ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- תשעה באב
- מדורים
- תולדותיהם של צדיקים
- רחל אמנו
מספר היה ישראל על מקום קבורתה של אמא רחל, בדרך אפרת. לא בחברון אלא בדרך, כדי לעמוד בדרכם של הגולים, להיפרד מהם ולהתפלל עליהם. "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה...". שומעים הגולים את קול בכיה של אמא רחל. רוצים לרוץ אליה, להתרפק עליה ולומר לה: הנה אמא, אנו כאן! לא נעזבך פה לבד! אך האזיקים חונקים, והאויבים לוחצים והחרבות שלופות, ואמא רחל נותרת בדד. "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם...". ואף אם יבוא מנחם - חרס יעלה בידו: "...מאנה להינחם על בניה כי איננו".
עולות הדמעות בעיניו של ישראל, והילדים יושבים בדומיה ומקשיבים. 'תמשיך, אבא, מה קרה עם רחל'? וישראל ממשיך ומספר. רק אז הבינה אמנו רחל מדוע נקברה כאן לבד, בדרך. היא, ורק היא, האם היחידה הרואה את הבנים בדרכם האחרונה... רק היא תוכל להחזיר אותם הביתה, אל בית לחם, אל חברון ואל ירושלים. רק ענן אבק מרחוק מזכיר את הבנים שאינם. ורק תמרות עשן בודדות עולות מירושלים ומזכירות את העיר והמקדש שאינם. רחל נשארת לבד. דממה בדרך אפרת...
דממה גם בחדר. וישראל מספר: ובתוך הדממה, רק קול אחד נשמע, קולה של רחל... ואז, לפתע, מגיע אחד הבנים. בגדיו קרועים, עיניו אדומות, קולו ניחר מבכי, הלא הוא ירמיהו נביא החורבן, אותו ירמיהו אשר כל ימיו לא רצה אלא דבר אחד: להיות שקרן, לראות איך נבואת החורבן נמוגה בעשן המזבח. אך לא זכה. כל דבריו התקיימו, דבר אחד לא שב ריקם. עתה הוא בא ומחפש את אמא... לא. הוא לא בא לבכות איתה ביחד. לנחם אותה הוא רוצה, ואיתה גם להתנחם בעצמו, להביט אל העתיד. וכך הוא אומר לה, אמא: "כה אמר ה'! מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה". אך רחל ממאנת. איך אפשר שלא לבכות? איך אוכל שלא להוריד עוד דמעות? איפה הילדים שלי אשר נלקחו ביד אויב אל ארץ לא להם? וירמיה ממשיך: לא, אמא, כבר בכית מספיק, שמע ה' את קולך: "כי יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו מארץ אויב". יבוא יום וירושלים תיבנה, המוני יהודים אליה יתקבצו מכל העולם. אך רחל עוד לא מתנחמת: האומנם ישובו הבנים גם אלי, שואלת היא את ירמיהו? האם אין סכנה שישכחו אותי עוד פעם בדרך?...
שב הנביא אל רחל, מתרפק על קברה ולוחש לה: לא, אמא! אל תדאגי! גם לך יש עוד תקוה. לא ישכחו אותך בניך. "ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם". לא רק לירושלים ישובו הבנים, אלא לכל גבולם. ואף את בית לחם ודרך אפרת יפקדו בשובם. יש לך תקוה, אמא. "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים...".
שומעים הילדים את אבא ישראל, ועיניהם נוצצות. ישראל ממשיך ומספר, ועיני הילדים בו נעוצות: כן. הרבה זמן עבר. אלפים שנה. כל השנים לא שכחנו את אמא רחל. כל יהודי שבא לארץ חיפש את קברה של
רחל כדי להתפלל על שיבת ציון. ואכן, קיים ה' את הבטחתו: קמה מדינת ישראל. התקבצו הגלויות ושבו מארץ אוייב. אך רחל עצמה, עוד נותרה שבויה ביד צר. תשע עשרה שנה ישבה בדד וחיכתה לילדים. בימים שמעה מרחוק את קולותיהם. בלילות ראתה את האור העולה מירושלים הנבנית. והמשיכה לחכות. לא שכחה את התקוה...
ואז, כעבור תשע עשרה שנה ועוד עשרים ושנים יום, "שבו בנים לגבולם". באו הבנים, ובקול הם שרים: "ראי רחל ראי, ראי ריבון עולם! ראי רחל ראי, הם שבו לגבולם". וכאן אבא נעצר, נרגש כולו. דמעות גיל חונקות את הגרון. הוא לא יכול להמשיך ובכי פורץ מפיו. יושבים הילדים ולא מבינים. אבא בוכה... הקטן רץ לאמא. אבא בוכה... מה קרה לאבא? ואמא אומרת: כן, זה בגלל רחל אמנו... הילדים שלה חזרו. כן. הם נמצאים בירושלים ובהר גילה, ברמת רחל ובדרך אפרתה, בגוש עציון ובחברון, והם אומרים לה: "שוב לא נלך רחל...".
גם השנה, אלף תשע מאות ושלושים שנה אחרי החורבן, חמישים ושתיים שנה להקמתה של מדינת ישראל, מבקשים הילדים מאבא שיספר להם על רחל אמנו. בערב תשעה באב, יישב ישראל עם ילדיו על המזרון מול ארון הספרים ויספר להם על רחל אמנו. גם השנה יעצרו אותו הדמעות באותו מקום בדיוק, כשיספר על הבנים השבים לגבולם. אבל השנה תקום הבת הגדולה, זו בת האחת עשרה, ותשאל: אבא, זה נכון שבעוד כמה חדשים נעזוב עוד פעם את רחל שלנו לבד? זה נכון שעוד פעם היא תבכה על הילדים שלה שיעזבו אותה? עוד פעם היא תחכה אלפיים שנה עד שהם יחזרו?
וישראל, יישב לו על המזרון אל מול ארון הספרים, ויבכה... ואתו תבכה גם רחל אמנו. אך ברקע עוד יישמעו דברי הנביא, האומר: "ויש תקווה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם".
* הדברים נכתבו לקראת תשעה באב תשנ"ה, בתקופת הסכמי 'אוסלו', כאשר הסתמנה כוונה להעביר גם את קבר רחל לשליטה ערבית.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
