ישראל להיות עמו, וחסד זה הוא לעולם, כי לעולם הקב"ה מחויב לשמור על עם ישראל, כיוון ששמו של הקב"ה קשור בשמו של עם ישראל. לכן אנחנו מודים לקב"ה שהוציא אותנו דווקא בניסים ובמופתים ביד חזקה ובזרוע נטויה.
יציאת מצרים – יסוד הבחירה
יש לנו מצווה מיוחדת לזכור כל יום ויום וכל לילה ולילה שהקב"ה בחר בנו מכל העמים והוציא אותנו ממצרים. כך אנו נוהגים בכל הדורות. שואל על כך בעל 'מעשה ניסים': לכאורה זה דומה לאדם שמצא ברחוב תינוק זרוק, פצוע וחולה, מסכן, רעב, ואין לו אף אחד שמטפל בו. לקח אותו, רחץ אותו, חבש אותו, האכיל אותו, טיפל בו, הלביש אותו בגדים, וגידל אותו, שלח אותו לבית ספר, אחר כך שלח אותו לתיכון וללימודים גבוהים, והוא נהיה איש חשוב מאוד ורב פעלים. שואלים את הפרופסור הזה, מי אתה? הוא עונה: 'פעם כשהייתי קטן, האיש הזה מצא אותי ברחוב הציל אותי וטיפל בי'. רק אז הוא טיפל בך?! הרי הוא גידל אותך! הוא הביא אותך למה שאתה! מה אתה מספר ש'פעם הוא מצא אותי ברחוב כשהייתי בסכנת חיים והוא הציל אותי וטיפל בי והלביש אותי'. זה הרבה יותר מזה, כל מה שיש לך זה הכול ממנו! למה אתה מספר רק מה שהיה פעם?! כך שואל בעל ה'מעשה ניסים', למה ישראל מספרים רק מה שהיה פעם בעבר, הרי בכל הדורות הקב"ה שומר עלינו, ונותן לנו את הכול - נזכיר שהקב"ה זן ומפרנס אותנו כל יום וכל שעה, נספר על טוב ה' בכל הימים!
התשובה היא, שהקב"ה בחר בנו, וממילא כמובן, הוא משגיח עלינו כל הזמן. זה מה שאנחנו מספרים ומזכירים שהקב"ה בחר בנו והוציא אותנו ממצרים ואנחנו שלו, וממילא כל מה שקורה לנו, הכול זה טוב ה'. זה הסיפור, שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים ובחר בנו מכל העמים.
מצוות הזכירה ומצוות הסיפור
המנחת חינוך שואל: מה עניין המצווה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר, "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר' (שמות יג, ח), הרי יש מצוות זכירת מצרים בכל יום ויום וכל לילה ולילה! מה ההבדל בין המצווה הזאת למצווה שבליל הסדר? האם אנחנו לא יוצאים ידי חובת המצווה כשאנחנו אומרים בתפילת ערבית של פסח שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים? קושיה נוספת: הרי הגמרא מקשה: מנין שמזכירים יציאת מצרים בלילות? שנאמר "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג) - בימים, ונחלקו חכמים מה זה לרבות 'כל ימי חייך', האם לרבות את ימות המשיח או לרבות את הלילות. כלומר עיקר המצווה של סיפור יציאת מצרים היא ביום ויש לימוד שמזכירים גם בלילות. אנחנו פוסקים שמזכירים גם בלילות, אף על פי שחכמים אומרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח. אז איך הסיפור בליל הסדר הוא דווקא בלילה ולא ביום? היה צריך לספר את סיפור יציאת מצרים ביום, בעצם היום הזה יצאנו ממצרים, היה צריך להיות 'יום הסדר' ולא 'ליל הסדר'!
התשובה היא, שאלה שתי מצוות שונות. המצווה של "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" היא מצווה מיוחדת השייכת דווקא בליל הסדר, שאז קרה הנס הכי גדול שבגללו יצאנו ממצרים, מכת בכורות. ואנחנו חוזרים ומספרים כל שנה ושנה מה שהיה אז באותו לילה שאירע הנס הגדול הזה. כמה הקב"ה היטיב לנו.
