ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- ענג שבת
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- נשא
ערב שבת קודש
פרשת נשא - בהעלותך
עלון מס' 16 (שנה שלושים ותשע) (1383)
י' בסיון ה'תשפ"ה (06.06.2025)
מועדי השבת נשא
ענג שבת (306)
רבנים שונים
291 - עונג שבת פרשות בהר בחקתי - במדבר - חג השבועות
292 - עונג שבת פרשות נשא-בהעלותך
293 - עונג שבת פרשות שלח-קורח
טען עוד
י-ם 19.07 – 20.25
ת"א 19.22 – 20.28
חיפה 19.15 – 20.29
ב"ש 19.23 – 20.26
אילת 19.16 – 20.24
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת נשא – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 3.43 – 3.42
זמן הנחת תפילין 4.45 – 4.45
הנץ החמה (מישור) 5.35 – 5.35
הנץ החמה (הנראה) 5.39 – 5.39
ס"ז ק"ש מג"א 8.11 – 8.11
ס"ז ק"ש הגר"א 9.06 – 9.06
חצות היום 12.40 – 12.41
מנחה גדולה 13.16 – 13.17
שקיעת החמה 19.45 – 19.47
צאת הכוכבים ב' 20.35 – 20.37
דף יומי: שבועות לז - מג
מועדי השבת בהעלותך
ער"ש מוצ"ש
י-ם 19.10 – 20.28
ת"א 19.25 – 20.31
חיפה 19.18 – 20.33
ב"ש 19.26 – 20.29
אילת 19.19 – 20.27
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת בהעלותך – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 3.42 – 3.42
זמן הנחת תפילין 4.45 – 4.45
הנץ החמה (מישור) 5.35 – 5.35
הנץ החמה (הנראה) 5.39 – 5.39
ס"ז ק"ש מג"א 8.11 – 8.12
ס"ז ק"ש הגר"א 9.06 – 9.07
חצות היום 12.41 – 12.43
מנחה גדולה 13.17 – 13.19
שקיעת החמה 19.48 – 19.50
צאת הכוכבים ב' 20.38 – 20.40
דף יומי: שבועות מד – עבודה זרה ב
לעילוי נשמת אספירנס דורף ז"ל. יהי זכרה ברוך!
אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם
ספר במדבר פותח בהצגת סדר ומבנה מחנה ישראל (פרקים א'-ד'). ההמשך הישיר של דברים אלו הוא באמצע פרק ט', בו מתארת התורה את מסע המחנה.
בתווך ישנה חטיבה של מצוות. רצף מצוות שמיקומו וקשריו זוקקים ביאור. במסגרת קצרה זו ננסה לעמוד על תחילתו.
הראשונה במצוות בפרק ה' היא שילוח הטמאים מהמחנה. וציווי זה נמצא במקומו המובן – לאחר תיאור המחנה, ויתרה מזו – לאחר שהכתוב מתאר שמחנה ישראל מקיף את מחנה הלוייה, וזו מקיפה את אוהל מועד. אם השכינה שורה בתוך מחנה ישראל, קל להבין מדוע על הטמאים לצאת ממנו.
אולם הפסוקים הבאים עוסקים בפרטי אחד הקרבנות – אשם מעילות. הקשר בין הפסוקים האלו למקום כאן אינו מובן מאליו: ישנם קרבנות רבים, המפורטים בתחילת ספר ויקרא. מדוע לקחה התורה קרבן אחד, שנאמר כבר אף הוא יחד עם כל שאר סוגי קרבנות האשם (ויקרא ה', כ-כו), וחזרה עליו כאן?
נעיר שבמקרים כאלו מקובל בחז"ל להסביר שהיא "נשנית כאן בשביל דברים שנתחדשו בה" (כלשון רש"י כאן). אולם הדבר רק מחזק את השאלה: למה לא לכתוב בפעם הראשונה גם את הדברים שהתחדשו בה? ומדוע לשנותה דווקא כאן?
