ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- רביבים
תשובה : ככלל, מצווה לאהוב כל אדם מישראל, ואפילו אם היה עובר עבירות רבות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נקרא 'פושע ישראל' ונענש עליהן, אבל לא יצא מכלל ישראל, שיש להם חלק לעולם הבא. וחובה לאהוב אותו ולחמול עליו, ולקיים כלפיו את כל מצוות האחווה שבין בני ישראל. המוציא חוטאים כאלו מכלל ישראל, הרי הוא נוהג ב'דרך המינים' ('פרק בהלכות ציבור', מאמרי הראיה עמ' 58). יתרה מזו כתב הרמב"ם (אגרת השמד) שאפילו מי שהמיר את דתו מחמת הלחץ, אף שחטא חטא חמור, נשאר בכלל ישראל ויש לקרבו ולא לדחותו, הואיל ולא החליט בבחירה חופשית לעזוב את ישראל. אומנם חוטאים שהוציאו את עצמם מכלל ישראל, וקבעו בעצמם שאינם חלק מעם ישראל, אין חובה לאהוב.
לדעת הרמב"ם הכופרים ביסודות האמונה יצאו מכלל ישראל
כתב הרמב"ם שבנוסף למוציאים את עצמם מכלל ישראל, גם מי שבחר לכפור באחד משלושה עשר עיקרי האמונה, "הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' ו'קוצץ בנטיעות', וחובה לשונאו ולהשמידו, וכל מצוות גמילות החסדים שבישראל לא חלות עליו. ועליו הוא אומר (תהילים קלט, כא): הלוא משנאיך ה' אשנא" (פירוש המשנה סנהדרין י, א. וכן בהלכות רוצח יג, יד; עבודה זרה ב, ה; ממרים ג, ב).
דבריו מבוססים על הברייתא (ראש השנה יז, א), שהמינים, האפיקורוסים והכופרים בתורה ובתחיית המתים נידונים לדורי דורות בגיהינום, ואין להם חלק לעולם הבא. לדעת רמב"ם בכלל המינים, האפיקורוסים והכופרים בתורה כלולים הכופרים בי"ג עיקרי האמונה.
רביבים (807)
הרב אליעזר מלמד
773 - קיום העולם תלוי במתן תורה
774 - היחס לחוטאים ולפורשים מכלל ישראל
775 - יישוב הארץ
טען עוד
אומנם דינם כישראל מהתורה
אף שלרמב"ם צריך לשנוא את הכופרים באחד מהעיקרים, גם הרמב"ם מודה שהם נחשבים כישראל, ולכן הם יורשים את הוריהם כישראל (רמב"ם נחלות ו, יב), ופוטרים את היבמה מן הייבום בחליצה (יבום וחליצה א, ד), ואם התחתנו כדת משה וישראל, קידושיהם תקפים (אישות ד, טו). אלא שהואיל וכפרו באחד מהעיקרים - אין להם חלק לעולם הבא, ובכל הנוגע למצוות האחווה יש להתייחס אליהם כאילו יצאו מכלל ישראל.
לדעת רבים הכופרים לא יצאו מכלל ישראל
אומנם רבים מחכמי ישראל סברו שהטועה בחלק מעיקרי האמונה, נשאר בכלל ישראל לעניין מצוות האחווה ויש לו חלק לעולם הבא. וכן כתב הראב"ד שרבים מישראל, ובהם גם חכמים גדולים, טעו לחשוב שאפשר לייחס ביטויים גשמיים לה', ואין לטעון שבעקבות זאת יצאו מכלל ישראל, אלא יש להם חלק לעולם הבא (השגה להל' תשובה ג, ז). וכן דעת הריא"ז (קונטרס הראיות סנהדרין צ, א). וכן כתב הרדב"ז (ד, קפז) שהטועה באחד העיקרים מחמת עיונו המוטעה, אינו נחשב ככופר אלא כאנוס, הואיל וכך עלה לו בעיונו. וכן דעת התשב"ץ (אוהב משפט ט), והרמ"ק (פרדס רימונים א, ט). וכן דעת רוב הפוסקים להלכה. כפי הנראה, לדעתם רק מי שהמיר את דתו לעבודה זרה יצא מכלל ישראל לעניין מצוות האחווה. ואף הוא עדיין נקרא בן אצל ה', וכל דיני ישראל חלים עליו (עיין שו"ת הרשב"א א, קצד; רמב).
