ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- שמיני
ניסן התשפ"ה
מפטיר וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד (שמואל ב ו)
פרקי אבות פרק א'
פרשת שמיני – שבת מברכין
מולד חודש אייר יהיה בליל שני בשעה 20, 30 דקות ו 2 חלקים.
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשה 91 פסוקים = אמן , בגד לבן , הלוים , מלאך
משה רבינו שימש בכל שבעת ימי המילואים בחלוק לבן. (ע"ז לד.)
וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים וכו' כִּי הַיּוֹם יְ-הוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם . (ט ד) אותיות אהרן מיכאל , שהאחד כהן גדול של מטה והשני כהן גדול של מעלה. (מנחה בלולה)
בפרשה 17 מצוות, מתוכן 6 מצוות עשה ו-11 מצוות לא תעשה . (ספר החינוך)
עשה : בדיקת סימני בהמה וחיה • בדיקת סימני דגים • בדיקת סימני חגבים • טומאת שמונה שרצים • טומאת אוכלין • טומאת נבילה. לא תעשה : שלא יכנסו הכהנים למקדש מגודלי שער • שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים • שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה • שלא להיכנס שתויי יין למקדש וכן שלא יורה שתוי • שלא לאכול בהמה וחיה טמאה • שלא לאכול דג טמא • שלא לאכול עוף טמא • שלא לאכול שרץ הארץ • שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדים בזרעים ובפירות • שלא לאכול משרץ המים• שלא לאכול מן השרצים המתהוים מן הארץ.
בשנים פשוטות פרשת שמיני נקראת תמיד אחרי פסח . בשנים מעוברות, פרשת שמיני נקראת ביחד עם פרשת פרה או פרשת החודש.
כתב הלבוש - ובמנחה מתחילין לומר פרקים מסכת אבות. ונראה לי הטעם, משום שבמסכת הזאת יש חמשה פרקים, ועם התוספתא שהוא 'שָׁנוּ חֲכָמִים' שהוא דומה להם הם ששה, שכולם מדברים בדברי תוכחה ומוסר לקבל עלינו עול תורה ומצות, וגם הפרק הראשון הוא מדבר בשלשלת קבלת התורה מדור לדור ממשה רבינו ע״ה עד סוף כל התנאים, לכן אומרים אותם באלו הששה שבתות שהם מזמן גאולת מצרים עד יום מתן תורה. ויש מקומות שאין אומרים אותם אלא פעם אחת עד שבועות, ויש מקומות שחוזרים ומתחילין לאמרם אחר שבועות ואומרים אותם כל ימי הקיץ; שכיון שהפסיקו לומר ברכי נפשי, אין חוזרין לומר אותו עד זמנו שהוא שבת בראשית. (לבוש או"ח תצג ד)
בפרשת שמיני מפטירין בשמואל וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד וגו'. והיא שייכא לפרשה זו, מפני שיש בה ענין פרץ עוזה שקרב יותר מדאי אל ארון אלקים ונענש עליו, והוא דומה למיתת נדב ואביהו שהקריבו אש זרה לפני האלקים ונענשו עליו מיתה. (לבוש שם)
אייר הוא חודש זיו - רמז בשם החודש הזה דהוא ראשי תיבות א 'ברהם י 'צחק י 'עקב ר 'חל דהם סוד המרכבה (מגלה עמוקות), ואתי שפיר דאנו קוראים מסכת אבות בחודש הזה דהוא זמן לעורר זכות אבות, ואשריו לאדם שמתנדב בחודש הזה לקופת אבות העולם ישני חברון עיר הקדש ת"ו במהרה בימינו, ולקופת רחל אמנו זיע"א, ואם אין ידו משגת להתנדב יהיה גדול המעשה לקב"ץ על הגבאו"ת בחודש הזה כי הזמן גרמא, ותהיה לו למגן וצינה ומוצלח בכל עניניו יפרח כשושנה. הימים האלה שלאחר הפסח המה לאות ולמופת לכל השנה כולה, כי אם ירבה בהם בתורה ובמצות כן יהיה מראשית השנה ועד אחרית השנה וכן בהפכו ח"ו.(מועד לכל חי – ד' מה, סימן ז')
סגולה לפרנסה – מנהג ישראל מימים קדמונים לשבת אחרי הפסח, לאפות חלה בערב שבת בצורת מפתח והיא סגולה לפרנסה. והטעם הוא לפי שבעת הזאת כשאכלו ישראל מן המן, מהקרבת העומר ואילך לא אכלו עוד מן המן, והיו צריכין ישראל לפרנסה כי עד עתה היה להם המן. וזאת כידוע שלכל דבר יש שער, כמו שאנחנו מתפללין שיפתח לנו ה' יתברך שערי פרנסה. ומזה השתרבב המנהג להיות עושין צורת מפתח על החלות, לרמז שיפתח לנו השם יתברך שערי פרנסה. (אוצר הסגולות בשם 'אוהב ישראל')
עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ . (תהלים קמה טו) ראשי התיבות 'עֵ ינֵי כֹ ל אֵ לֶיךָ' עולים לגימטרייה 'אמן', מכאן רמז כי מי שהוא 'שומר אמונים' כלומר, שעיניו נשואות כל העת כדי לזכות לקדש שם ה' בעניית אמן, יזכה לנאמר בהמשך הכתוב: וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ , ולברכה שבפסוק הבא פּ וֹתֵחַ אֶ ת יָ דֶךָ - שאף ראשי התיבות שלה עולות לגימטרייה 'אמן'. (נחל איתן פר' תרומה)
בפרשת הקרבנות מופיעים שלשה סוגי קרבנות: אשה, מנחה ונסכים, קרבנות אלו מצטרפים לעתים – כבקרבן מוסף עמו יש להביא מנחה ונסכים. והנה ראשי התיבות של 'א שה, מ נחה, נ סך' הוא ' אמן ', מכאן רמז כי הייחוד והתיקון שנעשה בביהמ"ק על ידי שלשה קרבנות אלו, הוא מעין הייחוד שנעשה על ידי עניית אמן המאחדת את שמותיו של הקב"ה. (שבטי י-ה)
טעם למניין ימי הספירה קודם מתן תורה מ"ט ימים – ע"פ מה שכתב הרב החיד"א טעם לגלות מצרים (בשם ילקוט דוד), דהתורה רוחנית, ואינה חלה על האדם שיש לו מחשבות רעות ויצר זונה (ולב רע), כי התורה כולה טהורה. וזהו שכתוב שאומות העולם לא יכלו לקבל התורה. ולכך הכניע הקב"ה את ישראל בגלות מצרים, להחליש כח היצר הרע אשר משכנו בחלל השמאלי שבלב, ותוכל לשכון בם התורה (על ידי היצר טוב שהוא בחלל הימיני שבלב) על כן סופרין קודם מתן תורה מנין מ"ט . מניין מספר ל"ב טו"ב . (בני יששכר ניסן מאמר יב)
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. (י טז) מלמד שנתן פניו כלפי בניו וכעס כנגד אהרן, מלמד שאף אהרן היה בקצפון. (ספרא) מהו דָּרֹשׁ דָּרַשׁ ? ב' דרישות. אמר להם: אם שחטתם למה לא אכלתם? אם לא הייתם עתידין לאכול, למה שחטתם? מיד: וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה. (ויקרא רבה פרשה יג סימן א)
חמש ההלכות שנשתכחו ממשה רבנו וסימנך'מנצפ"ך' .
מ קושש - עצים, נ וקב - שם ה', צ לפחד - בנות צלפחד שביקשו נחלה, פ סח - שני, כ זבי - בת צור וזמרי בן סלוא. (הגר"א)
שאלות
א. וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְ-הוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (י א) חז"ל מביאים
מספר חטאים של נדב ואביהוא בגינם קיבלו את העונש הזה. והם רמוזים בתיבות ' אֵשׁ זָרָה '.
ב. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל .(ט א) אמרו רז"ל מה הטעם שלא קרא לכל ישראל, לפי שרצה לגלות לו מעשה העגל
(להודיע לאהרן שכפר לו הקב"ה על מעשה העגל שעשה) לכך לא רצה לפרסם אלא לצנועים ולזקנים. מה הטעם שלא אמר לו בינו לבין עצמו.
ג. פסולי המוקדשים שנפל בהם מום כשהם חיים ונפדו, הותרו באכילה. מאילו דברים בכל אופן יהיו אסורים.
ד. שמונה מיני טרפות נאמרו למשה מסיני, וסימנך 'ד"ן חנ"ק נפ"ש'.
ה. וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת (ט ב) פרש"י - לְהוֹדִיעַ שֶׁכִּפֵּר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי עֵגֶל זֶה, עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל שֶׁעָשָֹה. מה הטעם
שאהרן לקח עגל עבור קרבן 'חטאת' ואילו ישראל (בפסוק ג) לקחו עגל עבור קרבן 'עולה'.
ו. ראיה בפרשה למאמר רז"ל (חולין ה:) בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן. פרש"י - שתאכל הבהמה דבר האסור לה. צדיקים עצמן לא כל
שכן.
