בית המדרש
  • מדורים
  • חמדת ימים
  • חמדת השבת
קטגוריה משנית
undefined
4 דק' קריאה
ברוך ה' זכינו שיש לנו בהישג יד מאכלים לרוב הנמצאים תחת פיקוח של אנשים יראי שמיים המבינים בנושא הכשרות. משכך, נושאים הלכתיים רבים שבעבר העסיקו כל בית בישראל: שחיטה, מליחה, הפרשת תרומות ומעשרות, ועוד רבים – כבר אינם מעסיקים את רוב החברה. הנושא ההלכתי המעסיק ביותר בעולם הכשרות הוא חשש תערובת של בשר וחלב. כל אחד מהם כשר, אך המפגש ביניהם עשוי לייצר איסור.
נושא זה מבלבל. הרושם הוא שהקושי בנושא נובע מחוסר היכרות עם היסודות העיוניים של הנושא. בזמן הקרוב ננסה לתת הקדמות עיוניות ומושגיות הנדרשות להבנת הנושא ומורכבותו. תפילתנו היא שלאחר מכן נוכל להתקדם ולעסוק בהלכה למעשה הנובעת מהבנת הנושא.

ראשית חשוב להקדים: אנו מתכוונים לעסוק בהלכות תערובות של בשר וחלב. בהלכה ישנה הבחנה בין שני סוגי תערובת:
א. תערובת "יבש": ערבוב של עצמים. כל פריט נפרד מהפריטים האחרים, ואיננו יודעים לזהות איזהו הפריט האסור ואיזהו הפריט המותר. לדוגמא: אדם הפריש תרומות ומעשרות, והתרומה חזרה ונפלה לתוך הפירות הרגילים. כעת יש תערובת של פרי שאסור באכילה עם פירות המותרים באכילה.
ב. תערובת "לח": איסור המשפיע על ההיתר. לדוגמא: חתיכת בשר שאינו כשר נופל לתוך תבשיל. לצורך הדיון נניח שמדובר בבשר שניתן לזהות ולהוציא. הבעיה אינה חוסר היכולת לזהות את האיסור. הדיון הוא אם יש לבשר האסור השפעה על יתר התבשיל. בדומה לכך: חתיכת בשר הנופלת לתוך תבשיל חלבי. מזהים את הבשר, ומוציאים אותו. הבעיה איננה חוסר הזיהוי של הבשר. הבעיה היא שהבשר מותיר את חותמו על התבשיל, וכאן יש לבחון באלו תנאים התבשיל ייאסר.


רוב עיסוקנו באיסור והיתר יעסוק ב"תערובת לח". נפתח בסוגיות המגדירות את השפעת האיסור המתערב בהיתר.

נשוב לדוגמא שהצגנו לעיל. מה נותר בתבשיל אחרי שמוציאים את הבשר? לכאורה הטעם של הבשר נותר בחלב. לצורך הדיון, נתייחס למקרה אחר: חתיכת בשר לא כשר נופל לתוך תבשיל. מוציאים את הבשר. מה שנותר כעת הוא הטעם של האיסור בתבשיל. האם הוא אוסר אותו. הגמרא דנה בשאלה זו (האם הטעם הוא כמו ה"עיקר" – כמו המקור) במספר מקומות:
א. הראיה מהדין של בשר בחלב: במסכת חולין (קח ע"א) אביי מוכיח שמדאורייתא טעם כעיקר מאיסור בשר בחלב: בשר התבשל בתוך חלב. מוציאים את הבשר. כעת כל החלב אסור, למרות שהבשר רק הותיר את טעמו בחלב. רואים שהטעם מייצר איסור. כמובן, מציין אביי, שאפשר לטעון שבשר בחלב חריג בזה, ואינו מהווה ראיה לשאר איסורי תורה, אלא אוסר מעבר לאופן בו שאר האיסורים אוסרים. אך אם זה היה נכון, מדוע אם הבשר אינו גדול דיו בכדי לתת טעם משמעותי בחלב החלב אינו נאסר? לכאורה היה הגיוני לומר שבדין המחודש הזה הבשר יאסור את החלב ללא תלות ביחס ביניהם! רבא דוחה את דבריו: האיסור נוסח "לא תבשל גדי בחלב אמו". הבישול, בהגדרה, נועד להעביר טעם ממאכל אחד לשני. לכן העברת הטעם מייצרת איסור, ואם אין מספיק בשר, טעם הבשר אינו ניכר בחלב. לכן ביחס לבשר וחלב מעבר הטעם קובע את האיסור. אך אין מכאן ראיה לשאר התורה.
ב. במסכת פסחים (מג ע"ב) מציעים שלושה מקורות לכך שהטעם אוסר כמו העיקר:
1. בשר בחלב: הגמרא דוחה את המקור הזה, מכיוון שבשר וחלב נאסרים רק כאשר הם מתבשלים יחד, ואין די בכך שהאחד נותן את טעמו בשני באופנים אחרים בכדי לאסרם מן התורה, מוכח שזהו דין מיוחד ולא עצם הטעם אוסר.
2. "משרת ענבים" האמור בנזיר: לפי חכמים הפסוק "וכל משרת ענבים לא ישתה" מתייחס למים ששרו בהם ענבים, הענבים הותירו את טעמם ביין, ולנזיר אסור לשתות את המים הללו מפני הטעם שבהם. מכאן מוכח שהטעם אסור כמו העיקר.
רבי עקיבא סובר שהפסוק מתייחס להיתר מצטרף לאיסור, ולא לטעם כעיקר (כלומר, אם שותה מים יחד עם ענב, מחשיבים גם את מרכיב המים שבתערובת לחשב את שיעור האיסור).
3. הכשרת כלים: הכשרת זו דוגמא מצוינת לטעם ללא ממשות: הטעם ספוג בכלי, ואינו נראה לעין. רבי עקיבא מוכיח מדיני הכשרת כלים (המפורטים בפרשת פנחס) שהתורה מתייחסת לטעם כמו האיסור עצמו. חכמים אומרים שאין מכך ראיה, מכיוון שיש להכשיר כלים בשל עצם השימוש באיסור, וגם במצבים בהם הטעם כבר אינו משפיע (הטעם פגום פגום, או שהכלי אינו בן יומו, וכדו').
ג. זרוע האיל של הנזיר: בדיני טהרת הנזיר (במדבר ו) נאמר שהכהן מקבל הזרוע, אך הניסוח של הפסוק חריג "ולקח הכהן את הזרוע בשלה". התנאים (במסכת חולין צח ע"ב) מבינים מכך שיש לבשל את כל האיל יחד, והכהן מקבל את הזרוע אחרי הבישול עם שאר חלקי הקרבן. אין מקום להקשות על עצם גזירת הכתוב לבשל את האיל לפני נתינת הזרוע לכהן – אין לנו מקום להרהר אחרי גזירות הכתוב שכאלה. המפתיע הוא שאסור לנזיר, שאינו כהן, לאכול את הזרוע, ולכאורה גם לא את מה שהתבשל עם הזרוע! מכאן מבינים חז"ל שהטעם של הזרוע בטל בששים, ביחס לשאר האיל. רבא אומר שהחשיבות של הלימוד היא בכך שבדרך כלל טעם כעיקר אסור בקדשים, ואילו כאן ישנו היתר חריג.


