- מדורים
- ענג שבת
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אליעזר בן חנה וחיים דורף ז"ל
ערב שבת קודש
פרשת לך לך - וירא
עלון מס' 2 (שנה שלושים ותשע) (1369)
ז' במרחשון ה'תשפ"ה (08.11.2024)
מועדי השבת לך לך
ענג שבת (276)
רבנים שונים
307 - עונג שבת פרשת נצבים וילך – האזינו – וזאת הברכה
308 - עונג שבת פרשת לך-לך וירא
309 - עונג שבת פרשת חיי שרה-תולדות
טען עוד
י-ם 16.08– 17.21
ת"א 16.23 – 17.23
חיפה 16.13 – 17.21
ב"ש 16.27 – 17.24
אילת 16.20 – 17.22
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת לך לך – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.32 – 4.36
זמן הנחת תפילין 5.15 – 5.20
הנץ החמה (מישור) 6.05 – 6.10
הנץ החמה (הנראה) 6.11 – 6.16
ס"ז ק"ש מג"א 7.58 – 8.01
ס"ז ק"ש הגר"א 8.43 – 8.46
חצות היום 11.25 – 11.26
מנחה גדולה 11.55 – 11.56
שקיעת החמה 16.44 – 16.40
צאת הכוכבים ב' 17.34 – 17.30
דף יומי: בבא בתרא קלז - קמג
מועדי השבת וירא
ער"ש מוצ"ש
י-ם 16.04– 17.18
ת"א 16.18 – 17.19
חיפה 16.08 – 17.17
ב"ש 16.22 – 17.21
אילת 16.15 – 17.19
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת וירא – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.37 – 4.42
זמן הנחת תפילין 5.21 – 5.27
הנץ החמה (מישור) 6.11 – 6.17
הנץ החמה (הנראה) 6.17 – 6.22
ס"ז ק"ש מג"א 8.01 – 8.04
ס"ז ק"ש הגר"א 8.47 – 8.50
חצות היום 11.26 – 11.27
מנחה גדולה 11.56 – 11.58
שקיעת החמה 16.40 – 16.37
צאת הכוכבים ב' 17.30 – 17.27
דף יומי: בבא בתרא קמד – קנ
לעילוי נשמת דר' אריה בן יוסף ורעייתו גב' ג'ינה בת שמעון, גולדשמיד. יהי זכרם ברוך!
"אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ"
כשאברהם חוזר מהמלחמה יוצא לקראתו מלכיצדק מלך שלם, ומוציא לו לחם ויין. מי הוא אותו מלכיצדק ומה פשר המפגש עם אברהם?
חז"ל אומרים שמלכיצדק הוא שֵם בן נח. בפרשת נח ראינו שארצו של שם היא "בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם", כלומר בארם נהריים. כעת מתברר לנו שגם מלכיצדק, כמו אברהם, עזב את ארם ובא לארץ כנען. לכאורה, מה יכול להיות יותר טבעי ממפגש בין אברהם לבין שֵם? שניהם עובדי ה' בעולם של עובדי אלילים. ואולם, חז"ל (מדרש אגדה בראשית יד) מספרים ששניהם חששו מהמפגש. אברהם חשש שהוא יקבל נזיפה על כך שנלחם בארבעת המלכים שהיו צאצאי שֵם, ואילו שֵם פחד שאברהם יוכיח אותו שלא חינך את בניו כראוי. בסופו של דבר דורשים חז"ל על המפגש הזה את הפסוקים שאנחנו נקרא בהפטרה (ישעיהו מא, ה-ז): "רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ, קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ" – היתה חרדה גדולה לפני המפגש הזה, אבל בסופו של דבר: "קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן". והנה, במקום שתהיה תוכחה או כעס, ממשיך הנביא ואומר: "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ" – הם יכולים לאחד כוחות, "וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק". ולחיזוק הזה יש תוצאות: "וַיְחַזֵּק חָרָשׁ (=זה שם בן נח שסייע בבניית התיבה) אֶת צֹרֵף (=זה אברהם שנצטרף בכבשן האש), מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם".
