ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
עזרו לנו להמשיך בהפצת התורה. אנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד!
בית המדרש משנה וגמרא שבת

שבת דפים מד ע"א-מו ע"ב ועוד

מוקצה – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון

לחץ להקדשת שיעור זה
הצגת פרטי המחלוקת
בדף מד ע"א ואילך נחלקו התנאים בדין מוקצה, רבי יהודה אוסר ורבי שמעון מתיר. בדפים אלו ובמקומות נוספים ברחבי הש"ס מובאים מקרים רבים בהם נחלקו ולעומתם מקרים בהם לא נחלקו, נביא חלקם.
מקרים בהם נחלקו:
• משנה מד ע"א – נר חרס ישן (מוקצה מחמת מיאוס).
• משנה מד ע"א – נר שדלק בין השמשות עם מעט שמן וכעת כבה (מוקצה מחמת איסור).
• משנה קנו ע"ב – האכלת נבילה לכלבים כשנתנבלה בשבת (מקצה בדעתו מאכילה). מה ע"ב – נחלקו האמוראים אם מדובר דווקא כשכבר הייתה מסוכנת אך ברגילה רבי שמעון מודה.
• יט ע"ב – עז העומדת לחלבה, רחל העומדת לגיזתה, תרנגולת העומדת לביצתה ושוורים העומדים לחרישה ביום טוב, וכן תמרים העומדים לסחורה ('תמרי דעיסקא') בשבת ויום טוב (מקצה בדעתו מאכילה).
• מד ע"ב – מיטה שהיו עליה מעות בבין השמשות (בסיס לדבר האסור).
• מה ע"א – חיטים שזרעם בקרקע וביצים שתחת תרנגולת (מקצה בדעתו).
• מה ע"ב – שחיטת בהמות מדבריות ביום טוב (מקצה בדעתו).
מקרים בהם רבי שמעון מודה שאסור:
• מד ע"א – נר עם הרבה שמן (שלא היה אמור להיכבות בשבת) שדלק בשבת וכבה.
• מה ע"א – גרוגרות וצימוקים (מקצה מדעתו).
• מה ע"ב – האמוראים נחלקו אם רבי שמעון מודה בהאכלת בעל חיים שמת לכלבים (ולא נחלק אלא כשכבר הייתה מסוכנת).
• מו ע"א – צרורות (מוקצה מחמת גופו).
• מו ע"ב – בכור שנפל בו מום ביום טוב.
• קנז ע"א – הבערת עצים מן המוקצה ביום טוב (מוקצה מחמת חסרון כיס).

שורש המחלוקת
רואים מהמקרים שהבאנו שישנם סוגים שונים של מוקצה בהם נחלקו – מוקצה מחמת מיאוס, מחמת איסור, מחמת מצווה ומחמת שהקצה מדעתו, ויש לברר מהו שורש המחלוקת. נקדים ונאמר שלכאורה ניתן לחלק את המקרים לשתי קבוצות. קבוצה אחת היא כאלו שגם כעת קיימת הסיבה האוסרת אותם – מחמת מיאוס, מחמת גופו ומחמת חסרון כיס (בשני האחרונים גם רבי שמעון מודה), ויש כאלו שכעת כבר בטלה הסיבה אבל בגלל שהיא הייתה קיימת בבין השמשות האיסור נשאר ואנו אומרים "מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא" (מו ע"ב), כפי שמצאנו בדבר שהיה בין השמשות מוקצה מחמת איסור או מחמת שהקצה מדעתו או בסיס לדבר האסור, כגון נר שכבה, בהמה שנתנבלה, מעות שהיו על המיטה, תמרים העומדים לסחורה ועוד.
בדף מו ע"ב מחלקת הגמרא בין מותר השמן שבקערה שרבי שמעון מתיר לטלטל לבין בכור שנפל בו מום שאוסר אם לא היה ניכר מומו לפני השבת, שבשמן אדם יושב ומצפה אימתי יכבה נרו, כלומר, באופן טבעי צפוי שהנר יכבה, אך בבכור לא צפוי שייפול בו מום ואף אם ייפול לא ברור שהחכם יתיר, ולכן אדם אינו יושב ומצפה לכך. בהתאם לכך מצאנו שגם הגמרא בדף מד ע"א חילקה בין נר שיש בו שמן מועט, שאכן אדם מצפה, לבין נר שיש בו שמן רב ולא היה אמור לכבות בשבת, שבכך באמת יודה רבי שמעון שאסור לטלטל.