נציע בזהירות שיש ייחוד גדול לקרבן "אשם מעילות" – הוא קרבן שביסודו הוא בא על חטא שבן אדם לחברו. שאר קרבנות החטאת והאשם באים על חטאים שבן אדם למקום, בין אם פורש כך בכתוב, ובין אם נתנה התורה חיוב כללי, "נפש כי תחטא בשגגה", וביארו בתורה שבעל פה שמדובר על חטאים חמורים מבחינת עונשן, וממילא אלו חטאים שבין אדם למקום. שהלא הקרבן כפרה הוא בין האדם לבין בוראו. אולם אשם מעילות הוא קרבן שהגורם להבאתו הוא מעילה בפיקדון או באבדה של חברו [אמנם בפסוקים בויקרא החוטא גם מועל וגם נשבע לשקר, אולם גם שם הגורם העיקרי הוא המעילה, ולא מביאים קרבן זה בשאר שבועות לשקר. אך בפסוקים בפרשתנו נאמר "מכל חטאת האדם", ובאר הרמב"ן: "מכל מה שיחטא איש באיש, וכחש בעמיתו"].
אם כן, הביאה פרשתנו בשרשרת המצוות קרבן אחד, קרבן שיש בו ייחוד – הוא בא על חטאי אדם לחברו.
כאמור, תחילת ספר במדבר עוסק במבנה מחנה ישראל, כשהשכינה שורה בתוכו. אפשר לראות מבנה זה כמציע הבנה נוספת להשראת השכינה בישראל, הבנה המתכתבת עם האמור בספר ויקרא: בספר ויקרא שורה ה' במשכן. והשראת השכינה יוצאת משם לכל ישראל, שאף הם צריכים להיות קדושים, שהלא השכינה שורה בתוכם, כפי שנאמר בכמה מקומות בספר ויקרא: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'".
אולם ספר במדבר עוסק בקדושת מחנה ישראל. וישראל כל כך קדושים, עד ששורה השכינה בקרבם. הקדושה אינה נובעת מבית המקדש ומתפשטת החוצה, אלא מתחילה בעם ומתכנסת אל הקודש פנימה. ספר במדבר בא להדגיש את השראת השכינה הנובעת ממחנה ישראל, ומחייבת שיישאר בקדושתו על מנת שתישאר בו השכינה. ורעיון זה מומחש יפה לא בקרבנות הבאים לקרב בין האדם למקום, אלא דווקא בקרבן הבא על חטא בין אדם לחברו, ובכך גורם לשכינה שתשרה בישראל. וכפי שאמר הטור על הלכות ממונות, בהקדמתו לחושן משפט: "כי בעבור זכות עשיית התורה והמשפט שכינה שורה בישראל".
במסגרת קצרה זו עסקנו רק בתחילת רצף המצוות שבפרשה. אולם הדברים ניכרים גם במצוות שבהמשך: הרשימה כולה מדגישה את השראת השכינה הנובעת מקדושתם של ישראל. בין בשלילה, כמו אישה סוטה הפוגעת בקדושת המשפחה; ובין בחיוב, כמו הציווי על הנזיר שבא אחריה, ומראה שכל אחד מישראל יכול להגיע למדרגת הכהן הגדול, שגם הוא אסור בטומאה וביין, ועליו נאמר "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱ-לֹהָיו עָלָיו". וכן גם ברכת כהנים, המדגישה כי ה' מברך את עמו, והכהנים רק שמים את שמו על בני ישראל.
וכפי שנאמר בתחילת רצף המצוות (ה', ג): "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם".
הרב בנימין הולצמן , רב הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע
העלון מוקדש לזכר ולע"נ אברהם (רומק) בן חיים הוטרר ז"ל, נפטר ב-י"ח בסיון תשס"ח. יהי זכרו ברוך!
דיני השבוע ומנהגיו
שבת פרשת נשא
ההפטרה: "ויהי איש אחד מצרעה" (שופטים יג, ב).
אין אומרים "אב הרחמים" ואין מזכירים נשמות.
במנחה אין אומרים "צדקתך".
במנחה פרקי אבות: פרק א'
שבת פרשת בהעלותך
ההפטרה: "רני ושמחי בת ציון" (זכריה ב, יד).
במנחה פרקי אבות: פרק ב'
ברכת כהנים
"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם... ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו', כב-כז).