מצוות זכירה זו מצווה אחרת. לא לספר על הניסים והנפלאות שהיו אז במצרים, אלא לזכור שהקב"ה בחר בנו וזה היה ביום. ביום עצמו יצאנו ממצרים. הנס הגדול, שיא הניסים, היה בלילה, אבל היציאה הייתה בעצם היום הזה. זאת אומרת, ביום הזה בפועל, הקב"ה לקח אותנו ממצרים והוציא אותנו אליו. לכן עיקר המצווה של הזכירה היא ביום, וגם לרבות את הלילות. כלומר, יש כאן שתי מצוות נפרדות. מצוות הסיפור ומצוות הזכירה. לזכור תמיד שהקב"ה בחר בנו, וממילא אנחנו עמו וצאן מרעיתו.
איך נשאר רכוש במצרים בביזת הים?
נביא מדברי הצל"ח, הנודע ביהודה, על מסכת ברכות (ט:): חז"ל דורשים את הפסוק "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (שמות יב, לו) - עשו אותה כמצולה שאין בה דגים. שואל 'הנודע ביהודה', הצל"ח, מאיפה הייתה ביזת הים, הרי כתוב וינצלו את מצרים, הם לקחו מהם את כל מה שהיה להם, עשו אותם כמצולה שאין בה דגים, השאילו מהם בגדים כסף וזהב וכדומה, ואיך חכמים אומרים שביזת הים הייתה כהנה וכהנה גדולה יותר ממה שהיה במצרים, הרי רוקנו את מצרים לפני כיצאו ממנה? הוא מביא תשובה מהבן שלו, שאומר שישראל היו בארץ גושן, ושם הם השאילו מהשכנים את כל כלי הכסף וכלי הזהב, אבל בשאר המקומות במצרים, עדיין נשאר רכוש רב, מכאן הייתה ביזת הים.
רוקנו את מצרים מבחינה רוחנית (הסבר הצל"ח)
ה'נודע ביהודה' עצמו אומר: 'לעניות דעתי נראה לי לפרש פירוש אחר, על פי מה שאמרו שעשאוה כמצולה, שכל הגלויות שגלו ישראל אף שהיה זה עונש להתם חטא ולכלות כל פשע' - אבל היה לגלות ישראל במצרים ולכל הגלויות עוד תפקיד, כי 'עצם הגלות היה לטובה. כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים פז:) אמר רבי אלעזר: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים שנאמר "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ" (הושע ב, כה). ושורש הדבר לפי שידוע שעל ידי עבירות נופלים ניצוצי קדושה לקליפה, ולכן צריך ישראל לבוא בגלות, ושם כאשר הגלות מכפר עוון שוב מתוקן הקלקול, והניצוצות שנפלו שם מתנוצצים ועולים, והם הגרים שמתגיירים ונתווספים על עדת ישראל. וכאשר יצאו ישראל ממצרים, העלו כל הניצוצות שהיו במצרים, ולכן עלו אז עמהם גרים הרבה, כדכתיב: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות יב, לח) לפי שכל ניצוצי הקדושה עלו ולא נשאר במצרים שום ניצוץ קדושה. לכן הזהיר הקב"ה את ישראל לא לחזור למצרים' - כי במצרים כבר אין מה לעשות, אין שם ניצוצי קדושה. אז מי שילך למקום שאין בו ניצוצי קדושה רק יכול לקלקל ולא לתקן.
אמנם עצם הירידה מארץ ישראל זה עניין בפני עצמו ורק מסיבות מסוימות מותר לצאת מהארץ, אבל על מצרים כתוב באופן מיוחד שאסור להיות במצרים, והסיבה היא כי משם כבר נלקחו כל הניצוצות. כי כאשר יצאנו ממצרים, יצאנו ביד רמה ונגמר התיקון, וזה לא כמו בגלויות אחרות שיצאנו ברשות האומות ולא ביד רמה, ולכן נשארו שם עדיין ניצוצי קדושה שצריך לתקן. זאת אומרת, בני ישראל עשו את מצרים כמצולה שאין בה דגים, מצודה שאין בה עופות (ברכות ט:) מבחינה רוחנית, לא מבחינה גשמית.
