ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מלחמת "חרבות הברזל"
בניגוד לימים הראשונים של המלחמה, שבהם שרר קונצנזוס רחב בעניין המצור, בהמשך התפתח ויכוח ציבורי סוער סביב לגיטימיות המצור והמוסריות שבו. תומכי הפסקת המצור והכנסת הסיוע ההומניטרי טענו כי האוכלוסייה האזרחית אינה אשמה במעשי הטבח של חמאס ואין לפגוע בה, וכן שהדין הבין־לאומי מחייב הכנסת סיוע לאוכלוסייה. מנגד, מתנגדי הכנסת הסיוע טענו כי הוא מאריך את המלחמה, גורם למותם של חיילים נוספים, ומונע מחמאס להיכנע ולשחרר את החטופים. כדי להכריע בשאלה מוסרית מורכבת זו, עלינו לפנות אל התורה, שמלמדת אותנו את דרכי המוסר האמיתי, ולבחון האם מצור מותר על פי ההלכה ומהם כלליו.
מצור בתורה: הרעבה ובריחה
מצוות הטלת מצור מופיעה בתורה בספר דברים: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה" (דברים כ, י-יב). הספרי מבאר פסוק זה באופן חד־משמעי: "וצרת עליה - אף להרעיבה אף להצמיאה אף להמיתה במיתת תחלואים. ונתנה ה' אלוקיך בידך - אם עשית את כל האמור בעניין לסוף שה' אלוקיך נותנה בידך" (ספרי דברים, שופטים קנו). מכאן עולה בבירור שמצוות המצור כוללת הרעבת העיר כדי להביא לנפילתה, ולשם כך מונעים כל הכנסת סיוע הומניטרי לתוכה. יש לציין כי כאשר מרעיבים ומצמיאים עיר, ההשפעה חלה הן על הלוחמים והן על האזרחים כאחד.
אך קיים מקור נוסף המציע פתרון אפשרי להשפעה על האוכלוסייה. בפרשת מטות מסופר על מלחמת הנקמה במדין, לאחר שבנות מדין החטיאו את ישראל בעוון פעור: "ויצבאו על מדיין כאשר ציווה ה' את משה ויהרגו כל זכר" (במדבר לא, ז). הספרי מפרש: "ויצבאו על מדיין – הקיפוה מד' רוחותיה. רבי נתן אומר: נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו" (ספרי במדבר, מטות קנז). כלומר, בני ישראל אפשרו לתושבי העיר לברוח מצד אחד.
המשמעות המוסרית של שילוב שני מקורות אלה היא שהמצור הוא מוחלט, אך מי שאינו מעוניין למות ברעב מוזמן לברוח למקום אחר. כמובן, הבחירה לאן לברוח נתונה בידי מי שמטיל את המצור, על מנת למנוע סיכון. במקרה הנוכחי, נראה כי הכיוון המתאים ביותר הוא גבול מצרים. חשוב לציין שאין כל מניעה לבדוק את הבורחים בקפידה כדי לוודא שאין ביניהם חטופים או גורמים עוינים. חובתנו היא רק לאפשר בריחה. אם האויב מונע מאזרחיו לברוח, האחריות הבלעדית להרעבתם ולמותם מוטלת עליו.
"רוח רביעית" כנקז
קיימת טעות נפוצה לחשוב שההלכה של "רוח רביעית" מבטלת למעשה את המצור, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה מעשית. מבחינה רעיונית, לעיתים פורשה הלכה זו כהוראה כללית להתייחס ברחמים לאויב, מה שמתנגש עם עיקרון המצור. מבחינה מעשית, במבט ראשון נראה שישנה סתירה בין חובת "להרעיבה ואף להצמיאה" ובין השארת רוח רביעית לבריחה, שכן אם צד אחד נשאר פתוח, עלולים לחדור משם מזון ומים שיפגעו באפקטיביות של המצור.
אולם הפוסקים קיבלו הן את דברי הספרי בעניין המצור והרעבת העיר, והן את דעת רבי נתן שהובאה לעיל לגבי השארת רוח רביעית לבריחה. את יישוב הדברים ניסח הרב שלמה גורן זצ"ל בעניין המצור על ביירות. הרב גורן סבר שבמצור שערך צה"ל על ביירות במלחמת שלום הגליל היה צורך להשאיר רוח אחת פרוצה לבריחה. אך הוא הבהיר את דבריו: "עם זאת יש לנו רשות מלאה למנוע מאת הנצורים הבאת תגבורת או אמצעים לשבירת המצור כגון מזון, מים ונשק דרך הרוח הרביעית הפתוחה. החובה לפתוח רוח אחת חופשית במצור היא בשביל לאפשר תנועה חד־סטרית בלבד, מהעיר החוצה ולא מהחוץ פנימה". כלומר, "רוח רביעית" צריכה להיות מעין נקז – לאפשר יציאה החוצה בלבד, אך למנוע כניסת סיוע פנימה. בדרך זו המצור מתקיים במלואו, על אף קיומה של רוח רביעית פרוצה.
