ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- יבמות
לגבי מצוות ציצית דורשים מהסמיכות "לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך" שמותר ללבוש ציצית של כלאיים, ומבואר בסוף דף ג ע"ב שדין זה הוא המקור לכך שעשה דוחה לא תעשה. לגבי מצוות ייבום אנו גם כן נפגשים במצווה שלכאורה מתנגשת עם האיסור לשאת את אשת אחיו לשעבר, וממילא עולה השאלה האם גם כאן הטעם הוא שמצוות העשה דוחה את האיסור או שמא כאן התורה כלל לא ציוותה על האיסור, וכל איסור אשת אחיו נאמר מלכתחילה רק במקום שמת עם בנים. ואמנם הגמרא שם אומרת שעשה לא דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אך יש לומר שלגבי ההתנגשות של מצוות ייבום עם איסור אשת אח לימדה אותנו התורה שבאופן מיוחד עשה כן דוחה לא תעשה שיש בו כרת.
התוס' שם (ד"ה לא תעשה) וכן הרשב"א (ח ע"א ד"ה רבא) מקשים מדוע באמת לא נלמד ממצוות ייבום לכל התורה שעשה דוחה אפילו לא תעשה שיש בו כרת, ומשיבים שאשת אח מצוותו בכך ואי אפשר בעניין אחר לקיים מצוות ייבום, שאם לא כן תתבטל מצוות ייבום. משמע בפשטות שההיתר הוא מצד שקיום המצווה דוחה את האיסור, והואיל ואי אפשר באופן אחר לקיים את המצווה הוא דוחה למרות שזהו איסור שיש בו כרת. אולם אפשר לפרש את תשובתם שהואיל ואי אפשר באופן אחר סברא היא שכאן התורה כלל לא הגדירה זאת כאיסור, שהרי בשלמא כשהתורה מצווה מצוות עשה העומדת בפני עצמה ואיסור העומד בפני עצמו ולפעמים במקריות הם מתנגשים, התורה הגדירה לנו כללים כיצד פועלים במקרה של התנגשויות וביניהם "עשה דוחה לא תעשה" , אך כשמצווה מסויימת לעולם באה באופן של התנגשות באיסור, תימה לומר שהתורה הותירה את האיסור על כנו אלא שהגדירה שהמצווה תגבר, אלא מסתבר שבמקרה כזה כלל לא אסרה.
כאפשרות השנייה מפורש ברמב"ן בספרו תורת האדם (ענין הכהנים ד"ה ברם נראין). הוא מסביר שלמרות שבדרך כלל עשה אינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ייבום כן הותר בגלל שהואיל ואין דרך לקיים את המצווה בלי לעבור על האיסור על כרחך שאין זה מוגדר כדיחוי אלא איסור ערוות אשת אח כלל לא נאמרה במקום שאין בנים.
הגמרא בדף נד ע"ב שואלת מניין שיבמה בחיי בעלה (לאחר שגירשה) אסורה ליבם, ומביאה לכך מקור. התוס' (ד"ה אלא) כותבים על כך: "אין סברא לומר דאסירא בחיי בעלה דלא מיסתבר שהיה בא הכתוב לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת אי לאו דמוכח קרא בהדיא". עמד בפניהם קושי, מדוע זקוקים למקור הרי כל ההיתר הוא רק משום שעשה דוחה לא תעשה ואם כן במקרה שהבעל חי ואין מצווה פשוט שלא יידחה האיסור. נראה שתשובתו היא שהואיל ובכללי הדחייה המקובלים עשה לא דוחה לא תעשה שיש בו כרת, היינו מעדיפים לומר שמצוות ייבום מלמדת אותנו שכלל אין איסור אשת אח בשעה שכבר אינה נשואה לו, ואם כן הוא הדין כשהאח לא מת אלא גירש את אשתו (ואיסור אשת אח האמור בתורה נאמר דווקא על אשת אח שיש לו ילדים). לכן צריך דרשה מיוחדת ללמדנו שבחיי האח אסור. משמע מדבריהם שלאחר דרשה זו אנו אכן מפרשים שעקרונית יש איסור אשת אח גם כשאין לו בנים וכל ההיתר במקרה של ייבום הוא רק בגלל שכאן גילתה התורה שהעשה דוחה את האיסור של אשת אח למרות שיש בו כרת. מכאן מוכח שאכן יש לפרש את דברי התוס' בדף ג ע"ב כפשוטם, שהאיסור לא מתבטל אלא נדחה.