ה'נודע ביהודה' לא אומר במפורש שאלו בעצם דברי האריז"ל, כי ה'נודע ביהודה' הסתיר את ידיעותיו בקבלה ובפנימיות, אבל מפעם לפעם הוא מפרש דברים בצורה כזאת, וזה דברי האריז"ל. על זה אמרתי פירוש הפסוק "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ישעיהו כז, יג). למה יש הבדל בלשון שעל אשור כתוב 'אובדים' ועל מצרים 'נדחים', ולפי הפירוש שהוא פירש, האובדים היינו מי שאיבד אבידה הוא צריך לחזור. אם יש שם ניצוצי קדושה שצריך להעלות. ונדח זה משמעות אחרת הנדחים, בלי סיבה, כמי שנידח ממקומו בזרוע בלי שום תועלת. ולזה כיוונו רבי אמי וריש לקיש שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, וכמצולה שאין בה דגים. דרך אגב, ישראל משולים לדגן, "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג) או כמצולה שאין בה דגים, ישראל משולים גם לדגים " וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". כשיצאו ישראל ממצרים, יצאו עם כל ניצוצות הקדושה, שזה מתבטא גם בגרים. כל זה אומר הצל"ח, והמקור שלו הוא בדברי האר"י ז"ל.
'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' – רכוש רוחני וגשמי
נביא עוד ספר ישן שנדפס לפני 120 שנה בערך. קוראים לו 'הרי בשמים', חיבר אותו הרב צבי שכנא, שהיה מגיד מישרים בעיר נמירוב בזמן תלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש, וגם מביא מאמרים ששמע מפי קודשם. אני צאצא שלו אחרי עשר דורות.
על הפסוק: "דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם, וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ" (שמות יא, ב) דורשים חז"ל (ברכות ט:) אין 'נא' אלא לשון בקשה, הקב"ה מבקש שישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק, אברהם אבינו, שהקב"ה הבטיח ואמר "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה... וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד), והנה אברהם אבינו רואה ש'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם, ו'אחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם. מביא הרב שכנא קושיה: 'מקשים העולם למה תלה שלא יאמר אותו צדיק ולא חש מצד עצמו שיקוים הדבר', כלומר רק בגלל שצריך למלא את ההבטחה לאברהם אבינו צריך לתת לישראל רכוש? הרי מצד עצמו צריך לתת! ומשיב: 'ונראה שבאמת כוונת ה' הייתה 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' היינו שיוציאו משם כל ניצוצות מצרים, וזה מה שאמר האר"י 'וינצלו את מצרים' שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, ולכן נאסר עליהם לשוב למצרים עיין שם באורך דברי האר"י ז"ל. אם כן על קיום דיבורו לא חש הקב"ה'. כלומר הקב"ה התכוון שעם ישראל יצאו ברכוש רוחני גדול, לא רכוש גשמי. אבל יכול להיות שאברהם אבינו הבין שהכוונה לרכוש גשמי גם כן, אז שלא יאמר אותו צדיק שלא יצאו ברכוש גדול, לכן 'דבר נא'. אבל אומר הקב"ה אני קיימתי את זה שהם יוצאים עם רכוש גדול כי הם ניצלו את מצרים, והוציאו מהם את כל הקדושה, וזה יותר חשוב מהצד הגשמי.
להשאיל ממצרים כדי שתהיה קריעת ים סוף
הגר"א מפרש את הדברים באופן אחר. הגמרא במסכת ברכות (שם) אומרת על הפסוק "דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם" (שמות יא, ב): משל למה הדבר דומה? למי שהיה בבית האסורים ואמרו לו תשאר עוד תקופה בבית האסורים ואז תצא ברכוש גדול, והאסיר שבבית האסורים אומר: תוציאו אותי עכשיו בלי רכוש, העיקר לצאת. איך זה מסתדר עם הפסוקים "דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם, וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ" (שם), לשון בקשה שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם.
