ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- האבילות על החורבן
אך האמת הלא נוחה היא שהבנה גולמית של הסיבות המנויות לעיל מקשה עלינו לחוש צער בימים הללו. הכאב התערפל במהלך השנים. אנו חיים בעולם המודרני של המאה ה־21, עולם עשיר ונהנתני. חורבן בתי המקדש והפסקת עבודת הקורבנות נתפסים כאובדן פולחן דתי שאינו רלוונטי לחיים המודרניים. הגלות ושפיכות הדמים של העבר הן זיכרון רחוק.
מנהגי האבלות שאנו נוהגים בימים הללו מבוצעים אצל רובנו כחובה דתית גרידא. גם מגילת איכה והקינות נדמות כטקסטים מליציים ודיכאוניים, שקריאתם מנסה לכפות עלינו צער שאיננו חשים באמת.
הפער בין האווירה שחז"ל ניסו לשוות לימים הללו ובין תחושותינו הנוכחיות מוליד אדישות וניכור. רבות מן השאלות שנשאלות בדורנו, למשל, מאופיינות בניסיון למצוא היתרים דחוקים לשמיעת מוזיקה ולקיום אירועי שמחה בימים אלו למרות הכול; לפני ימי הצום רבים מוטרדים מן השאלה כיצד "להעביר את הצום" באופן שלא נרגיש אותו; והאיחול הפופולרי, למרבה המבוכה, הוא "צום קל...".
חולשת חינם
לעיתים, הצורך לצקת תוכן משמעותי לימים הללו מתגלגל לניסיון להשוות בין ימי העבר לאקטואליה הפוליטית של ימינו. אני נוהג לכנות הקבלה זו בשם "חולשת חינם" או "דאגת חינם". תמצית ההקבלה היא שמדינת ישראל עומדת כיום על סף תהום, וכמו בעבר, מאוימת ביטחונית בידי כוחות אדירים ששקולים לאימפריה הבבלית והרומאית. החברה הישראלית היא מושחתת מיסודה, עושקת יתום ואלמנה כבשלהי בית ראשון, והמתחים החברתיים בתוכה מזכירים את שנאת החינם שהייתה בימי בית שני.
המסקנה מתאוריה עגמומית זו היא שבימים אלו יש לקונן על גורלנו המר ולוותר על הריבונות היהודית בארץ ישראל מפחד לחצים בין־לאומיים, להשקיע את המשאבים בכלכלה סוציאליסטית ובזכויות מהגרים זרים (ה"אלמנה, גר ויתום" של זמננו), ועל מנת למנוע "שנאת חינם" יש לטשטש את ייחודה של המסורת היהודית ולהתמקד במכנה המשותף הנמוך של מדינת כל אזרחיה - צורכי החיים הבסיסיים, קיום כלכלי, חופש ובידור להמונים. וכמובן, איך לא - חייבים להשיב את החטופים עכשיו בכל מחיר. בהפוך על הפוך, ימים שתוקנו לצורך תשובה ותקווה הופכים לימי נהי ובכי של חולשה.
אף שנביאי החורבן המודרניים נוהגים לראות עצמם מוכיחים בשער כמו ירמיהו הנביא ורבן יוחנן בן זכאי בשעתם, המציאות בימינו שונה לחלוטין. מדינת ישראל מתמודדת אומנם עם אויבים רבים, אולם אף אחד מהם אינו שקול כנגד אימפריות העבר שהחריבו את ישראל. הפערים הצבאיים, הטכנולוגיים והאנושיים בינינו ובין אויבינו הם אדירים ורק הולכים וגדלים. בנוסף, העם היהודי נמצא כעת במצב הכלכלי הטוב ביותר בתולדותיו. רמת החיים במדינת ישראל היא בין הגבוהות בעולם, וכולנו נהנים מכך. החסד והעזרה ההדדית הם ערכים עליונים בחברה הישראלית, וניכרים בימי שגרה ועוד יותר בימי חירום. גם ההפחדות בדבר "שנאת חינם" ו"מלחמת אחים" הן הבל: מלחמות פנימיות מהוות איום ממשי על חברה בעת שמצויים בתוכה כוחות שקולים שמסוכסכים ביניהם. המצב כיום הוא שרוב מוחלט של הציבור היהודי במדינת ישראל הוא בעל מכנה משותף חזק של מסורתיות ולאומיות. ישנו ציבור קטן, מזדקן וכוחני, שמנסה להציג מיצג שווא של מדינה מפולגת העומדת על סף תהום, כדי להעניק משקל יתר לדעותיו.
הסיבה האמיתית שבגללה אנו שרויים בצער במאה ה־21 על חורבן בתי המקדש נוקבת ורלוונטית מאין כמוה, והיא - אובדן המשמעות הרוחנית. העולם שלפני חורבן בתי המקדש והעולם שלאחריו אינו אותו עולם. היום שבו חרב בית המקדש הוא היום שבו איבדה האנושות את המשמעות לחייה. זהו היום שבו כבתה השמש, והיא עדיין מתקשה להאיר בשנית.
בתי המקדש, בעת שעמדו על תילם בירושלים, לא היו רק בתי כנסת מפוארים, אלא ייצגו עידן שבו חיי היומיום גילמו תחושות אדירות של משמעות, שייכות ורוחניות. חייו של אדם ממוצע באותם ימים היו שונים לחלוטין מימינו אנו. מהרגע שבו ליטפו קרני השמש את פניו בבוקר ועד העת שבה הלך לישון, הוא היה עטוף בתחושות קיומיות של חיבור לאידיאל נצחי.