עד עכשיו אברהם ושֵם לא נפגשו. למרות ששניהם עובדי ה' בעולם של אלילים, הם פעלו באופן שונה זה מזה. שֵם בחר להתיישב בתוך העיר, ואף התמנה למלך של אותה העיר. הוא כהן לא-ל עליון, ומקבל מעשרות לצורך כך. הוא מקים ישיבה, שבה יִלְמַד בעתיד גם יעקב בדרכו לחרן. אברהם, לעומתו, מעולם לא התיישב בתוך העיר. מרגע שהקב"ה אומר לו "לֶךְ לְךָ" הוא כל הזמן הולך. גם כשהוא מתיישב לתקופה קצרה, הוא תמיד יושב בין הערים. כל ימיו הוא נודד ממקום למקום, ומזמין אליו נוודים כמוהו. צורת עבודת ה' שלו היא לא ע"י קבלת מעשרות אלא דוקא ע"י נתינה לאחרים ועשיית חסד.
גם השמות שלהם מייצגים את ההבדל באופן עבודת ה' שלהם. בתפילות הימים הנוראים חוזר פעמים רבות הצירוף 'אבינו מלכנו'. חז"ל (תענית כה, ב) אומרים שכאשר ר' עקיבא אמר את הצירוף הזה בשנת בצורת - מיד ירדו גשמים. הסיבה לכך היא שהצירוף הזה פונה לשילוב של מידת הרחמים – שבה אנחנו פונים לקב"ה כבנים הפונים לאביהם, עם מידת הדין – שבה אנחנו פונים אליו כעבד הפונה לרבו. הקב"ה קורא את שמו של אברם אברהם, ומסביר: "כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". זו מידת החסד. שֵם, לעומתו, קיבל את השם מלכיצדק. הוא מלך שלם. זו מידת הדין. לכן, כאמור, פחד אברהם שמלכיצדק יוכיח אותו על שפגע במלכים, שהרי זו מידת הדין, ומלכיצדק פחד שאברהם יוכיח אותו על כך שלא חינך את בניו כראוי, כלומר שלא תיפקד נכון כאב.
אבל ההיפך הוא הנכון. בסופו של דבר, כאמור: ""אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ". דוקא השילוב של שניהם יכול להביא אותם לייעודם. אין זה מקרי שהמפגש בין אברהם למלכיצדק מתקיים אחרי המלחמה. רק אחרי שאברהם פועל במידת הדין ונלחם נגד ארבעת המלכים, הוא מבין את הצורך במידה הזו, ואז גם מלכיצדק פועל במידת החסד ומוציא לחם ויין.
ישנן דרכים שונות לעבודת ה'. ישנם תפקידים שונים לאנשים שונים ולקבוצות שונות בעם ישראל. היכולת לשלב את הכוחות האלה ביחד, ולהצליח לשבת ביחד וללמוד זה מזה, היא זו שבסופו של דבר תביא את הברכה: "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן... וּבָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן".
הרב ירון בן דוד , רב בארות יצחק
העלון מוקדש לזכר ולע"נ גדלי'ה בן ר' שמעון הכהן גרינברג ז"ל, נפטר ב-ח' בחשוון תשנ"ג. יהי זכרו ברוך!
העלון מוקדש לזכר ולע"נ אילה בת הרב יחזקאל שרגא (הירשמן) פלדמן ז"ל, נפטרה ב-כ' בחשוון תשע"ג. יהי זכרה ברוך!
שבת פרשת לך לך
ההפטרה: "למה תאמר יעקב" (ישעיהו מ, כז).
קודם תפילת מוסף מברך הש"ץ למתענים שני חמישי ושני.
יום שני י' במרחשון: תענית שני קמא.
אומרים סליחות ואבינו מלכנו. כשיש חתן או ברית מילה אומרים הסליחות עד "הרחמים והסליחות". החתן ובעל הברית אין אומרים הסליחות. קוראים בתורה בפרשת השבוע על הסדר. במנחה, אם יש עשרה מתענים קוראים בתורה "ויחל" כבתענית ציבור. היום אין הרבה בתי כנסיות שנוהגים בתפילה סדר תעניות בה"ב.