בפרשת נשא חל ציווי על הכהנים לברך את בני ישראל. הברכה מורכבת משלושה פסוקים ועל כן נקראת גם "ברכה משולשת". הברכה נאמרת במהלך חזרת הש"ץ של תפילת העמידה בין ברכת מודים לברכת שים שלום, ונקרא גם הוא "ברכת כהנים" או נשיאת כפיים , מפני שהכהנים מושיטים את ידיהם כלפי הציבור בעת ברכה זו. פסוקי ברכת כהנים משמשים לברכה אצל יהודים גם בהזדמנויות אחרות, למשל בפדיון הבן.
מצוה זו מתחלקת לשלשה חלקים: מצד הצבור, הש"ץ והכהנים.
הנהגת הקהל (שולחן ערוך ומשנה תורה לרמבם פרקים יד-טו):
כשם שעל הכהנים מצות עשה לברך את העם, כך מצות עשה על הקהל להתברך מהכהנים. למעשה, על כל אחד להקשיב לברכה ולכוון לבו לקבלת הברכה. זה אומר שאין לדבר ואין לעסוק בדבר אחר פרט להקשבה של הברכה. אין לעסוק בדברי תורה ולא בהשלמת התפילה ואפילו לא בצרכי מצוה כמו נתינת צדקה (שו"ת שבט הלוי). הגרש"ז אויערבך בספרו הליכות שלמה: " הנמצא בבית הכנסת ולא הקשיב כראוי לחלק מברכת כהנים, ואפילו החסיר רק תיבה אחת, יש להסתפק אם קיים מצות עשה שיש, לדעת רבים, על הישראל להתברך".
מי שמאריך בתפילתו ונמצא בתוך השמונה עשרה, יפסיק, ישתוק ויאזין לברכת הכנהנים, בבחינת שומע כעונה. בשם החזון איש אומרים, שאף שאין חייב להפסיק לשמוע, מכל מקום רשאי.
הציבור עומד בזמן ברכת כהנים.
להביט על הכהנים: בשולחן ערוך (סכ"ג) נאמר שיהיו פני הציבור כנגד הכהנים, ולא יסתכלו בהם ולא בידיהם (משנה ברורה וכף החיים שם). מזה היה קיים המנהג לכסות הפנים בטלית ולהחביא הילדים הקטנים בתוך הטלית. אבל נשתרש כבר מזמן המנהג שהכהנים מכסים את פניהם ואת ידיהם בטלית שלהם בזמן הברכה, וכיון שפניהם וידיהם של הכהנים מכוסים, אין חשש שמא יבואו הצבור להסתכל, שוב אין צורך לקהל להסתר או לא להביט. לכן גם אסור לכהן להוציא ידיו מן הטלית.
ברכת כהנים מתי:
בימים רגילים, ברכת כהנים מתקיימת רק בתפילות הבוקר, כלומר בשחרית ובתפילת מוסף בימים שבהם יש תפילת מוסף. בצפון הארץ ובפרט בחיפה וסביבותיה השתרש מנהג, (לא נודע מקורו), לברך ברכת כהנים אך ורק בשבתות וחגים או רק בתפילות מוסף. בימי צום, מקיימים ברכת כהנים גם בתפילת מנחה, מכיוון שאין חשש שהכהנים שתו יין לפני הברכה. ביום כיפור בתפילת נעילה.
בחוץ לארץ: האשכנזים, והספרדים במערב אירופה (למעט אמסטרדם) נוהגים לברך ברכת כהנים רק בחגים ולא בימי חול ובשבתות. הסיבה שניתנה למנהג זה, המבטלת קיום מצווה, היא שבחוץ לארץ אין שמחה אלא בחגים, ולא ניתן לברך את העם בלא שמחה. ויש טעמים נוספים. ברוב הקהילות הספרדיות בחו"ל (כולל אמסטרדם) התפשרו: לא מברכים ברכת כהנים ביום חול, אך מברכים בשבתות ובחגים.
במצרים, תימן ועוד כמה קהילות נהוג לברך כל יום, כמו בארץ ישראל.