הממד ההכרתי לא היה אומנם מפותח כבדורנו, אולם הממד הרגשי היה סוער וגועש: בזמן העבודה בשדה ובבתי המלאכה, במסגרת המשפחתית וברגעי חג ומועד, חש האדם שיש טעם לחייו. הקיום היומיומי לא נתפס כמסע הישרדות פיזי שנמלטים ממנו לתאוות יצריות מזדמנות, אלא כחוויה של משמעות וערך. ודאות, תחושות טוטאליות ואושר היו מנת חלקם של הדורות הללו (המראה השחורה של אותן חוויות הייתה פולחני האלילות הפגאניים, שלקחו את העוצמות הללו לאקסטזות פראיות של יצרים וגסות).
תחושת המשמעות הגיעה למיצוי מקסימלי בבית המקדש. שלוש פעמים בשנה הייתה עולה המשפחה לרגל לירושלים, שם נפגשה בעוצמת חיים שכונתה "קדושה" (להקדיש בעברית משמעו לייחד; בית המקדש משמעו מקום שבו מתייחדים ומתמזגים באופן מוחלט עם משמעות החיים). בית המקדש היה מקום קסום ופלאי שבו נפגשו מרכיבי החיים כולם - דומם, חי, צומח ואדם, בהרמוניה מדויקת. האדם חווה התעלות רוחנית שהיו שותפים לה חושיו כולם: היה רואה בעיניו אסתטיקה יפהפייה של זהב, כסף ונחושת, מריח את עשן הקטורת, ממשש את בעלי החיים, שומע את שירת הלוויים ומקריב קורבנות. לכל מצב נפשי שבו היה שרוי - תחושת אשמה על חטאיו, שמחה, שלמות, התעלות - היה קורבן ייעודי משלו. כך בכל רגע, בימי שגרה או בימי שבת ומועד, הייתה דרך ייחודית להתקרב אל משמעות החיים.
בין קודש לחול
אולם כל אלו לצערנו פסקו ועברו מן העולם. בעת החורבן נולדה "חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים" (ברכות לב, ב), "מיום שחרב בית המקדש - אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות" (סוטה מח, א). במילים אחרות, החיים מאבדים את חיוניותם. אנו נכנסים לעידן שבו יש מלחמה מתמדת בין החול ובין הקודש, בין החומר ובין הרוח; מלחמה הנמשכת עד עצם היום הזה. העולם הרוחני, שבזמן בית המקדש היה מוחשי והופיע באופן משולב עם המערכות החומריות, הפך למעורפל ומסופק, ואילו המציאות הפיזית נתפסת כממשות הבלעדית. מאז חורבן בית המקדש, בעת שאדם עוסק בחיי היומיום הוא חש עיסוק טכני גרידא, שגרת החיים מעיקה עליו והמחנק מתפרץ בסופו של דבר בתסכול, כעס ויצריות גסה. גם הרגעים שמקדיש האדם לטקסים דתיים נתפסים בעיניו כחיצוניים ומנותקים מן החיים הממשיים.
הגלות משקפת במדויק את המצב הנפשי מאז חורבן בתי המקדש. שם אבדה היכולת לעם ישראל לנהל חיים טבעיים ובריאים, ושם התנתקנו מעבודת האדמה, מלאום ומנורמליות. בדיעבד שימשה הגלות רפואה לריקבון שפשה אז בחברה הישראלית, סוג של "מכת חשמל", המשביתה את המסגרות הלאומיות אשר שקעו בפעילות יתר חומרנית, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ושנאת חינם, בשלהי בית ראשון ושני. במשך אלפיים שנות גלות יכול עם ישראל לשקם מעט את עצמו, וזאת על ידי הליכה לקיצוניות הנגדית: התנתקות מניהול מערכות ציבוריות רחבות, כלכליות, צבאיות ופוליטיות, והתמקדות בפיתוח רוחני. היה זה תהליך הכרחי שלווה בגלות קשה ומדממת, שהאנטישמיות היא רק קצה הקרחון שלה.
חזרתו של עם ישראל לארצו החלה אומנם להשיב את האיזון למציאות, אולם כל עוד בית המקדש השלישי אינו עומד על תילו, המשמעות היא שהתהליך לא הגיע לסיומו. עולם הרוח ועולם החומר נותרו במובנים רבים מפורדים ועוינים זה לזה. כל עוד איננו מוצאים משמעות אלוקית בחיינו אנו חשים בדידות, ניכור וייאוש. למרות השפע הכלכלי והטכנולוגי, שמאפשר אף חיי נוחות דתיים, התחושות הקיומיות הן של חרדה, ספקנות וחוסר שייכות. המטרה בשלושת השבועות היא אחת: לחשוב ולהפנים כי העולם שבו אנו מצויים הוא עולם חסר. אם נבין מה חסר לנו, יש גם סיכוי שנעלה על מסלול שישיב את מה שאבד. ואבד הרבה.
מתוך העיתון 'בשבע'
איך ללמוד אמונה?
מתי נכון לומר סליחות ?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
ארבע כוסות ושלוש מצות
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
אנחנו קודש למענך
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך ללמוד גמרא?
ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