הקהילות יעקב (ביצה סימן ד ד"ה והנלענ"ד) מסביר שלדעת כולם דבר המחוסר הכנה נחשב למוקצה ואסור בטלטול אלא שנחלקו מה נחשב למחוסר הכנה. רבי שמעון סובר שכל שיש לו תקווה להנות ממנו אינו נחשב מוקצה, וכדברי הגמרא שכל שיושב ומצפה אין זה מוקצה, ולכן אוסר רק בכגון גרוגרות וצימוקים שדחאו בידיים או בדבר שלא מסתבר כלל שיהיה מוכן כגון נר עם הרבה שמן או בכור שלא ניכר מומו, ולחלק מהאמוראים גם בהמה שנתנבלה ולא הייתה מסוכנת, אך כשיש קצת שמן הוא מצפה להנות וכן בתמרים העומדים לעיסקא וכד' הוא יודע שיש ייתכנות שייגמרו לו התמרים ואז ירצה להשתמש בתמרים הללו. לעומת זאת לדעת רבי יהודה כל דבר שבסתמא אינו עומד לשימוש נחשב למוקצה, ולכן הוא מתיר רק דבר שעיקרו עומד לשימוש או שייחדו בפירוש לשימוש.
עוד מבאר, שקיים סוג מוקצה נוסף בו כולם מודים שאסור, והוא מוקצה מחמת גופו. לפי הסברו, סוג המוקצה בו נחלקו מקורו במצוות ההכנה לשבת כפי שלומד רבה בפסחים מח ע"א מהפסוק "והכינו את אשר יביאו", אך מוקצה מחמת גופו כלל אינו נלמד ממקור זה ואין הוא קשור לדין הכנה, שהרי אין זה דבר המיועד להכנה, אלא זוהי גזירת חכמים שטעמה כפי שנימק הרמב"ם ביסוד דין מוקצה 1 .
לדבריו יוצא ששתי הקבוצות שהזכרנו (מלבד מוקצה מחמת גופו) – טעם אחד להן. השאלה היא אם בכניסת השבת הייתה דעת האדם עליהם, ואם לא הייתה מחמת איסור, מחמת שהקצה מדעתו, מחמת מיאוס או מחמת חסרון כיס הדבר מוקצה לכל שבת. אולם לכאורה הסברו בטעם המחלוקת, שלרבי שמעון מספיק ייתכנות ולרבי יהודה צריך שמסתמא יעמוד לכך, מתאים דווקא לקבוצה השנייה, שיש דבר שנשתנה מצבו והייתה ייתכנות שישתנה אך לא עמד לכך, ולכן נחלקו בזה התנאים. אולם לגבי הקבוצה הראשונה לא השתנה שום דבר, ובשלמא לגבי מוקצה מחמת חסרון כיס אכן אין מחלוקת (וכן לגבי מוקצה מחמת גופו, אלא שבלאו הכי ביאר שטעם מוקצה זה שונה לחלוטין), אך לגבי מוקצה מחמת מיאוס צריך להבין מהי המחלוקת, ולכאורה זוהי מחלוקת נקודתית בפני עצמה כיצד להתייחס לדבר מאוס, האם נחשב לראוי או לאו. ואולי אפשר לומר שגם מוקצה מחמת מיאוס דומה לתמרים העומדים לסחורה וכד' שמסתמא אינם עומדים לשימוש אך יש ייתכנות שלא תהיה לו ברירה וייאלץ להשתמש בהם.
נקודה נוספת הטעונה הסבר היא מדוע רבי יהודה חולק גם בנר שהיה בו שמן מועט, הרי בזה לכאורה היה ברור שהנר יכבה, ומדוע איננו אומרים שנחשב שעומד לשימוש לכשייכבה. לכאורה משמע מכך שטעמו של רבי יהודה אינו מצד שאינו עומד לכך אלא שגזירה היא שהכל הולך לפי כניסת שבת וכל שלא היה ראוי בכניסת שבת נאסר ושוב אין לו תקנה, ואם כן יש לומר שבזה נחלקו. ואולם במוקצה מחמת מיאוס ודאי לא זוהי המחלוקת, ואם כן לדרך זו נהיה מוכרחים להידחק ולומר שזו מחלוקת נקודתית בפני עצמה.