השאלה האם ההלכה של "רוח רביעית" נכונה גם במלחמות ישראל כיום הייתה שנויה במחלוקת בקרב גדולי הדור הקודם. בעקבות המצור שהוטל על ביירות במלחמת לבנון הראשונה התקיים בנושא פולמוס הלכתי בין הרב גורן לרב ישראלי. בסיס הדיון היה דברי הרמב"ן וספר החינוך, אשר מגבילים דין זה למלחמת רשות.
הרב ישראלי סבר שהדברים כפשוטם: במלחמות מצווה, ובהן גם "מלחמת עזרת ישראל מיד צר" (הנחשבת למלחמת מצווה), אין להניח רוח רביעית לבריחה. וכך כתב: "לא יעלה על הדעת להניח להם לברוח בזמן שידם מטה, אחר שצררו אותנו, ומשניתנו בידינו ניתן להם להתחמק למען יאזרו כוח וימשיכו להציק לנו ולצוררנו". אומנם לגבי האוכלוסייה האזרחית סבר הרב ישראלי שיש לאפשר להם לצאת מהמצור. לעומת זאת הרב גורן סבר שהרמב"ן וספר החינוך באו להחריג רק את מלחמת שבעת עממין ועמלק, שבהן יש להרוג את כולם ואין לאפשר בריחה. אולם במלחמת "עזרת ישראל מיד צר" יש להשאיר רוח רביעית, לפחות כאשר מדובר מחוץ לארץ ישראל.
נושא נוסף שבו נחלקו הרב גורן והרב ישראלי הוא שיטתו של הרמב"ם. הרמב"ם לא כתב במפורש שדין "רוח רביעית" נוהג רק במלחמת רשות. הרב גורן סבר, בדומה לדעת המנחת חינוך, שיש להניח רוח רביעית גם במלחמת מצווה. אך הרב ישראלי והציץ אליעזר סברו שגם לשיטת הרמב"ם, במלחמת מצווה אין צורך להניח רוח רביעית לבריחה. לסיכום נקודה זו, לכל הדעות יש צורך להרעיב ולהצמיא את העיר, אך המחלוקת מתמקדת בשאלה אם לאפשר נתיב בריחה או לאו.
התורה והדין הבין־לאומי: מכנה משותף והבדלים
לאחר סקירת היחס התורני למצור, נפנה לבחון את הנושא גם מנקודת המבט של הדין הבין־לאומי. במאמר שפורסם ב'מידה' ב־13.10.23, כותבת פרופ' טליה איינהורן כי גם על פי הדין הבין־לאומי, הטלת מצור היא דרך לגיטימית בניהול מלחמות. לדרך זו יש כמה יתרונות, בהם שחרור כוחות לוחמים למשימות אחרות ושמירה על חיי אדם. בנוסף לכך, אין חובה להותיר נתיב בריחה לאזרחי האויב אם הדבר נחוץ להשגת כניעה של האויב. אומנם הדין הבין־לאומי מצריך הכנסת סיוע מסוים לאוכלוסייה, אך זאת בתנאי שברור כי הסיוע לא יגיע לידי הצבא אלא רק לאוכלוסייה האזרחית.
המכנה המשותף בין המתווה התורני של המצור ובין המתווה של הדין הבין־לאומי הוא העיקרון שהמצור עצמו חייב להתקיים. ההשתדלות שלא לפגוע באוכלוסייה האזרחית אינה מצדיקה פגיעה בעצם אכיפת המצור. המתווה התורני נראה ישים יותר במקרה שלנו: חמאס מנסה בכל כוחו לכרוך את עצמו עם האוכלוסייה. אם מציעים לאזרחים אפשרות לברוח, קשה יותר לחמאס למנוע זאת, שכן מדובר במספר רב של אנשים. לעומת זאת, כאשר מכניסים סיוע קל יותר לחמאס לשים עליו את ידו, ודבר זה מחייב למעשה את עצירת הסיוע.
לסיכום, העיון במקורות התורה ובפסיקת ההלכה מראה כי הטלת מצור, הכוללת הרעבה, היא כלי לגיטימי ואף מצווה במלחמה, שנועד להביא לכניעת האויב. הדיון ההלכתי מתמקד בשאלה אם יש לאפשר "רוח רביעית" לבריחה, כאשר רוח זו נועדה לשמש כנקז ולא כפתח להכנסת סיוע. גם הדין הבין־לאומי מכיר בלגיטימיות המצור. המציאות הנוכחית בעזה, שבה חמאס משתמש באוכלוסייה כמגן אנושי, מחדדת את הרלוונטיות של המודל התורני, המאפשר הפרדה בין האוכלוסייה האזרחית לצבא האויב תוך שמירה על יעילות המצור.
הכותבים הם חברי בית המדרש 'תורת המדינה'
מתוך העיתון 'בשבע'
נושאים שונים חסד ואמת – עיונים במצוות קבורה לאור מלחמת התקומה | יצחק לונדין
חיים עד העולם – תחרות מאמרים תורניים – מקום ראשון
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