יום חמישי י"ג במרחשון: תענית חמישי. סליחות לחמישי ואומרים כתענית שני קמא.
שבת פרשת וירא
ההפטרה: "ואשה אחת" (מלכים ב' ד, א).
יום שני י"ז במרחשון: תענית שני תנינא.
תפילת שני ואומרים כתענית שני קמא.
טל ומטר
גבורת גשמים בסגול – שתי ברכות בתפילת עמידה המתייחסות לגשמים. הראשונה היא הברכה השנייה בתפילת העמידה - ברכת הגבורות. עניינה הוא לשבח את ה' על הורדת הגשמים על פני הארץ - הקשר בין הגשם לתחיית המתים והיכולת של ה', בורא שמים וארץ להחיות מתים ולהפריח שממות, על ידי הגשם שנותן חיים לכל צומח ולכל חי על פני האדמה. בהזכרה של: "מכלכל חיים בחסד..." יש המשך ורצף לגבורת גשמים. מכך נלמד כי: יש לומר: "משיב הרוח ומוריד הגשם, מכלכל חיים בחסד..." לכן, יש לבטא את המילה גשם בסגול (ולא בקמץ), כי המילה 'גשם' לא בסוף פסוק, אחרי גשם יבוא פסיק ולא נקודה.
הברכה השניה "ותן טל ומטר לברכה" אותה התחלנו להזכיר ב-ז' במרחשון.
מתפלל ששכח לשאול גשמים (לומר "ותן טל ומטר...") בחורף : אם נזכר קודם שסיים את תפילתו יכול לבקש גשם גם במקומות אחרים: א. אם נזכר בתוך ברכת "ברך עלינו", יאמר "ותן טל ומטר" במקום בו נזכר וימשיך בתפילתו. ב. אם נזכר לאחר שאמר "ברוך אתה ה' " של סיום הברכה "מברך השנים", יסיים "למדני חוקיך" ויחזור ל"ברך עלינו". ואם אמר "ברוך אתה ה' מברך" - יאמר "השנים" (שהרי כאן אינו יכול לסיים "למדני חוקיך") ואח"כ, יאמר מיד "ותן טל ומטר לברכה" (במשנה ברורה אומר שכדי שלא יהיה הפסק יאמר "ותן טל ומטר" ב"שמע קולנו". אבל פוסקים אחרים סוברים שיאמר מיד, כי מי יודע אם ב"שמע קולנו" יזכור). ג. אם נזכר טרם שהתחיל "תקע בשופר" - יאמר מיד "ותן טל ומטר לברכה" וימשיך "תקע בשופר". ד. אם נזכר אחרי שהתחיל "תקע בשופר", אפילו אמר רק מילת "תקע" ימשיך עד "שומע תפילה" ושם יאמר "ותן טל ומטר לברכה... כי אתה שומע תפילת כל פה" וכו'. ה. אם נזכר אחרי שאמר "ברוך אתה ה" ולא סיים "שומע תפילה", יאמר "למדני חוקיך. תן טל ומטר לברכה. כי אתה שומע תפלת וכו'". ו. אם נזכר אחרי שסיים ברכת "שומע תפילה" ולפני שהתחיל ברכת "רצה", יאמר שם "ותן טל ומטר לברכה". ז. אם נזכר אחרי שהתחיל ברכת "רצה", אפילו אמר רק מילת "רצה", עוצר במקום שנזכר וחוזר לברכת "השנים" ומתחיל "ברך עלינו" וממשיך בברכות "תקע" "השיבה" וכו' על הסדר. ח. אם נזכר רק אחרי שאמר "יהיו לרצון אמרי פי" האחרון, הסמוך ל"עושה שלום", אפילו אם טרם עקר רגליו, חייב לחזור לתחילת תפילת שמונה עשרה (עיין בא"ח בשלח יח, כה"ח קיז ס"ק כח). אם נזכר לפני חזרת הש"ץ ימתין ויחזור על תפילתו עם החזן, אך אם נזכר לאחר מכן יחזור ביחידות.