והנה הר"ן (על ביצה כח ע"ב ד"ה ומכאן) הולך בדרך זו ומסביר שאף במוקצה מחמת מיאוס זוהי נקודת המחלוקת. הוא כותב שמוקצה מחמת מיאוס בפשטות אדם מקצה מדעתו בבין השמשות, אלא שעתה האדם רוצה להשתמש בו ואם כן אינו חושש למיאוסו, ובכך נחלקו, שלרבי יהודה הואיל והוקצה בין השמשות הוקצה לכל השבת ואילו לרבי שמעון לא אומרים 'מיגו דאיתקצאי' והואיל וכעת ראוי לו לא אכפת לנו מההקצאה של בין השמשות. על פי זה מחדש שאם דבר נמאס רק במהלך השבת עצמה, גם רבי יהודה יודה שמותר להשתמש בו אם הוא זקוק לו.
בדרך זו צעד אף רבי עקיבא איגר, ודן שמא עולה מכך נפקא-מינה חשובה להלכה. הרמב"ם (שבת כה, יא) כותב לגבי מוקצה מחמת מיאוס "מותר לטלטלן בשבת אם הוצרך להן". דייק מכך המגן אברהם (רעט ס"ק יב) שדינו ככלי שמלאכתו לאיסור שמותר רק לצורך גופו ומקומו. רבי עקיבא איגר (על המגן אברהם שם) העיר שלכאורה לפי דברי הר"ן שכל סיבת ההיתר לרבי שמעון היא משום שכעת הוא מעוניין בכלי המאוס ונסתלקה הקצאתו, אין להתיר אלא לצורך גופו, משום שאז אכן הוא מעוניין בכלי, אך אם רוצה להזיזו רק בגלל שצריך למקומו הרי שלא נסתלקה הקצאתו, ועדיין אין האדם מעוניין להשתמש בו מחמת מיאוסו. למסקנה הוא הוכיח מדברי הר"ן עצמו שמותר גם לצורך מקומו, ונימק זאת שבגלל שאם רוצה רשאי להפקיע הקצאתו ולהשתמש בו ממילא יכול גם לצורך מקומו.
במקום נוסף (שח, א) מסביר רבי עקיבא על פי יסוד זה גם את הדין של מוקצה מחמת חסרון כיס. כלומר, האיסור להשתמש בו לצורך דבר אחר הוא בגלל שאיתקצאי בין השמשות לשימושו הקבוע בלבד, שהוא שימוש האסור בשבת. על פי זה מחדש שאם מפקיע את הקצאתו בכך שמחליט לשנות את היעוד של הכלי, כגון שמחליט שמעתה האיזמל לא יהיה למילה אלא כשאר הסכינים, אכן יהיה רשאי לטלטלו, משום שלפי רבי שמעון איננו אומרים מיגו דאיתקצאי. הוא מביא תוס' (ביצה ב ע"ב ד"ה אין מבקעין) שמדבריהם עולה כי לא מועיל לשנות את היעוד ונשאר בצריך עיון. מדבריו עולה שבעצם רבי שמעון חולק עקרונית גם במוקצה מחמת חסרון כיס, כי שורש המחלוקת הוא 'מיגו דאיתקצאי' ובכך הוא חולק גם כאן אלא שבדרך כלל במוקצה זה עדיין רובצת סיבת המוקצה ובמקרה זה הוא מודה.
יש להעיר שלגבי מוקצה מחמת מיאוס כתב שדי בכך שכעת הוא זקוק לחפץ, אפילו באופן חד פעמי, כדי להפקיע את הקצאתו, ואילו לגבי חסרון כיס נחשב שמפקיע רק אם משנה את יעודו, ובאמת מוכרחים לחלק ביניהם, שהרי לגבי מוקצה מחמת מיאוס נאמר בגמרא שרבי שמעון מתיר ולגבי חסרון כיס נאמר שאוסר, ובשלמא אם לא נלך בדרכו של רבי עקיבא איגר, רבי שמעון אוסר לגמרי חסרון כיס, אך לדרכו שהוא מתיר צריך לחלק שבמיאוס מתיר יותר, ואפילו בשימוש חד פעמי בלי שינוי היעד, אולם צריך עיון מה הסברא לחלק ביניהם, וכבר הקשה כן המנחת אשר (סימן מד ד"ה ובאמת).