מהו היחס בין הסוגיות? הראשונים נחלקו בשאלה זו.
רש"י (על הסוגיה בחולין, ובעקבותיו הרמב"ן שם) אומר שרבא סובר שטעם כעיקר אינו מן התורה, כפי שרבא סובר בכל מקום. בחולין רבא אומר שטעם כעיקר הוא דין ייחודי לקדשים, והוא דוחה את ראייתו של אביי מבשר בחלב מפני שהוא סובר שטעם כעיקר אינו דין תורה. רש"י מציע שתי אפשרויות ליישוב הסוגיה בפסחים:
א. אכן בהקשר של "משרת" ובהקשר של הכשרת כלים טעם כעיקר. אך הצורך של התורה לפרט את שני הדברים מוכיח שטעם כעיקר מן התורה בהקשרים הללו בלבד.
ב. "משרת" מהווה בסיס לדין היתר מצטרף לאיסור, והכשרת כלים הוא דין של הכשרת הכלי גם אם אין בו טעם. אם כך, אין מקור מן התורה לכך שטעם כעיקר.

תוספות חולקים ואומרים שמוסכם שטעם כעיקר הוא דין תורה, כפי שמוכח מהסכמת התנאים במסכת פסחים. רבא דוחה את ראייתו של אביי מכיוון שבשר בחלב אינו מקור הכרחי, אך אין זה אומר שהוא חולק על עצם הדין. נתבונן במקרה של הזרוע הבשלה: התנאים אומרים שיש יותר מפי ששים בתבשיל ביחס לזרוע. אם כך, הזרוע אינה נותנת טעם בשאר התבשיל! אם כך, וודאי שלא מדובר בטעם כעיקר, אלא ב"טעם" – בקדשים הבישול המשותף אוסר, גם אם לא ניתן לזהות את הטעם של הקודש (כלומר – גם אם הוא בטל בששים). המקרה של זרוע בשלה הוא מקרה ייחודי בו מתייחסים לקדשים כדיני טעם כעיקר רגילים של שאר התורה, ולא מעבר לכך. אם כך, מוכח מהסוגיה להיפך – שיש דין בסיסי של טעם כעיקר בכל התורה.
בעלי התוספות, וכן בעל המאור, מציעים שני תירוצים נוספים לסוגית זרוע בשלה.

אך נמצאנו למדים מחלוקת יסודית: האם טעם כעיקר הוא מן התורה או לא.
רש"י סובר שטעם כעיקר הוא דין דרבנן. מה רש"י סובר שהדין מן התורה? בדבר זה נחלקו ראשונים, ובעזרת ה' בפעם הבאה שאלה זו תפתח בפנינו את ההגדרות של הראשונים לטעם כעיקר.

ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך: [email protected]


ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב


סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il