תפלות אבות תקנום (ברכות כו, ב)
"וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' " (יט, כז) כתב הרמב"ם (תפלה א, א): מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את ה' אלקיכם". מפי השמועה למדו, שעבודה זו היא תפלה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם". אמרו חכמים: איזו היא עבודה בלב – זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה. ואין משנה (נוסח) התפלה הזאת מן התורה. ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה... אם "אבות תקנום" או "כנגד תמידין תקנום", הוא רק על זמן התלות ומניינם. ברכות כו, ב: "איתמר: רבי יוסי ברבי חנינא אמר: (שלש) תפלות (ביום – שלשה) אבות תקנום, ורבי יהושע בן לוי אמר: תפלות – כנגד תמידין תקנום". בשו"ת תשבץ (ב, קסא) כתב שגם בזמן שהיו מקריבים קרבנות בבית המקדש היו מתפללים, שהרי אמרו (סוכה נג, א) שבבית השואבה היו מקריבין תמיד של שחר וממנו הולכים לתפילת שחרית. ברכות (שם): אברהם תקן תפילת שחרית, שנאמר: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו, ל): ויעמד פנחס ויפלל.
תפילת שמונה עשרה היא ה-תפילה היא העיקר... על מה ראוי לדלג כדי להגיע לתפילה במניין? המאחר לתפילה ורואה שהציבור עומד לסיים את פסוקי דזמרה, מוטב שידלג על פרקים מפסוקי דזמרה כדי להתפלל במניין, מפני שמעלת התפילה במניין גדולה ממעלת אמירת פסוקי דזמרה. שכל עניין אמירת פסוקי דזמרה הוא כדי להתכונן לתפילה, שמתוך כך תתקבל יותר (ברכות ח, א). לפיכך, המאחר לתפילה מוטב שידלג על רוב ברכות השחר, קרבנות ופרקים מפסוקי דזמרה, כדי שיספיק להתפלל שמונה-עשרה במניין. אבל על 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח' לא ידלג, כדי שלא להפסיד את אמירתם. מפני שברכות פסוקי דזמרה נתקנו על אמירת השבחים שלפני התפילה, ומי שלא הספיק לאומרם לפני התפילה, אינו רשאי לאומרם אחריה. וכדי לומר את הברכות של פסוקי דזמרה, חייבים לומר לכל הפחות פרק אחד, לפיכך יאמר את הפרק החשוב ביותר שהוא 'אשרי'. וכן צריך להקפיד לומר לפני התפילה את ברכת 'אלקי נשמה' וברכות התורה, שאם לא יאמרם לפני התפילה – יפסידם (מ"ב נב, ט, ובאו"ה שם). כמובן שצריך לפני התפילה להתעטף בטלית ולהניח תפילין. לכתחילה ישתדל לכוון את דילוגיו כך שיספיק להתפלל עם הציבור תפילת עמידה בלחש. אבל אם הוא רואה שלא יוכל לומר את הברכות ו'אשרי' ולהספיק בלחש עם הציבור, ישתדל להתפלל עם חזרת הש"ץ, שגם באופן זה הוא נחשב כמתפלל במניין לרוב הפוסקים.
אמירת קרבנות בשחרית
אמרו חז"ל כל העוסק בתורת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם, לכן אומרים כל יום קודם התפילה פרשיות של קרבנות (שולחן ערוך ובמשנה ברורה מח, א ו-ו וברמ"א) בשבת וראש חודש אומרים גם פסוקי מוסף שלהם. ויאמר פרק איזהו מקומן ורבי ישמעאל. ראה שם במשנה ברורה סימן נ' שזה עולה ללימוד במקום מקרא, משנה וגמרא שצריך ללמוד בכל יום ובמשנה ברורה ס"ק ב מציין שזה דוקא אם מבין כל מה שאומר.