ז. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה .(ויקרא כג טו) מדוע אין מברכים ברכת 'שהחיינו' על מצוות
ספירת העומר?
ח. וְלָרָשָׁע אָמַר אֱ-לֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ .(תהלים נ טז) באילו מקרים אלו אינו רשאי לענות אמן וסימנך: מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי .
ט. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה . (יא ד) באיזה מקרה בהמה שהיא מעלה גרה ומפריסה פרסה ואין אתה רשאי לאכול אותה.
מה הטעם דכתיב מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה , ולא כתיב מַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה .
ט. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְ-הוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְ-הוָה .(י ב) פרש"י - רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן.
לכאורה למה נענשו נדב ואביהוא על שהורו הלכה בפני רבם הלא משה רבינו בוודאי מחל על כבודו, במיוחד כאשר הוא היה דודם של נדב ואביהוא.
י. וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [יָדָיו] אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים . (ט כב) מה הטעם דכתיב ידו וקרי יָדָיו .
כ. וַיִּשְׁחַט אֶת הָעֹלָה וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת הַדָּם וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב . (ט יב) מה הטעם דכתיב הכא לגבי הדם וַיַּמְצִאוּ בכתיב חסר י', וגבי
אימורים כתיב (ט יג) וְאֶת הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו בכתיב מלא.
כ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן . (י ג) פרש"י - קִבֵּל שָׂכָר עַל שְׁתִיקָתוֹ, וּמַה שָּׂכָר
קִבֵּל? שֶׁנִּתְיַחֵד עִמּוֹ הַדִּבּוּר, שֶׁנֶּאֶמְרָה לוֹ לְבַדּוֹ פָּרָשַׁת שְׁתוּיֵי יַיִן. לכאורה קשה דקי"ל (שבת ל:) שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא
מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן
הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְ-הוָה . אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. כיצד נתייחד הדיבור אל אהרן ושרתה עליו הנבואה והוא היה אונן ואבל.
ל. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם .(י ט) מה הדין כהן שעבד שיכור משאר משקין המשכרין.
(עבד כשהוא שיכור ולא מן היין כגון ויסקי וכדומה).
מ. וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם .(יא לה) מה הטעם דכתיב דוקא תַּנּוּר וְכִירַיִם יותר מכלי חרס
אחרים, ולמה אמר יֻתָּץ ולא אמר יִשָּׁבֵר .
נ. רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף . (י ו) מה הטעם שהקב"ה יקצוף על כל העדה אם הכהנים יתאבלו.
ס. וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ. אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינו ֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ . לגבי עוף מצינו שנאמר בנקבה לְמִינָהּ , בזכר
לְמִינוֹ , מהו לְמִינֵהוּ . וכן בארבה כתיב אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ . מהו שנאמר
לְמִינוֹ או לְמִינֵהוּ .
ע. שש מצות הן שמצותן מעומד וברכתן מעומד וסימנך ' עלץ שלם '.
פ. כתוב בזוהר הקד' (פר' פנחס) כי ע"י מעשה פנחס שלבש קנאה במדו לכבוד יוצרו זכה להתעבר בנשמת נדב ואביהוא.(עבודת ישראל). מה הטעם שנתגלגלו
נדב ואביהוא בגוף אחד בפנחס ולא בשני בני אדם.
צ. מסופר בגמרא (פסחים עו:) עָבֵיד לֵוִי עוֹבָדָא בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא בִּגְדִי וְדָבָר אַחֵר. מעשה בבית ראש הגולה שצלו בתנור כאחד גדי ודבר אחר, ולא אסר את
הגדי משום ריחו של הדבר אחר. פרש"י – דבר אחר חזיר . מה הטעם שקוראים לחזיר דבר אחר.
ק. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ .(יא ג) אמרו רז"ל (חולין נט.) אלו הן סימני בהמה טהורה, כל בהמה שאין לה
שינים למעלה וכל בהמה שפרסותיה סדוקות וכל בהמה שבשרה מהלך שתי וערב. ר' דוסא אומר, אם יש לה קרנים - בוודאי חיה טהורה היא. למה לא
נמנו בתורה גם הסימנים הללו.
ק. אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ .(יא טו) אצל אליהו כתיב (מ"א יז ד) וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם . מה הטעם שציוה הקב"ה על אליהו הנביא
זכור לטוב להיות ניזון על ידי העורבים, שהוא עוף טמא והכל שונאין אותו ולא על ידי יונה או שאר עופות טהורים.
ר. זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ . (יא ב) מה הטעם שהתחילה התורה עם הדברים המותרים באכילה ורק אח"כ מפרטת את אלו
שאסורים באכילה. והול"ל קודם סוּר מֵרָע ורק אח"כ וַעֲשֵׂה טוֹב .