הקובץ הערות (סי' ט ס"ק א) מביא שיש שפירשו בתוס' כאפשרות השנייה שהבאנו ודוחה מכח דברי התוס' בדף ה ע"ב (ד"ה כולה). הגמרא מסיקה שהמקור לכך שעשה דוחה לא תעשה הוא מהדין שציצית דוחה כלאיים. התוס' מקשים שמא אין ללמוד מכלאיים משום שזהו דין חריג שהרי ראינו שהותר מכללו אצל בגדי כהונה, ומתרץ ר"י שגם לגבי בגדי כהונה זה לא מצד שהותר מכללו אלא מצד שעשה דוחה לא תעשה. ושואל אם כן מדוע לא למדנו מבגדי כהונה עצמם, ומשיב שמשם אי אפשר ללמוד הואיל ומצוותו בכך ואי אפשר לקיים את המצווה באופן אחר, ומדמה זאת לדבריו לעיל שאי אפשר ללמוד מייבום שעשה דוחה אפילו לא תעשה שיש בו כרת. הרי שמפורש בדברי התוס' שבבגדי כהונה סיבת ההיתר היא מצד עשה דוחה לא תעשה למרות שגם שם אי אפשר לקיים את המצווה בעניין אחר, והם מדמים זאת לייבום, ואם כן מוכח שגם בייבום סיבת ההיתר היא שעשה דוחה לא תעשה.
קידש אחות יבימתו ומתה
אולם בשיטת הרשב"א, למרות שכמובא לעיל כתב כדברי התוס' בדף ג, מוכרחים לבארו על פי הדרך השנייה שהאיסור נעקר לגמרי, וזאת מפאת דבריו בדף מא ע"א. רב אומר שם שאם נפלה לפני אדם יבמה והוא קידש את אחותה ואחר כך מתה מותר לו לייבם את יבימתו, והלכה כמותו. הרשב"א שם (ד"ה ואיכא למידק וד"ה מתוך) מקשה מדוע הרי אם קידש את אחותה מיד הותרה היבמה לשוק, ושוב לא חוזרת מצוות ייבום גם לאחר מות האחות משום "דרכיה דרכי נעם", ועונה שאכן לא חזרה המצווה אך בכל זאת מותר לו לשאת אותה. ומנמק שהואיל ובשעת נפילה הותרה שוב לא חוזר האיסור. מנימוק זה מוכח שלא קיום המצווה דוחה את האיסור אלא האיסור נעקר לגמרי ולכן שייך לומר שיש מקרה בו קיים ההיתר למרות שלא מקיים את המצווה.
הרשב"א מביא סיוע לדבריו מדברי רבי יוחנן בדף י ע"ב, שלאחר שחלץ אחד האחים שוב אין כרת עליו ועל כל אחיו אם יבואו לקדשה או את צרתה, משום שלא יתכן שמתחילה היה מותר להם לייבמה ולבסוף יתחייבו עליה כרת. משמע שגם סיבת דין זה היא משום ש"הותרה". ריש לקיש שם חולק וסובר שדווקא לחולץ עצמו שיקדש את חלוצתו יש פסוק המלמדנו שאין כרת אלא רק איסור "אשר לא יבנה – כיוון שלא בנה שוב לא יבנה" אולם לשאר אחיו וכן ביחס לצרות יש איסור כרת .
ביאה שנייה והשבת יבימתו שגירשה
הגמרא בדף כ ע"ב אומרת שמעיקר הדין מותר לכהן גדול לייבם במקרה שהיבמה לא הספיקה להינשא לאחיו אלא רק התארסה, משום שעשה דוחה לא תעשה, אלא שהואיל והמצווה היא רק בביאה הראשונה ומיד יצטרך לגרשה גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה. עולה מהגמרא שהמצווה היא רק בביאה הראשונה. לפי זה לכאורה לשיטת התוס' שהיתר אשת אח הוא רק בגלל שעשה דוחה לא תעשה היה לנו לומר שמיד יגרשה, וכל שכן שאם גירשה לא יוכל להחזירה.