הגאון מווילנא מבאר שהקב"ה אומר לישראל לשאול ממצרים כלי כסף וכלי זהב, לא רק בשביל שהם ייקחו את הכסף והזהב, אלא שאם הם שואלים איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה, הרי שהם צריכים להחזיר את זה, וכשהמצרים יראו שישראל לא חוזרים, אז הם ירדפו אחריהם, 'למה לקחתם את כל הממון וברחתם! רק השאלתם, תחזירו את השאלה! וזו הכוונה של הקב"ה תשאלו ואז הם ירדפו, ותהיה קריעת ים סוף, ואז גם תהיה ביזת הים, ותקבלו את כל הרכוש. ישראל אומרים: תוציא אותנו בלי כלום, לא רוצים שתדחה את היציאה שלנו בגלל זה. הקב"ה אומר: תשאלו איש מאת רעהו ואישה מרעותה, כדי שתהיה קריעת ים סוף. ואיך זה קשור 'שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן ברכוש גדול' לא קיים בהם', תגיד להם שישאלו כדי שיהיה אחר כך רכוש גדול. ואף שישראל מוותרים, הקב"ה מבקש שישאלו ולא יוותרו.
תורה, יציאת מצרים וארץ ישראל לכל אחד
בהמשך הפרשה, הפסוק אומר: "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" (שמות יג, ה). אומר שם רש"י בשם חז"ל 'לך ולאבותיך'. זאת אומרת, שהקב"ה נותן את ארץ ישראל לכל אחד ואחד. לא שהקב"ה נתן פעם את ארץ ישראל לאבותינו וממילא אנחנו יורשים אותה, אלא הנתינה היא בעצם בכל דור ודור. לכל אחד ואחד הקב"ה נותן את ארץ ישראל.
אנחנו פוגשים דבר דומה בשני מקומות נוספים. על הפסוק "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח) אומרים חז"ל שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כפשוטו, כל אחד צריך להרגיש כאילו הוא יצא ממצרים. הרמב"ם אומר: להראות את עצמו, להתנהג בליל הסדר כאילו הוא יצא ממצרים. לעשות פעולה כזאת כאילו עכשיו הוא יוצא ממצרים, אבל זו לא רק פעולה מעשית, זו בעיקר פעולה רוחנית. זאת אומרת, להבין שריבונו של עולם לא הוציא את עם ישראל פעם ממצרים, אלא הקב"ה מוציא את עם ישראל בכל הדורות כולם. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
המקום השלישי, שחז"ל אומרים לנו דבר דומה הוא בפסוק: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים ו, ו). אדם צריך להרגיש כאילו הוא מקבל את התורה, לא רק במעמד הר סיני, אלא עכשיו אנחנו יורשים אותה מההורים שלנו דרך כל הדורות. הקב"ה נותן תורה לכל אחד ואחד.
שלושה דברים: תורה, עם ישראל, וארץ ישראל. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כאילו הקב"ה בחר בו, הקב"ה בחר בעם ישראל, וכל אחד ואחד הוא חלק מעם ישראל. כלומר הקב"ה לא בחר רק בכלל ישראל אלא גם בחר בכל אחד ואחד. כל אחד בכל דור ודור חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כאילו אתה נבחרת, עם ישראל נבחר בכל הדורות.
כך גם לגבי התורה. אנחנו אומרים בלשון הווה 'נותן התורה'. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, אומרים חז"ל בכל יום תרגיש כאילו עכשיו אתה מקבל את התורה, וכך בארץ ישראל, בכל דור ודור כל אחד צריך לראות את עצמו כאילו הוא מקבל את ארץ ישראל.
ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל אלה היסודות. שלושה שהם אחד. בהקדמה לסידור של רבי יעקב עמדין, הוא אומר שארץ ישראל תלויה בעם ישראל ובתורת ישראל. תורת ישראל תלויה בעם ישראל ובארץ ישראל, וכל אחד מהשלושה תלוי בשניים האחרים, כלומר שלושת היסודות האלו זה דבר אחד, מציאות אחת. אנחנו עם קדוש בזכות זה קיבלנו את התורה הקדושה, ועניינינו להיות בארץ ישראל בארץ הקדושה, ואז מופיעה השלמות של עם ישראל.
על זה אנחנו מתפללים בפרשה הזאת של יציאת מצרים, שבעזרת ה' יהיה המהלך של הגאולה הבאה עלינו לטובה. אז הייתה גאולה שהיינו צריכים בה ניסים ונפלאות, והגאולה העתידה היא גאולה שאנחנו צריכים להגיע להכרת ה' טבעית עמוקה פנימית, לא בחיפזון, אלא כי הולך ה' לפנינו, בעזרת ה' שנזכה בקרוב לגאולה שלמה.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