ש. וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב .(יא לט) מה הטעם דכתיב וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה , הול"ל וְכִי תָמוּת הַבְּהֵמָה .
באיזה מקרה הבהמה אינה נבילה ואינה מטמאה ואפילו היא טריפה.
ש. אין נשיאת כפים בפחות מעשרה. והכהנים מן המנין. (שו"ע או"ח קכח א) לפי שגם הם בכלל הברכה (ט"ז). לכאורה למה זו דומה לדבר שבקדושה, הלא
היא רק ברכה ככל הברכות.
ת. מי שמת לו מת והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם חייב לקרוע עליו. (שו"ע יו"ד שמ א) וחיוב זה הוא מדרבנן, ואסמכוה אקרא מדכתיב אצל דוד (ש"ב
יג לא) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו . וכתיב (מ"ב יט א) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו . (ערוך השולחן שם). מה הטעם שלא למדו אותו מקרא
דאוריתא בפרשתנו (י ו) וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ . מה ההבדל בין פרימה לקריעה.
תשובות
א. א ש – הקריבו אש זרה . ש תויים - נכנסו למשכן שתויי יין. (ש כינה – שהיו מסתכלים בשכינה שנאמר וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים). ז רע - שלא היו להם נשים
ובנים. ר חוצים – שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים. ה וראה - שהורו הלכה בפני משה רבן. (ה רהרו – מתי ירשו את מקומם של משה רבנו ואהרן
הכהן) ר"ת ' אֵשׁ זָרָה '. (חומת אנך) * באופן אחר - א ש מן ההדיוט, ש תויי יין, ז נו מזיו השכינה, ר ווקים היו ולא נשאו נשים, ה ורו הלכה. (שתי ידות)
ב. בושה מכפרת – כדאמרינן (ברכות יב:) כָּל הָעוֹשֶׂה דְּבַר עֲבֵירָה וּמִתְבַּיֵּישׁ בּוֹ - מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז סג): לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא
יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם אֲ-דֹנָי יְ-הוִה . לפי שרצה הקב"ה שיתבייש בפניהם כדי שיתכפר לו.(רבינו אפרים)
ג. גיזה ועבודה יהיו אסורים והעובר על זה לוקה. (רמב"ם הל' מעילה א) *
ד. ד רוסה, נ פולה, ח סרה, נ טולה, ק רועה, נ קובה, פ סוקה, ש בורה. (חולין מג.) ר"ת ד"ן חנ"ק נפ"ש . (סמ"ג דף קמ"א ע"ב). במשנה, וכן בברייתא דבי רבי
ישמעאל, מנו שמונה עשרה טרפות - הוסיפו עליהם עשרה תולדות. והרמב"ם מונה שבעים מיני טרפות.
ה. הרהור הלב מכפרת עולה – בנ"י חטאו בחטא העגל במחשבה ולא במעשה דאמרו חז"ל (ע"ז ד.) לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל אֶלָּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעֲלֵי
תְּשׁוּבָה. לכן הביאו עגל לעולה. אהרן הביא עגל לחטאת לכפר על מעשה העגל לפי שחטא רק במעשה ומחשבתו היתה לשם שמים ומסר את נפשו כדי
שלא יתחלל שם שמים אמר אהרן מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי בּוֹנֶה אוֹתוֹ וּמִתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתִּי, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֹשֶׁה בָּא. ('תורת משה' להחת"ס)
ו. וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ . (יא מד) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם אם תקדשו עצמכם בכל
מעשיכם תעשו גדרים וסייגים לבל תטמאו, אזי מובטחים אתם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים שתזכו לשמירה מן השמים לבל תכשלו במאכלות אסורות . (אוה"ח)
ז. זכר לחורבן בית המקדש היא. ומצוה שהיא רק לזכר לא מברכים עליה שהחיינו. (כף החיים סימן תפט ס"ק ג בשם ה'בעל המאור') ועוד לפי שיש לנו צער על
ביטול הקרבנות ואין מברכים שהחיינו אלא במצוה שיש בה שמחה. (הר"ן סוף מס' פסחים והרשב"א - תשובה סימן קכו), א"נ ספירת העומר היא צורך יום טוב
וסמכינן על זמן דרגל. (הלבוש) (הרב בנימין בירנצוייג)
ח. ח טופה, ק טופה, י תומה ר"ת חֻקָּי עליו נאמר וְלָרָשָׁע אָמַר אֱ-לֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי . (דברי אליהו) כתב השו"ע - לא יענה אמן ח טופה דהיינו כאילו
האלף נקודה בחטף וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך וכן לא יענה אמן ק טופה דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה
שתהא נכרת. ולא יענה אמן י תומה דהיינו שהוא חייב בברכה אחת ושליח ציבור מברך אותה וזה אינו שומעה אף על פי שיודע איזו ברכה מברך השליח
ציבור מאחר שלא שמעה לא יענה אחריו אמן דהוי אמן יתומה. לא יענה אמן ק צרה אלא ארוכה קצת כדי שיוכל לומר אל מלך נאמן ולא יאריך בה יותר
מדאי לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי. (שו"ע או"ח קכד ח)
ט. טהור הנולד מן הטמא – אסור. משום דכל היוצא מן הטמא טמא. (מדרש ספרא, תו"כ בכורות ו א) שבא לאסור אפילו מעלה ומפריס אם נמצאו במעי טמאה.