המשנה בדף לח ע"א אומרת שהכונס את יבימתו הרי היא כאשתו לכל דבר. מסבירה הגמרא (לט ע"א) שבאה ללמדנו שגם אם גירשה רשאי לשוב ולשאת אותה, והחידוש בכך הוא שהיינו יכולים לסבור שהואיל וכבר קיים את מצוות ייבום שוב אין לו היתר לקחתה, ולכן לימדה אותנו התורה "ולקחה לו לאשה" שכיוון שלקחה שוב היא כאשתו לכל דבר. לפי הרשב"א צריך להסביר שהתורה לימדה בכך שהאיסור נעקר ולכן מותר למרות שבהשבתה כבר אינו מקיים את המצווה, ולפי התוס' צריך להסביר שיש כאן היתר מיוחד של התורה.
התוס' (ח ע"ב ד"ה מלמד) מדייקים מסוגיא זו שכל עוד לא גירשה פשוט מסברא שמותר בביאה שנייה (ואילך) ולא צריך לגרשה ואין צורך בדרשה להתיר, למרות שכמוכח מהגמרא בדף כ ע"ב המצווה היא רק בביאה הראשונה. הם מקשים מדוע אין צורך בדרשה ומתרצים שסברא היא שלא ציוותה התורה לבוא עליה ומיד לגרשה . יש לעיין בגדר הדחייה לפי התוס', הרי אפילו לגבי הביאה הראשונה נתבאר שהאיסור עומד על תילו אלא שהמצווה דוחה ואם כן לגבי הביאה השנייה אם סוף סוף אין כאן קיום מצווה מהו גדר ההיתר. וצריך לומר שמשום דרכיה דרכי נעם ודאי התירה התורה להמשיך ולקיימה, ומסתבר שמטעם זה נובע גם ההיתר המורחב יותר שבדף לט, הנלמד מהפסוק "ולקחה לו לאשה", שאפילו לאחר גירושיה יכול לשוב ולשאת אותה. האם לפי זה לגבי הביאה הראשונה הגדר הוא דחויה ולגבי הביאה השנייה הגדר הוא הותרה?! מסתבר יותר להגדיר שגם היתר הביאה השנייה הוא מצד דחויה, שהואיל והצורך להתיר נובע מחוסר היכולת להפריד בינה לבין הביאה הראשונה, היא מצטרפת אליה ונכללת בכח דחייתה.
אולם יש להעיר על שיטת התוס' מדבריהם בדף כ ע"ב (ד"ה אטו). הם כותבים שאין להתיר ביאה שנייה לכהן גדול מטעם שנעשית כאשתו לכל דבר, כיוון ש"אינה נעשית אשתו אלא היכא דשרי ליה בלא דחייה, אבל חייבי לאוין אפילו ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה". כאן משמע שהולכים בשיטת הרשב"א שלגבי ייבום ההיתר אינו מצד עשה הדוחה לא תעשה אלא העיקר נעקר לגמרי. ואולי התוס' מודים שלאחר הלימוד מ"ולקחה לו לאשה" אנו למדים שהאיסור בגדר "הותרה" .
היד רמ"ה בסנהדרין (נג ע"ב ד"ה מתיב) שואל כעין דברי התוס', מדוע לגבי כהן גדול אנו אומרים שביאה שנייה אסורה מהתורה ואילו בייבום רגיל מותר למרות שכבר נתקיימה המצווה, ואיננו אוסרים מצד איסור אשת אח. הוא משיב על כך: "שאני איסור אשת אח דכי קא מידחי במקום יבום לאו משום דאתי עשה ודחי את לא תעשה הוא דמידחי אלא משום דכיון דלא משכחת יבום אלא גבי אשת אח ממילא שמעת דלא אסר רחמנא אשת אח אלא שלא במקום יבום כגון היכא דיש לו זרע אבל היכא דמת בלא זרעא לא אסרה תורה". אם כן, בדבריו מפורש שלגבי ייבום ההיתר אינו מצד שעשה דוחה לא תעשה אלא שהתורה כלל לא אסרה אשת אח במקרה כזה.