חובה לומר פרשת התמיד קרבנות חלק חשוב של תפלת שחרית (שולחן ערוך סי, מח). והעיקר הוא לומר פרשת התמיד מ"וידבר משה... צו את בני ישראל... עד "ריח ניחוח לה' ", וכן חייב לומר כל פרק איזהו מקומן ובריתא דרבי ישמעאל. בשבת ובראש חודש מוסיפים את הפסוקים שלהם. בחיי אדם (כלל יט ה"א) הזכיר שפרשת התמיד במקום קרבן התמיד. יש חשיבות לאמירת פרשת התמיד שהוא חובה בזמן שבית המקדש קיים על כל ישראל להקריבו בכל יום בקר וערב, ולפיכך קבעו פרשת התמיד לאמרו כל ישראל דבר יום ביומו לשלם פרים שפתינו במקום הקרבת התמיד.
זוית הלכתית / הרב חן שריג, דרך צלחה לרבנות, לימודי רבנות דרך האינטרנט
האם מותר למרוח משחה או קרם בשבת?
במסכת שבת (קמ"ו) כתוב שהממרח שעווה לאטום חור שבדופן הכלי, חייב חטאת. רש"י פירש משום תולדת ממחק. נחלקו חכמים מה הדין לגבי שמן עבה. שמואל התיר, ורב אסר גזירה שמא ישתמשו בשעווה. בגמרא (שם קכ"א,ב) כתוב שרוק שנמצא בביתו מותר ל"דורסו לפי תומו" ואין לחשוש שמא "ישווה גומות" כי כוונתו להסרת הרוק המאוס ולא להשוות גומות. וכך פסק השו"ע (שט"ז, י"א). המגן אברהם תהה, מדוע אין בזה איסור ממרח? לדבריו, לא שייך ממרח אלא כשכוונתו שיתמרח דבר על גבי חברו – כמו סתימת נקב בשעווה, או כשכוונתו להחליק משהו. אך לא כשכוונתו שהחומר ייבלע. לדבריו, בכל מצב שבו השימוש במשחה נועד להיבלע בעור, אין איסור ממרח. וכך פסק המשנ"ב (סקמ"ט). הרב עובדיה הוכיח שגם דעת הרמ"א כמותו (יבי"א ח"ד סימן כ"ז) שהרי הרמ"א אסר לרחוץ בסבון משום איסור נולד (סימן שכו,י) ומכיוון שלא כתב לאסור משום ממרח, הרי שלדעתו אין איסור ממרח אלא כשצריך לדבר שמחליקו, כמו שעווה על פי נקב. אמנם לא הכל הסכימו עם המגן אברהם הנ"ל, היו מי שחלקו עליו (אליה רבה סקל"ה) והיו שהורו לסמוך עליו רק לחולה שאין בו סכנה (שהתירו לעשות עבורו איסורי דרבנן על ידי יהודי בשינוי (שכ"ח סע' יז) (המהרש"ם). לעומתם הרב עובדיה יוסף כתב שגם "בעלמא יש להקל על פי דברי המגן אברהם גם שלא במקום חולי... ויתד היא שלא תמוט".
לסיכום, משחה שנבלעת בעור יש אוסרים (א"ר), יש מתירים (הרב עובדיה) ויש מקילין לחולה שאין בו סכנה (מהרש"ם).
כעת נעבור לספרות זמננו ונשווה בין שני חיבורים, שמירת שבת כהלכתה (שש"כ) וילקוט יוסף. השש"כ נטה להחמיר בשימוש במשחה. בעניין מריחת משחה נגד זיעה כתב השש"כ "לא ימרח כל משחה" (פי"ד אות לד). לגבי קרם לשער התיר שימוש רק בשמן (מעט שלא תבא לידי סחיטה) אך לא במשחה ולא בג'ל משום ממרח. מסיבה זו אסר גם שימוש בשפתון אפילו שקוף, או בפודרה מעורבת במשחה (פרק יד אות סד,סה). וכן כתב בסע' סז "אסור למרוח משחה על הידיים או על הפנים לשם עידון העור ומשום איסור ממרח". לגבי חולה התיר ובתנאי שיקפידו "מאד בכל זה שלא למרוח את המשחה" (פל"ג אות יד) כלומר רק יניחו המשחה ועל ידי התחבושת היא נמרחת מאליה (נחשב כמריחה כלאחר יד, ועוד שאין כוונה למרוח ולכן זו נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה המותרת לחולה או לקטן).
