ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- בית המקדש
- הכיסופים והבית השלישי
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- תשעה באב
כדיבור התוכי
יסלח לי הקורא על הציניות ועל החריפות, אשר אינן באות כאן אלא לשם הדוגמא; אולם השאלה הנוקבת חייבת להישאל: האם כנות הן הדמעות? האם הכול אבלים באמת? נתאר לעצמנו יהודי עשיר היושב בבית הכנסת באנטוורפן או בניו יורק, כאשר אך כרטיס טיסה מפריד בינו לבין הארץ המובטחת, יושב הוא על הארץ ומקונן בדמעות שליש על גלות העם ועל חורבן הארץ. אומר הוא בקול נכאים את קינתו המפורסמת של ר' יהודה הלוי:
צִיון הֲלֹא תִשְאָלִי לִשְלום אֲסִירַיִך, דורשֵי שְלומֵך וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִך. לִבְכות עֱנותֵך אֲנִי תַנִים, וְעֵת אֶחֱלום שִיבַת שְבותֵך אֲנִי כִנור לְשִירָיִיך. יִנְעַם לְנַפְשִי הֲלוך עָרום וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבות שְמָמָה אֲשֶר הָיו דְבִירָיִך. לִרְאות בטובת בחִירַיִך, ולַעְלוז בשמְחָתֵך בשובֵך אֱלֵי קַדְמַת נְעורָיִך.
ישנם יהודים אשר אינם יכולים לעלות, מסיבות כאלה ואחרות. אך יהודי אשר דבר אינו מונע ממנו לעלות לארץ ישראל, וממשיך לומר את הקינות מידי שנה, האם שומעות אזניו מה שפיו מדבר? האם באמת ובתמים רוצה הוא לשוב מהרה לציון? האם באמת כואב לו כל יום שבו נתון הוא בגלות העשירה, אשר לא "גלות" יקרא לה כי אם "תפוצה"? הן יש לחשוש כי אך חלום בלהות הוא בשבילו המחשבה על היום בו יתקע בשופר גדול ויקרא לכל בני הגולה לחסל את עסקי היהלומים והבורסה ולעלות לארץ.
עלינו להודות בצער, כי ישנם יהודים אשר כל אבלם בתשעה באב אינו אלא הצגה שגרתית החוזרת על עצמה בכל שנה. כל דמעותיהם אינן אלא מעשה קוף בעלמא, וכל קינותיהם אינן אלא כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר.
ייבנה המקדש?
לא באתי לקטרג על אחינו "האובדים בארץ אשור" ובארצות העושר. קשה היא מחלת הגלות, וכבר אמרו חז"ל (דברים מובאים על ידי רש"י לדברים ל, ג), "שגדול יום קיבוץ גלויות, ובקושי, כאילו הוא (הקב"ה) עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקימו". דומני כי גם רבים מיושבי ארץ הצבי יכולים להפנות את האצבע המאשימה דווקא כלפי עצמם.
יושבים הם ומקוננים על חורבן המקדש. ואומרים:
בלֵיל זֶה יִבְכָיון וְיֵלִילו בָנַי, בליל זה חרב בֵית קָדְשִי ונִשְרְפו אַרְמונַי, וכל בית ישראל יֶהְגו בִיגונַי, ויבכו את השריפה אשר שרף א-דני.
האם בית המקדש באמת חסר בחיינו? האם אנו חושבים שאנו באמת זקוקים לו? האם יש בנו איזשהו "חור שחור" שאנו מצפים שבנין המקדש הוא זה ש"יסגור" אותו? על מה בכלל אנו בוכים ומקוננים? מה חסר לנו בלימוד התורה, בתפילה, בקיום המצוות, בתיקון המידות, שאנו סבורים שבית המקדש הוא זה שיסייע בידינו להשלים בהם? האם באמת ובתמים מצפים אנו לרגע בו נזכה לשחוט פרים וכבשים על הר הבית ולשפוך את דמם על קיר המזבח, או שהדבר נדמה בעינינו בסך הכול כבית מטבחיים גדול, אשר בעל נפש יפה ירחק ממנו כמטחווי קשת?
