בית המדרש
  • מדורים
  • חמדת ימים
  • חמדת השבת
קטגוריה משנית
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ברכות
  • ברכת הטוב והמטיב ושהחיינו
undefined
4 דק' קריאה
על אלו מצוות מברכים 'שהחיינו' ועל אלו מצוות אין לברך שהחיינו?
בטור הקודם ביררנו את שיטות הראשונים, נסכם אותם כאן בקצרה:
א. רב שרירא גאון: מצוות החוזרות מזמן לזמן.
ב. בעלי התוספות (במסכת ברכות דף מו ע"א): על מצוות שיש בהן שמחה.
ג. רש"י (בביאורו למסכת ברכות דף לז ע"ב): על מצווה שאדם לא קיים מזה זמן רב ועתה זוכה לקיים אותה שוב.
ד. רש"י (בביאורו במסכת מנחות דף עה ע"ב, על פי הרחבת הרוקח לדבריו): על הפעם הראשונה שאדם מקיים מצווה.
מספר הערות על שיטת רש"י:
1. לא מוכח שרש"י סובר שאין לברך במצבים אחרים. יתכן ורש"י מסכים עם הראשונים האחרים שניתן לברך גם במצבים שהם מתארים.
2. לגבי ביאור הברייתא בה עסק רש"י: בעלי התוספות מבארים שהכוונה היא לכהן השב לעבוד במשמרתו הקבועה; הרמב"ם מבאר שהכוונה היא להקרבה הראשונה של מנחה מהתבואה החדשה.
ה. רמב"ם: מברכים על שלושה סוגי מצוות: 1. מצווה החוזרת מזמן לזמן (בדומה לרב שרירא גאון). 2. מצווה שהיא קניין. 3. מצווה נדירה (בדומה לדברי רש"י במסכת ברכות דף לז ע"ב).
ו. טור: מברכים שהחיינו על ציצית. משמע שלא על תפילין. מדוע?
1. מהר"י אבוהב: מברכים על בגד הציצית, מצד היותו בגד, ללא קשר למצווה שבו.
2. ב"ח: מברכים על שמחת המצווה שבלבישת ציצית. אין מברכים על תפילין, מפני שהתפילין דורשים כובד ראש גדול, ולא נכון לשמוח בהם.