ולזה דייק לומר וּמִמַּפְרִיסֵי וגו', ולא אמר וּמַּפְרִיסֵי . (אוה"ח)
ט. טעו נדב ואביהוא בהוראה ובדין לכן עונשם מרובה בשביל עצם ההוראה, שאף אם הרב מוחל על כבודו אין הרב יכול להצילו מן העונש, ולכן לא
הועילה מחילת משה רבינו. (ושלל לא יחסר בשם שו"ת דברי מלכיאל)
י. ימין מגביה קצת למעלה מהשמאל (שו"ע או"ח קכח יב) לפיכך כתיב ידו . (ת"ת בשם הגהות מיימוני פי"ד ה"ג מתפלה). א"נ ידו כתיב להורות על ידו של הקב"ה
שנשיאתו גם הוא עמם, שמסכים לברכה על ידם. (פענח רזא) *
כ. כהן אחד מוליך את הדם מה שאין כן בהולכת האיברים שהוא בכמה כהנים ולכן הוא בכתיב מלא. (טעמא דקרא) *
כ. כהן גדול היה אהרן ואין אבלות חלה עליו. (חידושים עה"ת לר"ת) שאף שאין הנבואה שורה מתוך עצבות נתייחד הדיבור אל אהרן, לפי שהיה רצונו
מוסכם עם רצון בוראו, והצדיק עליו את הדין בשמחה. (צרור המור) ועוד שאמרו רז"ל (מו"ק יד:) הטעם שכהן גדול מקריב אונן הוא מפני שכל השנה
לדידיה כרגל דמי, ומכיון שכל ימות השנה לגבי כהן גדול הם כימי הרגל לכל אדם, וברגל עליו לנהוג בשמחה שייך שתחול עליו הנבואה. (אהלי תם)*
ל. לוקה ועבודתו כשרה שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת עבודה ואין מחלל עבודה אלא שכור מן היין. (רמב"ם – הל' ביאת המקדש א ב)
מ. מחוברים הם ואע"פ כן לעניין קבלת טומאה דינם ככלי חרס התלושין והם מקבלים טומאה. והטעם שאמר יֻתָּץ ולא אמר יִשָּׁבֵר , לומר שאין צריך
לשברם לשברים קטנים, אלא יהרסם בעניין שלא יהיו ראויים למלאכתם הראשונה. (מושב זקנים בשם הרא"ש)
נ. נראה כאילו לא נתקבלו לרצון הקרבנות שהקרבתם בעד העם. (דעת זקנים) א"נ לפי שהיו שלוחי צבור וש"צ שטעה סימן רע לשולחיו. (פענח רזא, בעה"ט) *
ס. ספק זכר או נקבה נאמר לְמִינֵהוּ , הכוונה ששם המין משמש גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה (אהלי תם), כל מקום שנאמר בו לְמִינָהּ בודאי ידוע שהוא
נקבה, לְמִינוֹ בודאי ידוע שהוא זכר. (חידושי ר"ת עה"ת). *
ע. ע ומר, ל בנה בחדושה, צ יצית, ש ופר, ל ולב, מ ילה. כי במצוות אלו כתוב לכם. וסימנך ' עלץ שלם '. (אבודרהם – ברכות השחר) *
פ. פלגא גופא היו נדב ואביהוא כל אחד (תרי פלגא גופא נצח והוד – צפנת פענח) לפי שלא נשאו נשים – לפיכך נתגלגלו בגוף אחד. (מנחת יהודה בשם הזוהר)
צ. צרעת דבקה בחזירים, וצרעת נקראת דבר אחר, דאיתא בגמרא (שבת קכט:) רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי מַאן דְּעָבֵיד מִילְּתָא [הקזת דם] לִיטְעוֹם מִידֵּי
וַהֲדַר לִיפּוֹק. [ שיטעם משהו ואח"כ יצא החוצה] דְּאִי לָא טָעֵים מִידֵּי [שאם לא יטעם דבר], אִי פָּגַע בְּשָׁכְבָא - יָרְקִי אַפֵּיהּ [אם יפגוש במת יוריקו פניו].