לעומתו, הילקוט יוסף (שבת ב' סי' ש"ג,סע' י) נטה להקל. לדבריו מריחת משחה רפואית אסורה לבריא, משום איסור רפואה בשבת אך מותרת לחולה, אך מצד ממרח אין לאסור כי כוונתו להבליע המשחה בעור, כשיטת המגן אברהם שדבריו "יתד היא שלא תמוט". וכן הורה לגבי תינוק אך הוסיף שעדיף שישים את המשחה על המקום והיא תמרח מאליה (כדאי לדעת שברוב המקרים בתפרחת תינוקות מעוניינים שהקרם לא ייבלע אלא יישאר על גב הגוף). אולם לגבי פודרה צבעונית שיש בה משחה וכן לגבי אודם החמיר הן משום צובע והן משום איסור ממחק כי שם מעוניינים שהמשחה לא תבלע (שבת ב סימן שג סעיף ו - ח).
גם לשיטת המקילים כמג"א יש לברר במציאות מתי המשחה נועדה להיבלע בעור ומתי נועדה להישאר. לדוגמא בקרם הגנה, בדיאודורנט סטיק ובמשחה לתפרחת תינוקות יש עניין שתשאר כשכבה על גב העור ולכן גם לשיטת המג"א יש להחמיר.
גישה נוספת מחלקת בין קרם רפואי לבין קרם לשם עונג. קרם לתענוג נהגו להחמיר כי קשה להבחין בין משחה נבלעת למשחה שאיננה נבלעת, לעומת זאת קרם למטרת רפואה ניתן להקל באופן שאין איסור רפואה. (כגון חולה שאין בו סכנה או מי שהתחיל טיפול רפואי לפני שבת). ולכן קרם לתענוג יש להחמיר אך קרם לידיים סדוקות יש להקל אם התחילו להשתמש בו לפני שבת. (הליכות שבת ח"א,פל"ג,ט)
הנהגה לדורות / עו"ד דוד שפירא / מחבר הספר תורת המשא ומתן
יסודות המשטר התנ"כי
פרשת שופטים בספר דברים מהווה מקור מרכזי להבנת מבנה ההנהגה בתקופת המקרא. הפרשה מתארת ארבעה סוגי מנהיגים: שופטים, מלכים, כוהנים ונביאים, המכונים בקיצור מ'ש'כ'ן'. כפי שציין הספורנו, "אחר המצוות להמון, ציווה ענייני מנהיגיו". פסוקי הפרשה מספקים תובנות עמוקות לגבי תפקידיהם, סמכויותיהם ומערכות היחסים ביניהם.
השופטים, הנזכרים ראשונים, מצווים למנות "שופטים ושוטרים... בכל שעריך" ולשפוט "משפט צדק". הם מוזהרים מפני הטיית משפט, הכרת פנים ולקיחת שוחד. הציווי "צדק צדק תרדוף" מדגיש את חשיבות הצדק במערכת המשפט.
המלך, שמינויו מותנה ברצון העם ובבחירת ה', כפוף למגבלות רבות. עליו להימנע מריבוי סוסים, נשים וכסף, ומחויב לכתוב ספר תורה ולקרוא בו "כל ימי חייו".
הכוהנים מוצגים כמשרתי ה' וכבעלי תפקיד בפסיקה הלכתית. הם זכאים למתנות כהונה מהעם, אך אינם מקבלים נחלה בארץ. תפקידם הכפול - הן דתי והן משפטי - מדגיש את הקשר ההדוק בין דת ומשפט במערכת התנ"כית.
