בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • יבמות
קטגוריה משנית
undefined
3 דק' קריאה
הגמרא בדף פח ע"א אומרת שהכלל הבסיסי הוא שאין דבר שבערווה פחות משניים, ולגבי עדות על מות הבעל כדי להתיר את האשה יש סיבות מיוחדות לכך שחז"ל קבעו שגם עד אחד נאמן. המפרשים נחלקו האם גם להתיר אשה מזיקת ייבום מוגדר כדבר שבערווה וזקוקים, לכל הפחות מעיקר הדין, לשני עדים, או שלכך יש גדר של איסורים ועד אחד באיסורים נאמן.
המרדכי (פרק יב סוף רמז נח) כותב שנחשב לדבר שבערווה, ולכן אם לא ידוע אם הבא לחלוץ או ליבם כבר גדול צריך על כך עדות גמורה של שני עדים כשרים. הוא מוכיח זאת ממחלוקת רב ושמואל בדף צב ע"ב אם קידושין תופסים ביבמה, כלומר באשה שיש לה זיקת ייבום ולא חלצו לה. רב דורש מן הפסוק "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" – לא תהא בה הויה לזר – והקידושין אינם תופסים, ואילו שמואל הסתפק שמא הפסוק נצרך ללאו ואם כן אין מקור לדרשה זו. מכך שאין קידושין תופסים בה, לרב בוודאי ולשמואל ספק, מוכח שנחשב לדבר שבערווה, כי אם היה זה איסור בעלמא היו קידושין תופסים בה (יש שיבוש בלשון המרדכי, ורעק"א מעיר שזו טעות סופר ומתקן). אם כן לפי המרדכי הגדרת דבר שבערווה תלויה בשאלה אם נישואין תופסים בה או לא, ולכן לדעתו יבמה נחשב לדבר שבערווה. לכאורה יוצא מדבריו שלשמואל, שהלכה כמותו, זה רק ספק דבר שבערווה, והעיר על כך הקהלות יעקב (סי' לג).
רבי עקיבא איגר בתשובה (סוף סימן קכד, "לכאורה היה נראה בהיפוך") מביא את הוכחת המרדכי ומביא הוכחה נוספת מסוגייתנו. מכך שהגמרא בדף צג ע"ב הסתפקה אם עד אחד נאמן להתיר אשה לעלמא מזיקת היבם כמו שתיקנו חז"ל להאמינו בכל עדות מיתה או שיש לחלק שבזיקת יבם לא דייקא ומינסבא, מוכח שהבינה הגמרא שנחשב לדבר שבערווה ולכן רק מכח תקנת חז"ל להאמין עד אחד בעדות מיתה יש מקום להתיר גם כאן, אך אין להתיר בלאו הכי ככל עד אחד הנאמן באיסורים.
ובתשובה הבאה (סוף סימן קכה, "מה דרמז") הביא הוכחת הנתיבות שאין זה דבר שבערווה מכך שמועיל אפילו חליצה בינו לבינה. רבי עקיבא איגר עצמו דחה שהכוונה שאין צורך בבית דין אך צריך בפני שני עדים, והביא שהריטב"א והנימוקי יוסף אכן הסתפקו בכך. בתחילה כתבו שבלי עדים לא מועיל לחלוץ אפילו אם שניהם מודים משום שנחשב לדבר שבערווה, ולכן דינו כקידושין בלא עדים, אך בסוף הוסיפו שיש לומר עוד שצריך עדים משום שאחרת לא נאמין לו, ולדרך זו סברו שאין זה דבר שבערווה ואין צורך בעדים אלא לצורך הנאמנות.
הקהלות יעקב (סי' לג) מביא את דברי רבי עקיבא איגר ואת ההוכחה מדף צג ע"ב שגם התרת יבמה נחשב לדבר שבערווה, והוא מנמק (ד"ה ולפמש"כ) שבהיתר זה מפקיעים מהיבם זכויות של שיעבודי אישות ולכן יש לדמות זאת לעדות בממון שצריך שני עדים. לפי הסבר זה הגדר של דבר שבערווה תלוי בשאלה אם יש כאן הפקעת זכויות אישות או לא, ובהתרת יבמה יש כמו בהתרת אשה נשואה.
לעומתם, הנודע ביהודה (אה"ע סי' נד, "והנה לפי הסוגיא") כותב שפשוט שהתרת יבמה לשוק אינה נחשבת לדבר שבערווה הואיל ואינה לא מחייבי מיתה ולא מחייבי כרת אלא רק מחייבי לאוין. אולם בהמשך מתברר מדבריו שגם הוא מודה עקרונית לדברי המרדכי שבדרך כלל השאלה אם נישואין תופסים בה מהווה מדד לשאלה אם זו דבר ערווה, אלא שלדעתו לא די בכך אלא נחשב לערווה דווקא במקרה שאם אחר בא עליה הולד ממזר. לכן לפי רבי עקיבא שאין תופסים נישואין בחייבי לאוין והולד ממזר גם חייבי לאוין מוגדרים כדבר שבערווה, ולהלכה שאיננו פוסקים כמותו אין זה דבר שבערווה. יבמה זה חריג משום שיש שם גזירת כתוב מיוחדת שאין קידושין תופסים בה ואכן שם אין בנה נעשה ממזר ולכן אין זה דבר שבערווה. המרדכי באמת הזכיר שגם בבא על יבמה הולד ספק ממזר אך הנודע ביהודה תמה על כך וכתב שהולד כשר לגמרי.
כאמור קשה על כך מדף צג ע"ב. הקהלות יעקב (סוף סי' לג, ד"ה ובהגהות) מביא שמהתוס' (לו ע"ב ד"ה הא) משמע שהתרת יבמה לא מוגדר כדבר שבערווה, כי הם מעלים שם אפשרות לחלק בין התרת אשה שבעלה נפל למים שאין להם סוף בה החמירו חז"ל וחששו למיעוט המצוי לבין התרת אשת יבם שראינו שלא חששו שם למיעוט המצוי, שבהתרת אשה החמירו משום שזהו דבר שבערווה. משמע שסברו שהתרת יבמה לא נחשב לדבר שבערווה. הקהלות יעקב מיישבם מדף צג ע"ב לשיטתם בגיטין (ב ע"ב ד"ה הוי) הסוברים שהגמרא נשארה בספק אם עד אחד באיסורים נאמן גם במקום שאיתחזק איסורא, ואם כן אצלנו הואיל ואיתחזק איסורא היה צריך שני עדים אילו לא היו טעמי ההיתר של דייקא ושל עבידא לגלויי, למרות שלא הווי דבר שבערווה. אולם לשיטות הראשונים הפוסקים שנאמן גם במקום איתחזק איסורא לא נוכל לתרץ כך, ומוכח מסוגייתנו שגם התרת יבמה נחשב לדבר שבערווה.
סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il