אִי פָּגַע בְּמַאן דְּקָטֵל נַפְשָׁא – מָיֵת [אם יפגוש במי שהרג את הנפש ימות]. אִי פָּגַע בְּדָבָר אַחֵר - קָשֶׁה לְדָבָר אַחֵר [אם יפגוש בחזיר קשה לצרעת]. פרש"י
- שהחזירים מנוגעים הם כדאמרינן בקדושין (ד' מט:) י' קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים. לכך כינוי את החזירים דבר אחר ע"ש הצרעת
שדבקה בהם. (רבי ישעיה פיק) א"נ כְּדֵי שֶׁלֹּא לִזְכּוֹר שְׁמוֹ בִּפְנֵי הַתִּינוֹקוֹת וְיִדְרְשׁוּ וְיִשְׁאֲלוּ עָלָיו וְיָבֹאוּ לִידֵי אֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁאֵין זוֹכְרִין שֵׁם לֶחֶם בַּפֶּסַח מִטַּעַם
זֶה. (ספר התשבי אות ד) א"נ לפי שהחזיר בשעה שהוא רובץ הוא פושט טלפיו לומר: ראוני שאני טהור (ילקו"ש – תהלים פ) לכך נקרא דבר אחר לפי שהוא
אחד בפה אחד בלב. (מדשן ביתך בשם ר ישעיה פיק) וכתב הרמב"ן (יא יג) שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע.
ק. קטנים הם ואין ניכרים קרנים ושינים, רק כשגדלים. ועוד שאין לנקבה קרנים רק לזכר. (הרוקח) חיה או בהמה שהבשר מתחת לעצם הזנב שלה מסודר
בשתי וערב, מאחר ויש יוצאי דופן שיש להם סימן זה והם טמאים, לכך לא מנה אותם.
ק. קטיגוריא לימד על ישראל שהם בניו של מקום ולא ריחם עליהם, לפיכך נענש מידה כנגד מידה שניזון על ידי עורב שהוא אכזרי על בניו. לפי שהקב"ה
אוהב מי שמלמד זכות על בניו (מיכה ז יח) כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא . (מנחת יהודה) וכן רצה לרמוז לאליהו כי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם ניזונים
מהמשובח, והתמצית לעכו"ם. ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, עבדים נוטלים חלק בראש. והרמז לו בזה כי עוף טמא כלכל אותו. (מנחת יהודה בשם
עבודת הקדש) *
ר. ראוי היה שלא לאכול שום בעל חיים, עד שבאה התורה והתירה אותם כשיש עליהם סימני כשרות. ואיתא בגמרא (פסחים מט (: עם הארץ אסור באכילת
בשר. זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְל וּ ס"ת תורה רמז שעם הארץ אסור באכילת בשר. (נפלאות חדשות) ללמדנו שעצם אכילת בעל חיים הוא חידוש. לכך התורה
התחילה בדברים המותרים באכילה בחיה בבהמה דגים וחגבים. (חת"ס)
ש. שחוטה אינה נבלה ואפילו נמצאת טריפה, אבל בנבלת בהמה טמאה לא הזכיר בה מיתה לפי שאפילו אם נשחטה הרי היא נבלה ומטמאה, וחכמים דרשו
מִן הַבְּהֵמָה מקצת בהמה מטמאה ומקצתה אינה מטמאה זו ששחטה טהורה מידי נבילה. (רשב"ם) *
ש. שכינה אינה שורה בפחות מעשרה. ולכן היא דומה לדבר שבקדושה, שאינה אלא בעשרה, דכיון דכתיב (במדבר ו כז) וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם – אם כן צריך השראת
השכינה. (ערוך השולחן – או"ח סימן קכח סעיף ח)
ת. תפר הוא מקום החיבור בתפירה שנפרם נקראת פרימה. הקריעה היא בבגד עצמו. וכן אמרו חז"ל (סוטה ז.) וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ. אִם נִקְרְעוּ הבגדים –
נִקְרְעוּ. וְאִם נִפְרְמוּ התפרים – נִפְרְמוּ. לכך הביאו ראיה מהפסוקים שכתוב בהם קריעה ולא פרימה. (מנחת יהודה)
מקורות / חידודון *
א. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְ-הוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם - בגימטריא זה הנפש . אוֹתָם מלא וי"ו שחטאו בששה דברים אש זרה. הורו בפני רבם. שתויי יין. בנים לא היו להם. נתנו עיניהם בפרנסות. לא נטלו עצה. (בעה"ט)
ג. כל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורין בגיזה ועבודה שנאמר (דברים טו יט) לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ . והוא הדין לשאר קדשים והגוזז את השור או העובד בצאן לוקה מן התורה ותולש אינו כגוזז ויראה לי שאינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול לא יהיה זה חמור משבת. (רמב"ם שם)
י. כתיב ידו לשון יד יחידה ללמד על נשיאת כפים שיהא באופן שיהיו שתי הידים כאילו הם יד אחת דהיינו שיחבר את האצבעות שתים שתים כאילו היו רק ה' אצבעות שביד אחת ובאופן שיהיו חמשה חרכים כדכתיב (שה"ש ב ט) מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים , דהיינו שישא אותם באופן שיעמידם על חציין דהיינו להיות נראין כחמשה.