מחלוקת אבא שאול וחכמים
בדף לט ע"ב מובאת מחלוקת יסודית בעניין מצוות ייבום: "אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות, ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר, וחכמים אומרים: יבמה יבא עליה מכל מקום".
הרמב"ם בתשובה (סוף סי' ריח) מבאר שנחלקו בשאלתנו. לדעת אבא שאול איסור אשת אח דחוי מפני הייבום, ואם מתכוונים לדבר אחר זולתי המצווה הריהו כאילו פגע בערווה, ולדעת חכמים "אפילו אינו מתכוין לשם מצוה אלא לשם נוי או לשם ממון, הואיל ולאחר שמת (אחיו) בלא בנים, הותרה (לו) ונסתלק איסור הערוה בכלל", ופוסק שם הלכה כחכמים. עולה מדבריו שגם חכמים מודים שנצרכת כוונה ובלעדיה לא קיים את המצווה, אלא שגם אם לא כיוון ולא קיים המצווה מכל מקום לא עבר איסור.
בדומה לזה כתב הרמב"ם בהלכות ייבום (א, יב). הוא כותב שאם אדם חלץ ליבימתו היא אסורה עליו רק מדרבנן ולכן אם קידשה תפסו הקידושין, ומנמק "שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה".
האמרי משה (סימן ה) מבאר את אבא שאול באופן קצת שונה. הוא חוקר (ס"ק א) האם הנפילה מתירה את האיסור או קיום המצווה, ולפי זה האיסור ניתר רק בעת קיום המצווה. הוא מביא את דברי רש"י (נב ע"א ד"ה נתן לה) השואל מדוע אדם שעושה מאמר ביבימתו אינה מקודשת מהתורה ככל אדם שמקדש אשה בקידושי כסף, ומשיב רש"י ש"אין קידושין תופסין באשת אח, והתורה לא התירתה לו ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה, וביאה הוא דכתבה בה רחמנא", ומדייק מכך האמרי משה שסבר שקיום המצווה מתיר. לפי דבריו הוא מבאר (ס"ק ב) את מחלוקת התנאים באופן נוסף ואומר שלדעת כולם "הותרה" אלא שלדעת חכמים הנפילה מתירה ואילו לדעת אבא שאול קיום המצווה מתיר, ולכן אם לא מקיים את המצווה כהלכתה עובר על איסור אשת אח.
הרמב"ן והנימוקי יוסף נחלקו בהבנת שיטת אבא שאול וביחס בין דבריו לבין המשנה בדף נג ע"ב שאפילו הבא על יבימתו שוגג או מזיד קנאה. הרמב"ן שם (בסוף הדיבור, במילים "ומשמע לי") סובר שלדעת אבא שאול אם היבם לא מכוון לשם מצווה הוא עובר על איסור דאורייתא והבן ממזר ממש, ולכן מוכרחים לומר שאבא שאול חולק על המשנה האומרת שאם בא במזיד, כלומר לשם זנות, קנאה, כי לא יתכן שקנאה ובכל זאת הבן ממזר. לעומת זאת הנימוקי יוסף (יח ע"א ד"ה קנה) סובר שכוונת אבא שאול שהדבר אסור מדרבנן אך מהתורה ודאי קנאה ולא עבר על שום איסור. הקובץ הערות (סי' לו ס"ק א-ב) מקשה על הרמב"ן מדוע כרך בין השאלה אם עבר על איסור לבין השאלה אם קנאה, הלא אין הכרח לתלות ביניהם. ותירץ שהרמב"ן הבין ששורש מחלוקתם הוא אם הותרה ונסתלק האיסור או שדחויה מצד עשה דוחה לא תעשה, ולפיכך שתי השאלות תלויות בכך. אם הותרה ודאי שלא עבר איסור וודאי שקנאה, אך אם דחויה אזי במקרה שלא קיים את המצווה נותר כאן איסור ערווה של אשת אח, ואם כן ודאי לא קנאה.