עוד הקשה המנחת אשר, שהרי רבי שמעון גם כן מודה ליסוד של מיגו דאיתקצאי, כפי שראינו שאוסר בנר עם הרבה שמן ובבכור שנפל בו מום, ולא נחלק אלא במקרה שיושב ומצפה שתיפסק סיבת האיסור.
עוד הוכיח, שהתוס' ודאי לא הלכו בדרך הר"ן, שהרי בדף מה ע"א דנה הגמרא בבסיס לדבר האסור, במקרה שהיה מונח דבר האסור בבין השמשות וכעת כבר הוסר, ומוכיחה שרב סובר כרבי יהודה האוסר מכך שפסק שאסור להניח ביום טוב נר על גבי דקל. התוס' (ד"ה הכי נמי) מעירים שראינו במספר מקומות שרב כרבי יהודה כגון ב'כרכי דזוזי' (יט ע"ב), דהיינו בגדים ומחצלות שמכסים בהם את הדגים והם מתלכלכים והרי הם מוקצה מחמת מיאוס, אך לא הבאנו משם ראיה משום שרצינו להוכיח שסובר כמותו גם בעניין מיגו דאיתקצאי. הרי שמוכח מדבריהם שיש כאן שתי מחלוקות נפרדות, והמחלוקת בנוגע למוקצה מחמת מיאוס אינה נוגעת למיגו דאיתקצאי.
לכן מסיק הוא שוודאי לא נחלקו רק במיגו דאיתקצאי, אלא שתי מחלוקות הן, גם בעצם המוקצה, שלרבי שמעון רק הקצאה מוחלטת שמה הקצאה אך כל שיש ייתכנות לשימוש אינו מוקצה, וגם במיגו דאיתקצאי. עם זאת, מחלוקתם לגבי מיגו דאיתקצאי אינה מוחלטת שהרי גם רבי שמעון מודה בבכור שנפל בו מום ובנר שהיה בו הרבה שמן וכבה, ואינו חולק ומתיר אלא במקרה שעומד ומצפה, שאז לדעתו לא אומרים מיגו דאיתקצאי. לכן מסיק הוא ששורש אחד לשתי המחלוקות, והוא שרבי שמעון אוסר רק כשיש הקצאה מוחלטת ללא סייג ושיור ורבי יהודה אוסר כל שיש הקצאה כל שהיא.
נראה לבאר דבריו, שרבי שמעון אוסר רק כשיש הקצאה מוחלטת ולכן מתיר בכל מקרה שעומד ומצפה ויש ייתכנות שיוכל להשתמש, ומאידך רבי יהודה אוסר כל שיש הקצאה כל שהיא, ולכן מחמיר בשתי נקודות, גם בדבר שהייתכנות אינה גבוהה ומסתמא לא יעמוד לשימוש (כגון מוקצה מחמת מיאוס, תמרים העומדים לסחורה, חיטים שזרעם בקרקע) וגם בדבר שהייתכנות גבוהה אך מכל מקום בכניסת שבת היה אסור (כגון נר שהיה בו מעט שמן). רבי שמעון מודה בנר שיש בו הרבה שמן למרות שכעת כבה וכבר לא שייכת סיבת האיסור, כי במקום שלא הייתה כלל ייתכנות או שהייתה קטנה מאוד הוא מודה שההקצאה בכניסת שבת אינה פוקעת.
הוא מוסיף שלמרות ששורש המחלוקות אחד הוא מכל מקום צריך לומר שהתלות אינה מוכרחת, שהרי לגבי מיגו דאיתקצאי פסקו הרי"ף (כא ע"א) והרא"ש (סימן כ) ובעקבותיהם השולחן ערוך (רעט, א) כרבי יהודה ולכן אסרו לטלטל נר שכבה אפילו אם היה בו מעט שמן.