הנביא, לעומתם, מתואר כשליח ה' המוסר את דבריו לעם. הפרשה מציגה קריטריונים לזיהוי נביא אמת ומזהירה מפני נביאי שקר. הנביא מהווה מעין "מבקר המדינה" קדום, המוסמך לבקר את השלטון בשם ה'.
מעניין לציין כי הפרשה מתארת מערכת משפט מורכבת, הכוללת לא רק שופטים מקומיים, אלא גם בית דין עליון המורכב מ"כוהנים הלויים" ו"השופט אשר יהיה בימים ההם":
"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י״י אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט."
מערכת זו מוסמכת לפסוק בסוגיות מורכבות, והחלטותיה מחייבות:
"וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר י״י וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל."
בנוסף לארבעת סוגי המנהיגים הללו, המקרא מזכיר גם נשיאים וזקנים. הנשיאים מופיעים בעיקר בתקופת המדבר, למשל בהקרבת קורבנות חנוכת המשכן, אך תפקידם המדויק אינו מוגדר בבירור. התורה מצווה "נשיא בעמך לא תאור", מה שמרמז על מעמדם המכובד.
הזקנים, לעומת זאת, מוזכרים לאורך כל התנ"ך, מימי משה ועד לתקופת בית שני. הם משמשים בתפקידים שיפוטיים ומנהיגותיים שונים, כגון בדיני יבום וחליצה ובטקס העגלה הערופה. בספר במדבר מתוארים שבעים הזקנים כמקבלי חלק מרוחו של משה, מה שמרמז על תפקידם כמנהיגים רוחניים וציבוריים.
בחינה מעמיקה של מודל ההנהגה המקראי חושפת מערכת מורכבת של איזונים ובלמים. כל מנהיג כפוף למגבלות ולחובות, כאשר התורה משמשת כמצפן מוסרי וחוקתי עליון. עם זאת, המערכת גם מאפשרת גמישות ופרשנות, כפי שניתן לראות בסמכות הניתנת לבית הדין העליון.
מעניין לציין את ההיררכיה המשתמעת מהפרשה. בעוד שהמלך והשופטים כפופים לחוקי התורה, הנביא מקבל את דברו ישירות מה'. זה יוצר מתח פוטנציאלי בין הסמכות האלוהית הישירה של הנביא לבין הסמכות המוסדית של המלך והשופטים.
סקירה זו של מודל ההנהגה התנ"כי מספקת בסיס חשוב להבנת התפתחות החשיבה היהודית בנושאי שלטון וממשל. היא מציגה מערכת מורכבת של הפרדת רשויות, עם מנגנוני איזון ובקרה, הרבה לפני שרעיונות אלה התפתחו בתיאוריה הפוליטית המודרנית.
בהמשך הסדרה נבחן כיצד רעיונות אלה התפתחו והשתנו לאורך הדורות, מתקופת חז"ל, דרך ימי הביניים ועד לעת החדשה. נחקור כיצד פרשנים והוגים יהודיים התמודדו עם המתחים הפנימיים במודל זה, וכיצד הם ניסו ליישב אותו עם המציאות הפוליטית של זמנם. לבסוף, נבחן כיצד רעיונות אלה משפיעים על השיח הציבורי בישראל כיום בנושאי הפרדת רשויות, מבנה השלטון, והיחס בין דת ומדינה.
אקטואליה בראי הפרשה / פינת העורך
הפרוד בעם קשה. אין נושא או ענין בכל שטח שהוא ובודאי בענינים פוליטיים או מדיניים, חברתיים או דתיים שאין בהם מחלוקת בעם. הקיטוב בעם הולך וגובר, ומזל שזה נעצר כשלובשים מדי צה"ל... כשיש מלחמה יודעים אנו להתאחד, וכולם יודעים שיש מי שנלחם עבור כולם. טרם מלחמת שמחת תורה נדמה היה שהפרוד כל כך עמוק ויש סכנה שאנחנו בדרך לאבד את המעוז האחרון, האחדות בשעת סכנה, הקונצנזוס שכל העם צבא ואין עריקים.