הברכת אברהם (ג ע"א בענין מחלוקת אבא שאול ורבנן ס"ק ה-ו) דוחה דבריו ומסביר שמחלוקתם היא בדרשת הפסוק "יבמה יבא עליה". אבא שאול הבין שלגבי מצווה זו באופן פרטי הוגדר שהמצווה מתקיימת רק אם יכוון לשם המצווה וחכמים חולקים . לכאורה קשה, כי ביאור זה יובן רק אם נאמר ש"דחויה", אך אם "הותרה" אינו עובר על אשת אח בין אם הכוונה מעכבת בין אם לאו, והרי כפי שראינו הרמב"ן בספרו תורת האדם (ענין הכהנים ד"ה ברם נראין) כותב במפורש שהותרה. ואולי סבר כביאור האמרי משה ברש"י, שלא הנפילה מתירה אלא קיום המצווה.
יבם קטן וביאת מעוברת
המשנה בדף קיא ע"ב אומרת שיבם קטן שבא על יבמה יגדלו זה עם זה, ואם בא על יבמה גדולה תגדלנו. בדף לה ע"ב נחלקו האמוראים אם ביאה ביבמה מעוברת (לבעלה הראשון) שמה ביאה או לא ונפקא מינה למקרה שלבסוף הפילה ולא נולד ולד. רבי יוחנן סובר שהואיל והתגלה למפרע שלא נולד מכך ולד הביאה כשרה ונחשבת לייבום וריש לקיש סובר שהואיל ובאותו זמן הייתה מעוברת אין זו ביאה העולה לייבום. התוס' (ד"ה תגלי) שואלים מדוע לפי ריש לקיש היבם פטור מקרבן, כמבואר במשנה, הרי אם אין זה ייבום נמצא שעבר על איסור אשת אח שלא במקום מצווה. ומשיב ר"י שבכל זאת פטור מקרבן כשם שמצאנו לגבי קטן הבא על יבמה שלמרות שאינו מקיים בכך מצווה אמרה המשנה שהיבמה תגדלנו ואין בכך איסור.
דברי ר"י כאן יובנו רק אם נאמר שהותרה כי אם גדר ההיתר הוא מצד שהאיסור דחוי אצל מצוות עשה יש להתיר רק במקום שמתקיימת המצווה, וקשה כי זה סותר לדברי ר"י המובאים למעלה, וכבר תמה על כך בברכת אברהם (ג ע"א ס"ק ד).
בחידושי רבי נחום (ס"ק לז) יישב וביאר שאמנם יסוד ההיתר הוא שהעשה דוחה אך דחייה זו גורמת להתיר את האיסור, ואמנם בדרך כלל עשה רק דוחה לא תעשה אך כאן יש הכרח שהעשה יתיר את האיסור לגמרי כי לולא יותר האיסור לא תהיה יכולת לקיים את העשה כי קידושין לא תופסים באיסורי כרת.
הוא חזר והתקשה שמלשון התוס' (ח ע"ב ד"ה מלמד) לגבי ביאה שנייה משמע יותר שמעיקר הדין היה צריך לאסור אלא שמסברא לא מסתבר לאסור, ומיישב שגם אם הותרה אין הכרח לומר שהותר לעולם אלא יתכן שהותר רק כל עוד יש ייתכנות לקיום המצווה, אך אם כבר נתקיימה ונסתיימה המצווה שוב פסק ההיתר. לכן נזקקו תוס' לומר שכאן יש סברא לומר שההיתר ממשיך גם עבור הביאות הבאות. הוא מוסיף ומסייג, שיש לומר שסברא זו לא נאמרת בחייבי לאווין, כי מסברא זו בלבד לא נתיר איסור דחוי במקום שבפועל כבר אינו מקיים מצווה, אלא דווקא לגבי איסור אשת אח שהותר, יש יותר מקום להשתמש בסברא זו ולהרחיב את ההיתר גם לביאה השנייה. לפי דבריו מתיישב יותר על הלב חידושו של התוס' שבעקבות סברא זו בלבד אנו מתירים את איסור אשת אח. כמו כן, מיושבת הסתירה מדברי התוס' לגבי כהן גדול (כ ע"ב ד"ה אטו). התוס' כותבים שיש לחלק בין ביאה שנייה בכל ייבום לביאה שנייה באיסורי לאווין, והתקשינו שמכך עולה שיש חילוק מהותי בין ההיתר של איסור אשת אח (ואפילו בביאה השנייה, לאחר קיום המצווה) להיתר של עשה הדוחה לא תעשה, שלא כשיטת התוס' שגם לגבי אשת אח בכל ייבום יסוד ההיתר הוא דחויה, וכעת מיושב, שאכן לבסוף היתר אשת אח נעשה הותרה, ואמנם הותר רק עד לקיום המצווה, אך יש השפעה ליסוד ההיתר גם עבור הביאה השנייה למרות שכבר נתקיימה המצווה.