ידו חסר הוא אותיות יו"ד. (רזא דמאיר) וכתב רבינו בחיי ומה שאמרו רז"ל ידו כתיב, לפי שהיה הימין יותר נכבד מן השמאל לענין נסתר, נגלה אצל היחידים, וע"כ אמרו מקבלי האמת ידו כתיב, ואז תתקיים המקרא והמסורה ידיו ידו.
הגביה ימין על השמאל ובכך הגביר את החסד על הדין והיתה בזה ברכה כפולה ומכופלת. (רבינו בחיי)
תרגום יונתן - וְיִסְמוֹךְ אַהֲרן יַת תַּרְתֵּין יְדוֹי בְּסִידְרָא חֲדָא יַת יְמִינֵיהּ עַל שְמָאלֵיהּ. (ויקרא טז כא) היינו דבק חזק. (פרדס יוסף)
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [יָדָיו] אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם. לכאורה כאן לא היה הציווי של ברכת כהנים. אולם כבר בארנו בפי' הפסוק (שמות יז יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים עפ"י הזוה"ק שהיו ידיו מכובדים. וז"ש וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל . כי כן כח הצדיק בהרמת ידיו לבד יכול גם כן להשפיע להוריד חסדים. וזה ג"כ הפירוש וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [יָדָיו] בהרמת ידיו לבד בלי שום ברכת כהנים היה מברכם. (תפארת שלמה עה"ת)
מובא בשו"ע (או"ח קכח כו) בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק אלא ישתקו ויכוונו לברכה . דבר זה נלמד מן הפסוק שלפנינו, כי קודם שנשא אהרן כפיו הרים יד אחת אל העם כדי לסמן ולהורות להם לכוון לבם לברכתו. ולאר מכן הקרי יָדָיו שהרי נשא את שתי ידיו לברכם. (משיב דבר לנצי"ב)
כ. כשהיו מוליכין האברים מבית המטבחים לא היו מוליכים אותם למזבח אלא נותנים אותם מחצי כבש ולמטה במזרח ומפיסין פייס אחר מי מעלה אותם ממקום הנחתן בכבש למזבח. והיו עושין כן משום ברוב עם הדרת מלך. (ברטנורא – משנה יומא פרק ב ד)
כ.שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה . נקיט כל אלה כנגד ד' יסודות אשר דברים אלו נמשכים מהם, דְעַצְלוּת וְעַצְבוּת מיסוד העפר, וּשְׂחוֹק מיסוד האש, לכך המשחק פניו מתאדמים מתגבורת החום בו, וְקַלּוּת רֹאשׁ מיסוד המים שהם קלי המרוץ, ומיסוד זה נמשכים הרהורים של זנות אשר על ידם יבא האדם לקלות ראש, אבל שִׂיחָה וּדְּבָרִים בְּטֵלִים נמשכים מיסוד הרוח שהם דבור וידוע דרוחא ממללא. ומה שאמרו וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב נמצא השמחה טובה להשראת שכינה ולמראה חלום ולדבר הלכה, ונראה לי בס"ד לרמוז שלשה אלה ב' שִׂמְחָה ' ראשי תיבות ש כינה מ ראה ח לום ה לכה שכולם צריכין שִׂמְחָה . (בן יהוידע – שבת ל:)
נ. וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף . יהיה קצף. שאין ראוי לומר שיחול העונש שלהם על ישראל שאין הקב"ה מעניש אומה בעון אומה אחרת, והכהנים עם בפני עצמן הם, ואין הכוונה שיקצוף השם על ישראל אם יפרעו הכהנים ראשיהם ויפרמו בגדיהם, אבל פירושו יחול הקצף על כלל ישראל כאשר יצטרכו להתאבל ולבכות עליהם, וכמוהו (שמואל ב ב) וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן , שפירושו ויהי אור, וכן בכאן יקצוף יהיה קצף. וכשם שמצינו במשה רבינו ע"ה (דברים לד) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב , גם באהרן (במדבר כ) וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל , כן אמר בכאן וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה , כי בידוע שאין בכל ישראל גדולים במעלה כנדב ואביהוא שהיו במדרגה עליונה על כל הזקנים אחר משה ואהרן, הוא שכתוב (שמות כד) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְהוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל , ועוד הוסיפו והגדילו בבכיתם עליהם יותר ממה שעשו למשה ואהרן, לפי שהמצוה היתה להם מאת משה רבינו ע"ה כאמרו וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה , כן כתב רבינו סעדיה ז"ל. (רבינו בחיי)