ואם אין בידינו תשובות לשאלות אלו, האם אין אנו מוצאים את עצמנו על אותו ספסל נאשמים עליו הושבנו את אחינו היושבים על סיר הבשר של הגלות? האם אין אנו לוקים גם כן באותה מידת צביעות של אנשים אשר תפילתם היא "כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר"? כמה אנשים בדור הזה יכולים להעיד על עצמם כי הם חשים שבאמת חסר להם משהו בחייהם האישיים עקב חסרונו של המקדש שחרב?
תחושה עמומה
אם נרצה ללמד זכות על עמנו, יכול נוכל. אמנם רבים אינם מבינים את מהותו של בית המקדש ומשמעותו בשבילנו. יש גם אשר אינם מבינים את ערכה של הארץ בשבילם. אבל, אף על פי כן, צומם ותעניתם אינם מעשה קוף בעלמא. ישנה תחושה כללית של העדר שביעות רצון. עוד לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה. משהו חסר בבניין הלאומי. כל פלג בעם מגדיר חיסרון אחר: רוחני או כלכלי, תרבותי או פוליטי, דתי או מעשי. אך תחושה אחת משותפת לכל חלקי העם: משהו גדול מאד חסר. עם כל ההישגים ברמה האישית, עוד לא זכינו לחדש את ימינו כקדם. ועל זאת אנו בוכים .
העשיר היושב בבית הכנסת המפואר בארצות הברית של אמריקה יודע כי לכל היותר טוב לו שם באופן פרטי. גם הוא מכיר בכך שהבית הלאומי עוד לא נבנה, ומקומו הוא אחד: בארץ הברית האמיתית, היא ארץ ישראל. מכיוון שהדבר אינו חסר לו באופן אישי, אולי הוא לא יכול להגדיר לעצמו מהי ארץ ישראל בשביל עם ישראל. תחושותיו הן עמומות ובלתי מוגדרות. אבל יודע הוא דבר אחד: כעם וכציבור, עוד לא זכינו לחדש ימינו כקדם. ועל זאת הוא מקונן ובוכה, גם אם הוא מתקשה להסביר זאת במילים. כי
אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל ולהוציא לפועל את עומק חיבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית, כי אם ברוח ה' אשר על האומה בכללה... (הרב קוק זצ"ל, "אורות")
כמו היהודי היושב בגלות ביחס לארץ, כך גם חבירו היושב בציון, ביחס למקדש. באופן פרטי, לא חסר לו כלום. אך הוא מרגיש את שבר האומה. הוא יודע שנכון לה עתיד גדול, העולה בהרבה על השאיפה "להיות עם חופשי בארצנו". יודע הוא שעתיד גדול זה קשור הוא קשר בל־יינתק עם בנין המקדש. הן כך חזו הנביאים. עוד לא ברור לו איך. עוד לא מובן לו למה ומדוע. אבל כל מה שחסר בבניין הלאומי, בכל המישורים ובכל הנושאים - חסרון התורה וחסרון הנבואה, כאבי הגלות וייסורי הגאולה – הכול מתקשר באופן סמוי אל מקום אחד: "בית המקדש".