הוכחה מהיחס לרבי הילל שכפר בביאת המשיח
כיוצא בזה כתב רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים א, א), שלא ייתכן שהכופר בביאת המשיח, שלדעת הרמב"ם היא העיקר השנים עשר, נחשב כמי שיצא מכלל ישראל, שכן בתלמוד (סנהדרין צט, א) מובאת דעת האמורא רבי הילל, שאמר: "אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה". הגיב על דבריו רב יוסף: "שרא ליה מריה לרבי הילל", כלומר ימחל ה' לרבי הילל, שטעה בדבריו. ואם רבי הילל נחשב ככופר שיצא מכלל ישראל, מדוע הובאו דבריו בתלמוד? ואם הביאו את דבריו כדי לדחותם, מדוע במקום להגדירו ככופר שצריך לנדותו ולהחרימו, כיבדו אותו בתואר 'רבי'? מכאן שגם הטועה בדברים חמורים נחשב כחלק מכלל ישראל שצריך לכבדו.
דיון נוסף בדעת הרמב"ם
רבים אכן הבינו בדעת הרמב"ם שגם מי שבירר את השקפתו ביושר, והגיע למסקנה הסותרת את אחד העיקרים, דינו ככופר שיצא מכלל ישראל ויש לשונאו (אברבנאל, ראש אמנה יב; מרכבת המשנה חעלמא הל' תשובה ז, ג; וכן עולה ממורה נבוכים א, לו). על הבנה זו ברמב"ם כתב מרן הרב קוק שדעת רוב הפוסקים שלא כרמב"ם. עוד כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, ל-לב) ש"כל זמן שאותו המגשם לא יעשה לו פסל ותמונה, הרי לא גמר את מחשבתו", ולכן עמדתו אינה "נכללת בשם עקירה ויציאה מן הדת".
אולם יש אומרים שגם הרמב"ם סובר כרוב חכמי ישראל, וכפי שכתב רבי דוד שירירו (מסלוניקי, נפטר בתק"ח) ב'משנה כסף' (הלכות תשובה ג, ז): "יש לומר דרבינו לא קרא 'מין' אלא למכוין למרוד בהקב"ה וליכנות אצלו שהוא בעל גוף ובעל תמונה". אבל אם טעה בזה "מכוח דמיונות הכתובים או האגדות, יודה רבינו דאין זה מין". כיוצא בזה ביאר רבי מאירי המעילי (מאמר משיב נפש טו). נמצא לפי זה שגם הרמב"ם יסכים שבפועל אין להוציא מכלל ישראל את מי שאינו מאמין באחד העיקרים, שכן כמעט תמיד ניתן לדון אותו לכף זכות, שאולי לא למד ועיין מספיק או שלא היה לו רב שילמד אותו כראוי. ואם כן, גם לדעתו רק מי שהבין היטב את העיקרים והחליט לכפור באחד מהם, הוציא את עצמו מהכלל. לפי זה, דברי הרמב"ם מכוונים רק כלפי מי שבחר לכפור בעקרונות אמונת ישראל, כדוגמת פאולוס, מייסד התאולוגיה הנוצרית.
נוסף על כך, ברור שגם לרמב"ם (הלכות תשובה ג, יד), כל הכופרים בעיקרי האמונה יכולים לחזור בתשובה, ואז יהיה להם חלק לעולם הבא ככל ישראל. עוד ניתן לדייק בדברי הרמב"ם (הלכות ממרים ג, ב) שההתייחסות החמורה אל הכופר אינה מצווה עצמית, אלא פעולת התגוננות מהסכנה הנשקפת ממנו ליהדות, ועל כן החרמתם היא הסרת מכשול שמסכן את כלל ישראל. אך כאשר ההרחקה אינה מסירה מכשול, ולהפך, בדרך כלל מגדילה אותו, כפי שקורה בפועל בדורות האחרונים, חוזר הדין הבסיסי שהם ישראל ונקראים בנים של ה', וכלל מצוות האחווה חלות עליהם.