אין המקרא רשאי להקרות לכהנים, עד שיכלה אמן מפי הציבור; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה, עד שיכלה הדיבור מפי המקרא; ואין הציבור עונים אמן, עד שתכלה הברכה מפי הכהנים; ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת, עד שיכלה אמן מפי הציבור.
עם שהם אחורי הכהנים, אינן בכלל הברכה; והעומדין מצידיהן, הרי הן בכלל הברכה. ואם הייתה מחיצה בין הכהנים ובין העם המתברכין, אפילו היא חומה של ברזל, הואיל ופניהן למול פני הכהנים, הרי הן בכלל הברכה.
ברכת כהנים בברכות הפותחות את תפילת הבקר, לאחר ברכות התורה, אותן אומר כל יחיד מדי בוקר כהקדמה ללימוד תורה.
מנהג די נפוץ, שהאבות (ויש גם שהאמהות) מברכים את ילדיהם בליל שבת בפסוקי ברכת כהנים. בכמה קהילות השתרש המנהג, שהורים מברכים את בניהם בנוסח ברכת כהנים, לפני צאתם לדרך רחוקה או לפעילות מסוכנת.
איך לנהוג בהוצאת ספר תורה
בפרשת בהעלותך: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה, קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך." (י, לה)
פתיחת ארון הקודש
בעת שפותחים הארון להוציא ספר התורה אומרים הקהל "ויהי בנסוע...",
אנחנו נוהגים ש"כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין", על כן יש הנוהגים לפתוח את הפרוכת של ארון הקודש משמאל לימין, כדי שיפנו מצד שמאל לצד ימין (הדרישה באור החיים סי' תרנא). אבל המנהג הנפוץ לפתוח פרוכת ארון הקודש מימין לשמאל (הפרישה באור החיים סימן קכ"ח אות כ"ג).
מתי מוציאים את ספר התורה?
בסיום "ויהי בנסע הארן"!
בשעת הוצאת ספר התורה חוץ לארון מתחילים הקהל לומר "בריך שמיה...". וכתבו בתשובה בשערי אפרים שער י' ה"א שהמנהג הרצוי הוא להתחיל לומר בריך שמיה בזמן שמוציאים את הספר תורה מארון הקודש, ולא כאשר ספר התורה עדיין בארון. על כן יש לזה שכיבדו אותו ב"פתיחה" להזדרז להוציא מיד את הספר תורה מארון הקודש.
משנה ברורה קלד, יג: "ומנהג העולם לומר 'בריך שמה' בשעת הוצאת הספר תורה, בין בחול בין בשבת; ואם לא אמרו בשעת הוצאה יוכל לאמרו עד שעה שפותחין לקרותו (אחרונים)" (וברמ"א שם).
נהגו שמי שמוציא ספר התורה מחזיק אותו בידו עד אחר בריך שמיה. קורה לעיתים שבינתיים הש"ץ מחכה שימסור לו את הספר תורה, וגם הקהל כבר גמרו לומר בריך שמיה ומחכים, ויש בזה משום טרחא דציבורא. על כן אם הפותח יודע בעצמו שאינו מתפלל מהר, מוטב שיוציא את הספר תורה מארון הקודש וימסור אותו לחזן לפני שיאמר בריך שמיה.
מטעם זה – לא לגרום טרחא דציבורא – יש לסגור את ארון הקודש רק אחרי שמסר את הספר תורה לש"ץ. ועוד טעם שעל פי רוב יש מהצבור שעדיין אומרים בריך שמיה, ומוטב שיאמרנו כשארון הקודש פתוח, שאז גם שערי שמים פתוחים, על כן יש לו לסגור את ארון הקודש רק כשש"ץ מתחיל "שמע ישראל, או "גדלו" בימי חול.
שמע ישראל... גדלו – פני הש"ץ לאן?
ש"ץ עם פניו אל קהל המתפללים אומר "שמע ישראל... גדלו..." בעת שמזמינים איש לדבר איתו, מדברים אליו פנים בפנים, וכאן הש"ץ מזמין את הצבור להגדיל אתו שם ה', והיה דרוש לעמוד כנגדם פנים בפנים.