גג של קש
סיפור חסידי נאה מספר על בן של מלך אשר פגע פגיעה קשה באביו. כעס האב על בנו, וגרשו מביתו. הלך הבן והתיישב בכפר קטן. בנה לו בקתה קטנה, ובה חי בעוני ובחוסר כל. יום אחד נפוצה השמועה כי המלך עתיד לבקר בכפר. השמועה אמרה כי כל מי שיש לו משאלה, יוכל לכתוב אותה על פתקה, ולהגיש אותה אל המלך. גם בן המלך כתב את משאלתו על פתקה, ומסר אותה ביד עבדי המלך. כשפתח המלך את הפתקאות, מצא ביניהן את אותה פתקה הכתובה בכתב ידו של בנו. קרא המלך את משאלתו של הנסיך המודח, וזלגו עיניו דמעות. וכך כתב הבן: "מלך רב חסד. משאלה קטנה לי אליך. בקתה קטנה יש לי, ועליה גג של קש. והנה החורף קרב, אך הגג דולף, ואין בידי לתקנו. יואיל נא המלך בטובו, ויעניק לי בבקשה מעט קש לתיקון הגג". אמר המלך בלבו: איך קרה הדבר הזה לבני, עד כי שכח כי בן מלך הוא, ובמקום לבקש לשוב אל הארמון, לא עלה בדעתו לבקש אלא גג של קש...
סיפור זה, משל הוא לעם ישראל. כל כך שקענו בגלות. כל כך התרגלנו לעסוק בבעיות היומיום. כל כך למדנו לחיות עם התחליפים למקדש, - עד אשר שכחנו בעצם מדוע כה חשוב לנו המקדש עצמו. ועל מצב עגום זה – בו שכחנו בעצם את מה שאבד לנו, ואין אנו יכולים עוד לבקש אותו בכנות ובלב שלם – על כך באמת צריך לשבת על הארץ ולבכות, לקונן ולהזיל דמעות.
המקדש והחוויה הדתית
ובכל זאת, לא נוכל לסיים את דברינו מבלי להעלות נקודה אחת, שהיא אחת מני רבות. סגנון החיים הדתיים, כפי שהוא מוכר כיום, התגבש והתעצב כתולדה של חורבן בית המקדש. החורבן עיצב סגנון דתי קפוא משהו, בו לימוד התורה ודקדוקי המצוות תופסים את המקום המרכזי, אם לא הבלעדי. אולם היכן הספונטניות? איה החוויה? איפה הוא הרגש הטבעי? לאן נעלם העושר של האומנות היהודית. "משחרב בית המקדש, אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה".
התשובה לכל השאלות האלה – אחת היא: הכול עלה בלהבות עם המקדש הבוער ביום תשעה באב. המקדש היה לא רק מרכז דתי. הוא היה גם מרכז אומנותי. המקום היחיד בו מוצאים אנו אומנות פלסטית בכל התנ"ך, בהקשר חיובי, הוא המשכן במדבר ובית המקדש אשר בירושלים. והוא המקום אשר נקרא בפי חז"ל: "נויו של עולם" (זבחים נד, ב). בכל מקום אחר התקשרה אומנות זו לשחיתות מוסרית, ליצריות ולאלילות. המוסיקה היהודית התמקדה במקום אחד: שירת הלוויים אשר בבית המקדש, שמכוחה בא המקום לנגינתם של בני הנביאים המבקשים לזכות לרוח הקודש. ומאז החורבן, ישנם פוסקים אשר אסרו את המוסיקה בכללה, ואך בקושי נמצא היתר הלכתי לעסוק בה.
לא במקרה ירדה האומנות ממעלתה בעם ישראל מאז החורבן. כי אומנות של קודש יכולה להיבנות רק על רוחב של חוויות דתיות עמוקות. זוהי משמעותה האישית של הקרבת הקורבן, בה חש האדם המקריב כאילו הוא גופו נשרף באש של אהבת ה' ועולה השמיימה. המקדש הוא הוא מקומה של החוויה הדתית האישית והציבורית. והוא הוא המקור לתרבות הישראלית המקורית אשר אבדה לנו ביום חורבנו.
השנה, כשנשב פעם נוספת על הארץ לאמירת הקינות לתשעה באב, אמנם עוד לא נבין על מה אנו בוכים, אך לפחות נזכה לבכות על כך שאין אנו מבינים...
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