קשה להאמין שרק לפני מעט יותר משנה היו מי שדיברו על סרבנות, או כפי שהם התבטאו אי התנדבות, דיברו שנשאר בלי צבא וראו מה עושה עכשיו הצבא המפואר שלנו. עם ישראל קיבל את הצבא שלו. הצבא הוא היחד הלאומי. הצבא הוא רוח העם.
שלשת הפסוקים הראשונים בפרשת קדושים מסתיימים בתוספת, שנראית לכאורה מיותרת: "אני ה' אלקיכם". על החזרה המשולשת הזו מביא הרב אברהם אורנשטיין בספרו "הדרוש והנאום": "שלשת הפסוקים הללו מסמלים שלשה סוגים שונים של יהודים: יש סוג אחד שומרי תורה ומצוות באמת ובאמונה, עליהם נאמר 'קדושים תהיו', והקב"ה נותן גושפנקא שלו 'אני ה' אלקיכם'; סוג שני – בינונים, יהודים מכל השנה, שאינם לומדים ולא מקפידים על קלה כבחמורה אלא מקפידים בכבוד אב ואם ושומרי שבת... יהודים כאלה ראויים גם הם לגושפנקא עילאית: 'אני ה' אלקיכם'; אבל יש גם סוג שלישי שאין להם כל מושג של יהדות, שמירת המצוות וכו', ועם כל זה הם יהודים, אינם מתבוללים בין הגויים... אם כי כל האמונה שלהם תלויה על בלימה, עם כל זה גם יהודים אלה אסור לרחק... גם יהודים כאלה יש לקרב ולהטביע עליהם חותמו של הקב"ה, כי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, ולכן 'אני ה' אלקיכם'". "ואהבת לרעך כמוך" דורשת התורה ומסימת: "אני ה' אלקיכם".
ואהבת לרעך כמוך זה חלק מאותה מצוה שאין גדולה ממנה של פדיון שבויים, ולכך אנחנו צריכים לשאוף ולעשות כל מאמץ כדי להחזיר את כל החטופים הביתה, והלואי שעד שבת בראשית, עד שהעלון יופץ, חטופינו ישובו כבר הביתה.
שבת קיח: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר (תהלים לז) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. ענג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר וקראת לשבת ענג, הוי אומר: זה ענג שבת..."
הרב צבי יהודה קוק היה נוהג לומר שבלימוד פרשת השבוע, איננו עוסקים בפרטי פרטים, אלא אנו רוצים להפגש עם רבונו של עולם. אנו רוצים לראות את ההשגחה, את יד ה' הפועלת בכל.
בשנה ה-39 של "ענג שבת" נשתדל כבעבר להפגיש את הקוראים עם עולם המעשה של פרשת השבוע, של ההלכה והתלמוד.
בשנה הקשה שידע עם ישראל מעודו ניסינו להביא דבר הלכה ורעיונות מקוריים של יהדות, התוועדנו לטורים מרתקים, מלאי תוכן, עצות נבונות ורעיונות מקוריים. היה לנו לעונג והקוראים נהנו והחכימו. תודה מקרב לב! לרב חן שריג ולעו"ד דוד שפירא, שימשיכו לרתק את הקוראים גם בתשפ"ה.
בהתמדה, במסירות ואהבה רבה משקיעים כל העוסקים בכתיבת העלון, בעריכתו ובהוצאתו לאור, ובהפצתו בכל חבלי הארץ הנהדרת שלנו (גם בחו"ל...) זו השנה השלושים ותשע, וכל זה ללא תמורה כספית ומגיעה להם ברכה ישר כח מיוחדת.
ישעיהו נח (יג): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד..."
שנה טובה וחורף בריא לכל בית ישראל.
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
שימוש בתנור אחד לחלב ובשר
האם מותר לפנות למקובלים?
איך עושים קידוש?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
הכל מתחיל בפנים
מהי אמונה?
למה תמיד יש מחלוקת??
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