בספר 'ברוך שאמר', לברוך הלוי אפשטיין, בעל ה'תורה תמימה', בנו של 'ערוך השולחן' קבע: "ודע, דמה שנוהגים שלמאמר זה 'גדלו לה' איתי' מחזיר הש"ץ פניו מאחרי הצבור כלפי ההיכל, נראה לי למנהג טעות, כי אדרבה, בעת שמזמינים איש לדבר איתו, מדברים אליו פנים בפנים, וכאן הש"ץ מזמין את הצבור להגדיל אתו שם ה', והיה דרוש לעמוד כנגדם פנים בפנים".
בסדור צלותא דאברהם (אב"ד קהילת טשכנוב) כתב (ב'עמק ברכה'): "וראיתי שהחזנים משבשים ואומרים בשבת שמע ישראל כשפניהם למערב, כלפי העם, ואח"כ מחזירים פניהם למזרח, כלפי הארון, ואומרים גדלו (המנהג שהביא הערוך השולחן) וטועים בשתיים – א. שכמו שאומר כלפי העם שמע ישראל, לפי שהוא רוצה לדבר זה אל העם, כך ב'גדלו ל-ה' אתי' צריך לפנות אל העם. ב. לפי המנהג שהולכים לתיבה עם הספר תורה לצד צפון, שאומר גדלו לצד ההיכל, (לצד ימין) נמצא שהוא פונה לשמאל. אבל כשאומר גדלו ופניו למערב, כלפי העם, ומתחיל ללכת לצד ימין, הוא פונה לימין, שכך לימדונו חז"ל כל פינות שאתה פונה לא תהיה פונה אלא לימין.
זוית הלכתית / הרב חן שריג , דרך צלחה לרבנות, לימודי רבנות דרך האינטרנט
סינון מרק, מיץ פירות, עלי תה וקופסאות שימורים השאלה האם מותר לסנן מרק, מיץ, עלי תה, קופסאות שימורים תלויה בשתי סוגיות עיקריות. במשנה (שבת קלט, ב) כתוב שמותר לסנן יין או מים הראויים לשתייה כדי שיהיו צלולים יותר. לעומת זאת, אם הם עכורים לגמרי – אסור לסננם. במקרה שהם עכורים במקצת (דהיינו – ניתן לשתותם, אך רוב האנשים מקפידים לסננם), מותר לסנן בשינוי, כגון בבגד ולא במסננת (שו"ע סימן שי"ט, סעיף י). בנוסף אסטניסט המקפיד גם בדבר שרוב בני האדם אינם מקפידים עליו, הרי שלרוב הפוסקים חל עליו איסור בורר (בה"ל ד"ה "הואיל"). לכן, מיצי פירות טבעיים שיש בהם חתיכות פרי קטנות, או דייסות עם גושים, מותר לסננן בשבת – כי הדרך הרגילה היא לשתותם כך. כך גם לגבי בריטה או מסנן מים דומה, שמטרתו לסנן את המים שיהיו צלולים. אולם אם מדובר באיסטניס – הדבר נאסר בכל אופן.
לעניין סינון מרק כדי שיהיה צלול, כיון שרוב האנשים שותים אותו גם לא מסונן, מותר לסננו. כשמדובר בילדים קטנים שמעוניינים רק במרק צלול, יש להקל משום שיש דעות המתירות גם לאסטניסט, ולכן עבור קטנים יש להקל (שש"כ פ"ח הע' ע"ב בשם הגרש"ז אויערבך; פס"ת הע' 305).
בגמרא (שבת קלט) מסופר שבביתו של רב פפא היו מעבירים שכר מכלי לכלי, אך היו עוצרים לפני הטיפות האחרונות, כדי שלא להיחשב כבוררים פסולת מאוכל. מכאן למדו שאין איסור בורר כאשר שאריות האוכל נשארות עם הפסולת, או יוצאות יחד עמה (שו"ע סימן שי"ט, סעיף יד). המשנה ברורה מדייק שהאיסור הנ"ל הוא רק כאשר מתכוונים לברור לאחר זמן, אך אם בורר לאלתר, נחשב הדבר כבורר אוכל מפסולת ביד ומותר. לעומת זאת, אם משתמשים במסננת בפי הכלי, הדבר אסור אפילו לצורך מיידי, אלא אם כן משאירים מעט נוזל עם הפסולת בכלי (שם).