ע. 'וחייב לברך עליו (על הציצית) מעומד. ושש מצות הן שברכתן מעומד סימן להם ' עלץ שלם ': ע ומר, ל בנה בחדושה, צ יצית, ש ופר, ל ולב, מ ילה. כי באלו הוא כתוב לָכֶם . בעומר וּסְפַרְתֶּם לָכֶם (ויקרא כג, טו) וכן בלבנה (שמות יב, ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם , וכן בציצית וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת (במדבר טו, לט) וכן בשופר יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, א) וכן בלולב וּלְקַחְתֶּם לָכֶם (ויקרא כג, מ) וכן במילה הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית יז ו). ואנו למדין חמשתן בגזירה שוה מ-לָכֶם הכתוב גבי עומר, וספירת העומר מעומד שנאמר מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה (דברים טז, ט) אל תקרי בַּקָּמָה אלא בקומה קרי ביה בקימה. ויש מצות אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכה וי"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד'. (אבודרהם – ברכות השחר)
ס. כתב הנצי"ב בהעמק דבר (ויקרא יא יד) לְמִינֵהוּ משמע מיעוט, למינהו ולא אחר, ולא נתרבה בו אלא מין אחד, וכשאומר לְמִינוֹ נתרבו שני המינים. (אהלי תם)
ק. ומה שהיה הדבר הזה על ידי העורבים ולא על ידי עופות אחרים להודיע גדולתו של הקדוש ברוך הוא שמשנה הטבעיים בעבור הצדיק כי העורב אכזרי על בניו וכל שכן על אחרים ועם כל זה עתה נהפך לאוהב להביא טרף לאליהו זכור לטוב. (בן יהוידע – חולין ה.)
וכתב הקהלת יצחק למה דוקא העורב כלכל את אליהו הנביא , דהנה אליהו הנביא היה מן הכת הנלהבים [וכדאיתא בסנהדרין (קי"ג ב') אליהו קפדן הוה], לכן צוה הקב"ה שהעורבים יכלכלנו להורות לו שילמוד מהם שאף שהעורבים הם אכזרים מכל מקום הם מרחמים עליו ומביאים לו לאכול, וכל שכן שאליהו צריך לרחם על ישראל ולתת להם מים. (שיחות עבודת הלוי ח)
ש. וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה . היה ראוי שיאמר וכי תמות, אבל אילו אמר כן היה במשמע שאין הנבלה מטמאה במגע אלא כשהיא שלמה כולה, אבל חלק ממנה אינו מטמא, וכשאמר וכי ימות יורה שאף חלק ממנה מטמא במגע, ועל כן הזכיר וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה בלשון זכר, והנה הוא כלשון וכי יפול מנבלתם, שהרי נבלה לשון נקבה הוא, והזכיר יפול בלשון זכר על החלק ממנה. ודרשו רז"ל הנוגע בנבלתה, והאוכל מנבלתה, להוציא הקרנים והטלפים והעור והשער והעצמות. וכן מצינו בישראל שהביאו כמה כלים של עור ממחנה מדין והכתוב הכשירם בהזאת מי נדה, ואלו היה עור נבלה מטמא כבשר נבלה עצמה לא היה מספיק להם שום הכשר שהרי נבלה אין לה הכשר. וכן מצינו בשלמה ע"ה שעשה כסא של עצמות, הוא שכתוב (מלכים א י) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל , והוא עצם הפיל. (רבינו בחיי)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
איך ללמוד אמונה?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך עושים קידוש?
הלכות שטיפת כלים בשבת
בדיקת קורונה בשבת
מה המשמעות הנחת תפילין?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
ארבע כוסות ושלוש מצות
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
מהו פרוזבול וכיצד הוא שומר לנו על הכסף?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