היחס לכופרים כאל אנוסים ותינוקות שנשבו
לדעת מרן הרב קוק אין להוציא מכלל ישראל את הכופרים בעיקרי האמונה בדורות האחרונים, וזאת על סמך שני יסודות עיקריים.
האחד, רוב הכופרים בעת החדשה אינם עוזבים מבחירה, אלא הרי הם כאנוסים, הואיל ורוח הדור מקשה מאוד על האמונה (אגרות הראי"ה ח"א קלח, עמ' קע-קעא). יסוד זה מוסכם על רוב ככל הרבנים, ורבים מהם ביססו אותו על הרחבת המושג "תינוק שנשבה בין הנוכרים" (שבת סח, ב), שאינו יודע את יסודות האמונה וההלכה, ולכן בעבירות שהוא עובר דינו כאנוס. וכפי שכתב בשו"ת בנין ציון (החדשות כג), שמי שהתחנך לחלל שבת נחשב כתינוק שנשבה בין הגויים מפני שמעשה אבותיו בידיו, ועל כן מגעו ביין אינו אוסרו (וכן דעת רבים כמבואר בפניני הלכה כשרות כט, יג, 15). וכעין מה שכתב הרמב"ם (הלכות ממרים ג, ב-ג) לגבי ילדי הקראים, שאין להרחיקם, אף שהקראים כופרים בעיקר השמיני.
האמונה שבתוך הכפירה
היסוד השני עמוק יותר: פעמים רבות הכפירה נובעת מהסבר מוטעה ומקטין של האמונה, ואזי כפירתם מפני שהם מאמינים שיש אמת מדעית ומוסרית גדולה יותר, ולכן אינם יכולים לקבל אמונה בה' שאינה מתעלה לאמת ולטוב שאליו הם שואפים. וכפי שכתב מרן הרב קוק: "ישנם הרבה אפיקורסים שהם כופרים לפי המידה של (גדרי) ההלכה, אבל כשנבין לחקר נפשם, נמצא בהם קישור לתוכן האלוקי בצורה נעלמה. ומטעם זה רבה היא מאוד הנטייה כלפי זכות וחסד בדורותינו, אפילו לאלה הכופרים המוחלטים" (שמונה קבצים א, שכז).
יתרה מזו כתב הרב קוק: "יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמיים, אבל אותם השמיים מצטיירים אצלו בצורות כל כך משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמיים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמיים אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו". אבל באמת הוא מאמין בערכי האמת והטוב, ומאמין שיש דרך חיים נכונה שהיא 'התורה' מבחינתו. ולכן "הוא אומר: התורה - יש לה מקור יותר נעלה מזה (שנציגי הדת מציגים), ומתחיל למצוא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החוכמה שלו". אומנם בפועל "עדיין לא הגיע בזה למרכז האמת", אך "מכל מקום כפירה זו כהודאה (באמונה) היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן".
לכן יחד עם הביקורת הצודקת על הכופרים, יש לדרוש 'דור תהפוכות' זה גם למעלה, שכפירתם מפני אמונתם באמת ובטוב שנתפסים בעיניהם כגבוהים יותר (שמונה קבצים א, תרלג). לפיכך, סיכם מרן הרב קוק למעשה, שאין להחשיב יהודים בעלי דעות כפרניות כיוצאים מדת ישראל, אלא רק מי שכפירתו הביאה אותו לעבודת אלילים או להמרת דת. וכן מי שנעשה "שונא את ישראל, ודורש רעה להם בפועל ובצפיית הלב" (אגרת תקנ"ה. ראו עוד בפניני הלכה אמונה ומצוותיה ל, 4).
מתוך העיתון 'בשבע'
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך ללמוד אמונה?
למה ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך מותר להכין קפה בשבת?
אנחנו קודש למענך
האם מותר לפנות למקובלים?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הלכלוך הקדוש
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