המהריט"ץ כתב כי צרעה שנפלה לכוס – מותר להוציאה, כי אין דין בורר בהוצאת מוצק מנוזלים, כיוון שהיא ניכרת וצפה למעלה, כמו הוצאת שערה מהחלב, שמותרת. מדבריו למדו הפוסקים שמותר להוציא שקית תה מכוס תה.
לעומת זאת, הט"ז (ס"ק י"ג) חלק על כך, ולדבריו יש להוציא את הצרעה (או שקית התה) יחד עם מעט נוזל (ילק"י עמוד רפ"ד). לכל הדעות, אין לסחוט את השקית ע"י לחיצה לדופן הכוס או החזקתה מעל הכוס עד שטיפות יטפטפו לתוכה ומוטב להסיר את התיון במהירות, וטוב לעשות זאת בכף (שש"כ פ"ג, הע' קצ"ב).
לגבי קומקום שבפיו מסננת, שמונעת מעבר של עלי תה, פרוסות לימון, עלי נענע, קוביות קרח וכדומה – יש שהחמירו (בן איש חי) משום בורר בכלי. אחרים הקלו (אם שותים לאלתר) כי נחשב הדבר לבורר ביד או כדרך אכילה, שהיא מותרת (חזון איש). לפי המשנה ברורה (סקנ"ה), יש להקפיד השאיר מעט מים עם העלים. יש אף שהקלו לגמרי, משום שעלי התה אינם נחשבים פסולת, וניתן לשתות גם כאשר הם בכוס ואפילו אם ייכנסו לפה – ניתן לפולטם ואין בכך כלום (שו"ת יביע אומר ח"ב סי' נ"א).
עוד כתבו הפוסקים כי אין איסור בורר אלא כאשר שני מינים מעורבים. אם הם מונחים זה ליד זה, וכל אחד מובדל בפני עצמו – אין כאן איסור ברירה. לכן מותר להוציא גוש גדול מתוך נוזל, כגון: ביצים מתוך מים, חתיכות בשר מהרוטב או המרק, תפוחי אדמה מהחמין, אגוזים הצפים במים (גם אם אין כוונה לאוכלם מייד) קוביות קרח גדולות מהכוס, שקית תה מהכוס (שש"כ פ"ג, אות ג'-ד'; פס"ת סימן שי"ט, הע' 116)
מכאן נגזר גם דין קופסאות שימורים: כאשר מדובר בפריטים גדולים מאגוז – כגון מלפפון חמוץ – מותר לשפוך את כל המים מהקופסא. אך בדברים קטנים, כמו גרגרי תירס, חומוס או טונה– אסור לשפוך את הנוזלים לגמרי. ניתן: לשפוך רק את הנוזלים שמעל פני המזון (כיוון שאינם מעורבים בו), או לשפוך מעט מהמזון יחד עם הנוזל, או לשפוך את התכולה לכלי אחר, ומשם להוציא את מה שרוצים. גם במרק עם ירקות גדולים (גדולים מגודל אגוז) – אין איסור לברור, שכן אינם נחשבים לתערובת.
הנהגה לדורות / עו"ד דוד שפירא / מחבר הספר תורת המשא ומתן
המעבר ממשה ליהושע: מריכוז סמכויות לשיתוף מתוכנן בגיליונות הקודמים למדנו על מודל ההנהגה המתואר בפרשת שופטים - מערכת מורכבת הכוללת מלך, שופט, כהן ונביא (המכונים בקיצור מ'ש'כ'ן). הפעם נבחן את מעבר ההנהגה ממשה רבינו, שריכז בידיו את כמעט כל הסמכויות, ליהושע בן נון.