צריך להבין פסיקה זו הרי לכאורה רבים מהמקרים בהם רבי שמעון התיר שייכים לקבוצה השנייה (על פי חילוקנו למעלה) שסיבת ההקצאה כבר לא קיימת כעת אך בכניסת שבת היא כן הייתה כגון בהמה שנתנבלה, עז העומדת לחלבה ותמרים העומדים לסחורה וכד' (שבתחילה היה נראה שלא יהיה זקוק להם וכעת נזקק להם), חיטים שזרעם בקרקע וכעת מעוניין להוציאם ובהמות מדבריות שכעת רוצה לשוחטם, ואנו פוסקים במקרים הללו כרבי שמעון להתיר (ראה רמב"ם שבת כו, יד).
לכן לכאורה יש לדייק כלשון הבית יוסף (סימן רעט) שאין הכוונה שבכל מיגו דאיתקצאי פסקנו כרבי יהודה אלא דווקא במוקצה דאיתקצאי מחמת איסור, כגון בנר שכבה וכן במיטה שהיו עליה מעות בבין השמשות שנאסרה משום בסיס לדבר האסור.
ובאמת נראה שלמעשה גם דעת המנחת אשר כך ובכל זאת נקט בסתם שהלכה לגמרי כרבי יהודה במיגו דאיתקצאי משום שבכל המקרים האחרים, למרות שיש שינוי במציאות, המחלוקת בין התנאים אינה מוגדרת כמחלוקת בדין מיגו דאיתקצאי. החילוק הוא שבכל הדברים האחרים גם בכניסת השבת הייתה אפשרות בפועל להשתמש אלא שאין זו הרגילות ולכן האדם בדעתו הקצה אותם משימוש. לעומת זאת במוקצה מחמת איסור, גם אם היה רוצה לא הייתה לו אפשרות להשתמש מחמת האיסור וההקצאה אינה רק מצד דעתו. כאשר ההקצאה היא רק מדעתו סובר רבי שמעון שבמקרה שיש ייתכנות לשימוש אין זה נחשב כלל כהקצאה וממילא הדבר מותר ולא שייך כאן כלל מיגו דאיתקצאי, ואילו רבי יהודה סובר שנחשב כהקצאה, ולדעתו גם אם ישתנה הדבר יישאר האיסור במקומו בגלל מיגו דאיתקצאי, אך על כל פנים לרבי שמעון ההיתר קיים גם אילו היה סובר שאומרים מיגו דאיתקצאי. אך במוקצה מחמת איסור, ודאי שישנה הקצאה בכניסת השבת ולכן אם אומרים מיגו דאיתקצאי לא פוקעת ההקצאה. רבי שמעון עצמו סובר שאם יש ייתכנות היא פוקעת ולא אומרים מיגו דאיתקצאי, ולהלכה פוסקים בכך כרבי יהודה שאינה פוקעת, אולם בתמרים העומדים לסחורה וכד' מותר להלכה משום שלא הייתה כלל הקצאה אפילו בכניסת שבת. לפי זה לא רק במוקצה מחמת איסור יש לאסור להלכה אלא גם בבכור שנפל בו מום, שהרי סיבת ההקצאה אינה מצד דעתו, ואכן כך נפסק בשולחן ערוך (תצח, ט).
לאחר חידוד זה נראה להציע דרך מעט שונה מדברי המנחת אשר ולומר שאין כלל מחלוקת ביניהם לגבי מיגו דאיתקצאי אלא כולם מודים שכניסת שבת היא הזמן הקובע, ולכן נר עם הרבה שמן נשאר בהקצאתו גם לאחר שכבה. והסיבה שבנר עם מעט שמן רבי שמעון מתיר אינה שבעומד ומצפה סובר שלא אומרים מיגו דאיתקצאי אלא שסובר שבשמן מועט הואיל ויש ייתכנות לשימוש והוא עומד ומצפה אין בכלל הקצאה, ואמנם בתחילת השבת אסור לטלטלו מחמת האיסור אך לא מחמת מוקצה. כמו שלפי רבי שמעון תמרים העומדים לסחורה אינם מוקצה כך גם נר עם שמן מועט. ועדיין יש כאן שתי נקודות מחלוקת ולפיכך אפשר להלכה לפסוק באחת כרבי שמעון ובשנייה כרבי יהודה. המחלוקת העיקרית היא כפי שנתבאר עד כה, אם יש הקצאה בדבר שיש ייתכנות לשימוש או שרק בדבר שמסתמא עומד לשימוש. המחלוקת הנוספת היא בדבר שוודאי עומד לשימוש אולם בכניסת שבת יש סיבה האוסרת להשתמש בו, וסיבה זו אינה מצד מדעתו אלא כגון מחמת איסור. לפי רבי שמעון גם בכך אין כלל הקצאה ואילו לפי רבי יהודה יש הקצאה וממילא אומרים מיגו דאיתקצאי ואסור אפילו לאחר שתיבטל הסיבה. לכן רבי יהודה אוסר גם בשמן מועט ורבי שמעון מתיר, ובמחלוקת זו הלכה כרבי יהודה. לכן אנו גם אוסרים להלכה בסיס לדבר האסור אפילו לאחר שנסתלק ממנו האיסור, וכן אוסרים בהמה שנולד בה מום.