יש לברר אם נותרה נפקא מינה מכך שההיתר לפי התוס' הוא רק עד קיום המצווה, שהרי סוף סוף לאחר הדרשה בדף לט ע"א, לא רק שהותרה ביאה שנייה אלא הותר אפילו להחזירה לאחר גירושין. נראה שניתן למצוא נפקא מינה במקרה שלא ייבמה וגירשה אלא חלץ לה. הגמרא בדף י ע"ב כותבת שאסור לחולץ לחזור ולקדשה משום האיסור "לא יבנה". ריש לקיש סובר שרק לגבי החולץ בטל האיסור והכרת של אשת אח ובא תחתיו הלאו "לא יבנה" אך לשאר האחים נותר איסור אשת אח וחיוב כרת, ורבי יוחנן סובר שלכל האחים יש רק לאו. התוס' שם (ד"ה איהו) מסבירים בדעת ריש לקיש שהלאו ניתק את הכרת, ולדעתם (יא ע"א ד"ה חד) גם רבי יוחנן סובר כך אלא שלדעתו האח שליח של כל המשפחה ולכן לכולם הלאו מנתק ומסיר את הכרת, שלא כהבנת הרשב"א (מא ע"א ד"ה ומתוך כך), שלכל הפחות בדעת רבי יוחנן מסביר שהטעם שאינם עוברים באיסור אשת אח הוא שהותר האיסור משעת הנפילה . דעת התוס' מתאימה לשיטתם, שהאיסור אמנם הותר משעת הנפילה אך רק עד שעת קיום המצווה, ולפיכך אם היבם חלץ שוב לא מוטלת המצווה לפניו וחזר איסור אשת אח, ואמנם לגבי החולץ עצמו יש פסוק מיוחד, "לא יבנה", המלמדנו שלא חוזר האיסור אלא רק הלאו "לא יבנה", אך לשאר האחים חוזר איסור הכרת. לדעת רבי יוחנן גם כאן אין נפקא מינה משום שהפסוק מנתק את איסור אשת אח מכל האחים. כמבואר בסוגיא שם, נפקא מינה זו נכונה גם למקרה שלא חלץ אלא ייבם, שלדעת ריש לקיש אם יגרשה ואחד מן האחים יבוא עליה הוא יהיה חייב כרת.
קידושי כסף ביבמה
בדף נב ע"א מבואר שהמקדש יבמה בכסף אינה מקודשת לו מן התורה לפי שיבמה נקנית בביאה ולא בקידושין. רש"י (ד"ה נתן לה) עומד על השאלה מדוע אין הקידושין תופסים בה, הרי גם אם בכך לא מייבמים סוף סוף לא גרע מכל קידושי אשה ואם כן תהא מקודשת לו. ומשיב שאין קידושין תופסים באשת אח שהרי היא ערווה, ולא התירה התורה להיעשות כנכרית (כלומר, כזרה שאינה קרובת משפחה) אלא כסדר המצווה על ידי ביאה. משמע מדבריו שאיסור אשת אח קיים גם במקום ייבום, ולכן כאשר מקדשה שלא באופן המצווה עובר על אשת אח. לפי זה צריך לומר שסבר כתוס' שבמקום ייבום דחויה היא וההיתר הוא מצד עשה דוחה לא תעשה.