משה רבינו היה תופעה ייחודית - מנהיג בעל סמכויות מגוונות: שופט, מחוקק, מצביא וכהן. הגמרא במסכת זבחים (קב ע"א) מציינת: "אמר רב, משה רבינו כהן גדול וחולק בקדשי שמים היה." בנוסף, הגמרא מזכירה בשם מרים: "יבמה מלך" - מה שמלמד שמשה נחשב למלך. משה היה דמות כריזמטית שהנהיגה את העם ארבעים שנה והיוותה סמכות אבסולוטית. כפי שמסכמת התורה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים ל"ד:י).
לקראת סיום חייו של משה, עלתה שאלת ההמשכיות: כיצד תיראה ההנהגה לאחר משה? ספר דברים מתאר תהליך מתוכנן של העברת תפקידים לגורמים שונים: שופטים, מלכים, נביאים וכוהנים. מעבר זה, מניהול ריכוזי למודל מפוזר יותר, העמיד את יהושע בן נון בפני אתגרים חסרי תקדים. רש"י על ספר במדבר (כז:טז) מבהיר את החשש: "יפקוד ה' איש על העדה - יתן עליהם מנהיג... ולא כל אחד ואחד." דברים אלו משקפים את החשש מפני חוסר הנהגה מובהקת.
הרב בלומנצוויג, בשיחתו על פרשת שופטים (התשס"ה), הסביר את מורכבות המעבר: "משה - כלל בתוכו את כל ארבעת המערכות: הוא שימש כנביא וכמלך. הוא שימש כשופט, ואף שימש ככהן... כעת, ישנו פיצול; לא איש אחד ייטול עליו את כל התפקידים, אלא ימונו ארבעה אנשים שונים שיבנו ארבע מערכות שונות... ארבע המערכות הן מערכות שונות. כל מערכת דורשת כישורים שונים... השוני שבין המערכות מחייב שיהיה פיצול במערכת ההנהגה."
מינויו של יהושע מתואר: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חׇכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו" (דברים ל"ד:ט). הגמרא ביומא (עג ע"א) מזהה את יהושע כמלך, אך מדגישה את המגבלות על סמכותו. יהושע לא היה משה. הוא היה אמור לשתף פעולה עם הכהן הגדול, אלעזר: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ" (במדבר כז:כא). רש"י מדגיש: "על פיו יצאו ועל פיו יבאו - אפילו דבר קל" - כלומר, יהושע היה תלוי בהכרעותיו של הכהן הגדול. כמו כן, היה עליו לשתף פעולה עם "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם" (דברים כט:ט). זהו מודל של הנהגה משותפת, המבוסס על חלוקת תפקידים וסמכויות.
אולם המציאות התבררה שונה. התורה מתארת את יהושע כמנהיג ריכוזי: "וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (דברים ל"ד:ט). מתח זה ניכר בתיאורי כיבוש הארץ בספר יהושע. מצד אחד, יהושע פועל כמנהיג יחיד המקבל החלטות אסטרטגיות ומחלק את הארץ לשבטים. מצד שני, במקומות מסוימים הוא התייעץ עם "נשיאי" העם (יהושע ט:טו).
המעבר ממשה ליהושע מעלה שאלות יסודיות שרלוונטיות לימינו. האם ניתן להחליף מנהיג כריזמטי כמו משה? כיצד מבטיחים המשכיות תוך התאמה למציאות חדשה? האברבנאל קובע: "ומשה היה מיוחד בעל מעלה שאין כמוה, שכל התוארים נמצאו בו, ואחר מותו נתחלקה מעלתו לאחרים." המעבר מתואר גם כמעבר מתקופת התגלות ישירה לתקופת הנהגה אנושית יותר. יהושע לא נהנה מאותה קרבה ישירה לקב"ה, והיה עליו להסתמך על תורה ומצוות ועל חוכמתם של זקני העם. המודל המקראי מציע נקודת מבט על אתגרים הנמשכים: האיזון בין מנהיגות חזקה לשיתוף ציבור, בין שמירה על מסורת להתחדשות, ובין יעילות מנהיגותית לפיזור סמכויות.
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך אדם יכול לדאוג שיאהבו אותו?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
ל"ג בעומר: סוד כוחו של רשב"י
איך ללמוד גמרא?
האם מותר לפנות למקובלים?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
אנחנו קודש למענך
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך נהנים כשעובדים קשה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