נסקור את הפסיקה בעניין:
נפתח בהערה על דברי הב"ח: אמנם הב"ח מפרש את הטור כך. אך הוא חושש לסוברים שאין לברך על ציצית, ופוסק שלא לברך עליהם. מצד שני, הוא מציין שמקובל לברך 'שהחיינו' על פדיון הבן, ותוהה מדוע. למעשה הוא אומר כך: ככל הנראה זו גם מצווה נדירה וגם ניתן לומר שיש לה זמן קבוע (ל' יום אחרי הלידה).
הגדרת 'הזמן' באופן הזה מפתיעה: בטורים הקודמים כאשר התייחסנו ל'זמן', התייחסנו למעגל השנה. כאן אנו מדברים על 'זמן' במובן שונה. שנית, אין חובה לפדות את הבכור ביום השלושים – "ופדויו מ בן חודש תפדה". ניתן לפדות את הבכור החל מהיום השלושים. אם כך, לא מדובר בהגדרת זמן בלוח השנה וגם לא זמן קבוע בחיי התינוק!
מצד שני, דווקא בהקשר של פדיון הבן לכאורה ניתן להצדיק את ברכת 'שהחיינו'. יום השלושים הוא מעין 'יום הולדת', במובן שמאותו יום הוא כבר אינו נחשב תינוק שזה עתה נולד ונמצא בסיכון. באותו רגע שהוא יצא מכלל הסכנה ומכלל נפל ח"ו ניתן לפדותו ולברך 'שהחיינו' על ששרד את התקופה הראשונה של חייו.
דברים אלו של הב"ח מאפיינים את דברי רבים מן הפוסקים: אחרי שהראשונים העמידו קריטריונים מסוימים לברכת 'שהחיינו' על המצוות, למעשה הפוסקים בדרך כלל צירפו יותר ממאפיין אחד להצדיק את המצווה, כפי שנציג כעת:
בשולחן ערוך (אורח חיים סימן כב סעיף א) פוסק שיש לברך 'שהחיינו' על ציצית, לכל הפחות כשם שמברכים על בגדים חדשים.
בהגהת הרמ"א על הלכות שחיטה (יורה דעה סימן כח סעיף ב) פוסק לברך על הפעם הראשונה שאדם מכסה את הדם (אחרי שחיטת חיה או עוף).
הש"ך (שם ס"ק ה) מתלבט – מצד אחד, לכאורה הרמ"א פוסק כדברי רש"י, שבפעם הראשונה שאדם מקיים מצווה עליה 'שהחיינו'. מצד שני, לא מובן מדוע הרמ"א מזכיר את הברכה דווקא בהקשר של כיסוי הדם, ולא בהקשר של מצוות אחרות. כך שהוא אומר שהקריטריון שמגדיר על איזו מצווה מברכים ועל איזו לא אינו ברור.
לעומתו, הט"ז (באורח חיים סימן כב ס"ק א) אינו מתלבט – הוא אומר שעולה שהרמ"א פוסק כשיטת רש"י, ואם כך ניתן לברך 'שהחיינו' על כל מצווה שמקיימים לראשונה.
המגן אברהם (סימן כב ס"ק א) אומר שככל הנראה מילה, פדיון הבן, וכן כיסוי הדם אינן מצוות שכיחות, ולכן מברכים על קיומן בפעם הראשונה. הפרי מגדים מציין על דבריו שלכאורה יש כאן ערבוב: הרי הרמ"א כותב מפורשות שמברכים על כיסוי הדם כאשר מקיים את המצווה בפעם הראשונה, ואם כך יש כאן שני יסודות שונים המאפשרים את ברכת 'שהחיינו'!
לכאורה צריכים לבאר את דברי המגן אברהם כך: איננו פוסקים כשיטת רש"י, ועל כן אין לברך 'שהחיינו' על מצוות נפוצות, גם כאשר מקיים אותן לראשונה. מברכים רק על מצוות נדירות. מצוות כיסוי הדם היא מצווה מורכבת: מצד אחד, לא כל אדם זוכה לקיימה. מצד שני, ניתן לקיימה בכל עת. לכן לגביה יש פשרה: היא נדירה מספיק להצדיק את הברכה; אך ברכתה תהיה על קיומה הראשון.
בכדי לצאת מהסבך, הפרי תואר מציע שכוונת רש"י שונה. נשוב ונחדד את הבעיה: מצד אחד, רש"י כותב שניתן לברך 'שהחיינו' על מצוות שאדם מתחנך לעשותן. מצד שני, אנו יודעים שאין הדבר נכון על כל מצווה שאדם מקיים לראשונה בחייו. אם כך, הקריטריון נותר עלום.
על כן הפרי תואר מבאר כך: יש מצוות שלא ניתן לקיים עד שלב מסוים בחיים. הרמב"ם (הלכות כלי מקדש פרק ה הלכה טו) פוסק שכהן אינו רשאי לעבוד במקדש עד גיל עשרים. כאשר הכהן מתחנך, דהיינו, שחונכים אותו לעבודה חדשה זו – הוא מברך על כך שחי וזכה להגיע לרגע בו הוא מסוגל לקיים את העבודה. הוא הדין לנער המגיע לגיל בו הוא מסוגל לשמור על גופו ולהניח תפילין. הברכה אינה על עצם התפילין, אלא על כך ש'החיינו' – להגיע לגיל בו הוא מסוגל, ומתוך כך הוא אכן, מניח תפילין.
(כמובן שדבריו חולקים על דברי הרמ"א – לפי דבריו אין הצדקה לברך 'שהחיינו' כאשר אדם מכסה את דם העוף לראשונה בחייו בגיל 23).
החתם סופר (חלק א' אורח חיים סימן נה) מציע נפקא מינה אחרת לסוג ה'חינוך' הזה (במובן של חניכה לקיום סוג של מצוות, ולא של חינוך הילדים): כאשר אישה נישאת, פתאום היא מתחילה לקיים מצוות רבות: טבילה, הדלקת הנר, הפרשת חלה. יש לברך על הכניסה להקשר החיים הדורש את קיום המצוות הללו. לכן הוא אומר שיש לברך 'שהחיינו' על הראשונה שבהן, ולכוון על היתר.

בטור הבא בע"ה נוסיף מספר נקודות, נסכם את השיטות, ונשתדל להנחות להלכה ולמעשה.




סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il