לעומת זאת בדף ב ע"ב (ד"ה ואשת אחיו) רש"י בא להסביר מדוע אשת אחיו שלא היה בעולמו אסורה עליו אפילו בנפילה שנייה , ומנמק שמהכתוב "כי ישבו אחים יחדו" אנו למדים שהתורה התירה אשת אח רק במקום שהייתה להם ישיבה אחת בעולם ויש מצוות ייבום אך אשת אחיו שלא היה בעולמו לא הותרה לו והרי היא כאשת אח שיש לו בנים. מכך שרש"י נאלץ לדמות אשת אח שיש לו בנים ולא כתב בפשטות שלא הותר אלא במקום שמקיים מצוות ייבום, דייק בחידושי רבי נחום (ס"ק ב) שלדעתו ההיתר הוא מצד שהתורה כלל לא אסרה ולא מצד עשה דוחה לא תעשה.
דיוקו טעון ליבון, ומכל מקום אם נקבלו נמצא שדברי רש"י סותרים זה לזה. נראה ליישב על פי האמרי משה (סי' ה ס"ק א) שביאר ברש"י בדף נב ע"א, שאמנם "הותרה" אך קיום המצווה גורם להתיר את האיסור ולא עצם הנפילה והזיקה . הוא עמד על הסתירה בין דברי רש"י לגבי קידושי יבמה לבין ביאת מעוברת, ותירץ (ס"ק ד) בשם הגר"ח שאמנם הזיקה מתירה ולכן אין איסור גם כשבא עליה באופן שאינו מקיים את המצווה, אך כאשר מקדשה הוא מפקיע את היכולת לייבמה כי היא כבר אשתו ואינו יכול שוב לקנותה בביאה, ואם כן פקעה הזיקה וממילא חזר האיסור.
הגדרה מצומצמת זו של "הותרה" לא תעלה בקנה אחד עם הגדרת "הותרה" של הרמב"ם שלפיה אין איסור בנשיאת יבמה לשם יופי למרות שנזקקת כוונה לקיום המצווה, וכן לא עם הגדרת הרשב"א לפיה כשקידש אחותה פקע האיסור למרות שאין מצווה, וכן לא עם הגדרת התוס' בדף לה ע"ב לפיה ביבם קטן ובביאת מעוברת לא מקיימים מצווה ובכל זאת לא עוברים איסור.
לסיכום, ניתן לבאר את יסוד ההיתר של איסור אשת אח בכמה אופנים. ניתן לומר שהאיסור "דחוי", כלומר, שהתורה לימדה שכאן המצווה גוברת על איסור זה למרות שהוא איסור כרת, אך קשה להלום דרך זו באחד הראשונים. לפיכך מסתבר לומר ש"הותר" האיסור (הותר לכתחילה או שהדחייה גרמה להיתר), וגם בכך ראינו שלוש דרכים: לדעת הרשב"א הותר משעת הנפילה לעולם; לדעת התוס' הותר משעת הנפילה עד לשעת קיום המצווה (אולם ההיתר הורחב עבור היבם עצמו על ידי הדרשה בדף לט ע"א "ולקחה לו לאשה", ודרשה נוספת – "לא יבנה" – הרחיבה את ההיתר עבור החולץ, ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם גם עבור אחיו ועבור צרותיה); ולדעת רש"י הותר רק משעת קיום המצווה, אלא אם נתרצו (מביאת מעוברת) כגר"ח, שאז גם לדעתו הותר כבר משעת נפילה. יש להוסיף ולעיין בסוגיא רחבה זו, כיצד תתיישב כל שיטה עם שאר המקורות וכן עם מקורות נוספים שלא הובאו כאן, ועוד חזון למועד.
יבמות עד אחד בעדות אשה -היחס בין הטעמים "עבידא לגלויי" ו"דייקא ומינסבא"
יבמות דף פח ע"א; צג ע"ב; קטו ע"א; קטז ע"ב
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
הסוד שעומד מאחורי מנהג "התשליך"
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
איך ללמוד גמרא?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
הלכות שטיפת כלים בשבת
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