תנאי מראש לביטול הקצאה
הבית יוסף (סימן רעט) מביא מחלוקת ראשונים גדולה אם מועיל להתנות לפני השבת שאינו מעוניין להקצות, כגון שמתנה שלאחר שיכבה הנר יוכל לטלטלו. הרמב"ן (מה ע"א), הרשב"א בתשובה (חלק ג סימן רסח) והר"ן (כא ע"א ד"ה והא) סוברים שמועיל, ואילו התוס' (מד ע"א ד"ה שבנר) ורבנו ירוחם (חלק ב סז ע"ב) סוברים שלא מועיל.
הברכת אברהם בביצה (ב ע"א 'מוקצה' ענף ב) כותב שלכאורה נחלקו בשורש מחלוקת התנאים, אם זוהי מחלוקת מציאותית אם אדם יושב ומצפה שיכבה הנר או שמקצה מדעתו או שזו מחלוקת בדין אם אומרים מיגו דאיתקצאי, וכל מה שמוקצה בכניסת שבת שוב לא מופקעת הקצאתו. לדעת הרמב"ן וסיעתו זו מחלוקת מציאותית ולכן במקרה שמתנה בפירוש ודאי שאינו מקצה אלא יושב ומצפה ולכן גם רבי יהודה מודה שמותר, אך לדעת התוס' זו מחלוקת בדין.
לפי דבריו נמצא שהם נחלקו בשתי האפשרויות שהבאנו עד כה, אם ללכת בדרכו של הר"ן ורבי עקיבא איגר שהמחלוקת היא במגו דאיתקצאי או בדרכם של הקהילות יעקב והמנחת אשר שעיקר המחלוקת היא אם יש כאן בכלל הקצאה. אולם לכאורה אפשר לומר באופן קצת שונה, שאמנם הראשונים לגבי דין תנאי נחלקו אם שורש מחלוקת התנאים הוא מציאותי או שנחלקו בדין, אך על הצד שנחלקו בדין יש לומר שלא נחלקו במיגו דאיתקצאי אלא בדין אם רק הקצאה גמורה אוסרת או שכל שאינו עומד לכך אסור, ולפי זה שני הצדדים הם לפי דרכם של הקהילות יעקב והמנחת אשר.
אולם למסקנה הברכת אברהם דוחה תלייה זו מביצה כז ע"א, שהגמרא שואלת כיצד לפי רבי יהודה מותר לאכול תבשילים הרי בבין השמשות הקדירות היו רותחות והתבשיל לא היה ראוי לאכילה, ומשיבה שהואיל וגמרו בידי אדם אין זה מוקצה. לכאורה לא מובנת השאלה, הרי בקדירות ודאי שאדם יושב ומצפה, אלא רואים שפשוט שרבי יהודה אוסר גם במקום שאדם יושב ומצפה ולא נחלקו במציאות אלא בדין 2 . ומיישב הברכת אברהם את הדין של תנאי, שצריך לומר לפי הרמב"ן וסיעתו שכאשר מתנה אפילו בין השמשות הוא לא מקצה דעתו, וצריך להבין דבריו, שהרי זו מציאות שאסור לו להשתמש בנר הדולק ואין זה תלוי בדעתו, וצריך עיון.




^ 1.עיין בהרחבה בשיעור 'יסודות המוקצה'.
^ 2.גם המנחת אשר כותב שלא מסתבר שנחלקו במציאות.
עוד בנושא שבת

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il