ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- נסיעות, טיולים ונופש
- הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
ברור שלכתחילה יש לטבול כלי שנרכש מגוי, אלא שאם אין מקום לטבול אפשר להקל להשתמש בו אחר שימכרנו לגוי. ומצאנו עוד כמה אופנים המתירים את השימוש בכלים:
א. כתב המרדכי (ע"ז סי' תתנ״ט בהגה"ה, ביצה פ"ב סי' תרעז) שמי ששכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יו"ט (ובשבת ויו"ט אסור להטביל כלים שנראה כמתקן מנא), יכול ליתן את הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו, והוי ליה כשואל מן הגוי דאין צריך טבילה. והובאה הלכה זו בשולחן ערוך (סי' שכ''ג, ז): ״מותר להטביל כלי חדש הטעון טבילה, ויש אוסרים, וירא שמים יצא את כולם ויתן הכלי לאינו יהודי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואינו צריך טבילה״.
ולמדנו מכאן שיכול להקנות את הכלי לגוי במתנה, ולאחר מכן לשאלו ממנו ובכך להיפטר מטבילה.
והנה בדינו זה של המרדכי ישנה מחלוקת אם עדיין חייב בטבילה לאחר מכן כשיוכל, או שמא יכול להמשיך להשתמש בכלים כך ללא טבילה. דהט''ז (יו"ד קכ, יח, ואו"ח שכג, ו) כתב שעיצה זו ניתנה רק לשעת הדחק והיא רק תקנה זמנית עד שיוכל לטובלו, וכלשון הט''ז (שם ביו''ד): ״נ"ל דהאי תיקונא אינו אלא לפי שעה, דהיינו לאותו שבת או בחול כל זמן שאין לו מקוה, אבל לאחר השבת או שיזדמן לו מקוה, כיון שישתקע עולמית ביד ישראל ודאי הוי כלקוח בידו. ולא עדיף ממשכן עובד כוכבים ביד ישראל ודעתו לשקוע דצריך טבילה, ותו דגבי טלית שאולה מצינו גם כן שפטורה מציצית כל ל' יום ואחר כך חייב דנראה כשלו. על כן הכי נמי נראה דצריך טבילה אחר שאפשר לו לטבול אפילו בברכה, אבל כיון שאין זה מפורש בפוסקים יש ליזהר שיטביל כלי אחר עמו משום חשש ספק ברכה״. וכן פסק במשנ''ב (סימן שכ''ג, לה), וכן גם הכף החיים (סק''ג וסקנ''ו) והפר''ח (סק''מ).
אכן רבים הקשו על ראייתו זו של הט״ז, שהרי כלי ממושכן נשאר אצלו ולכן חייב טבילה, שהרי משכון קונה, כדאיתא בגמרא (קידושין ח, ב): ’אמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר (דברים כד, יג): ’ולך תהיה צדקה’, אם אינו קונה - צדקה מנין, מכאן לבעל חוב שקונה משכון’. וכן הובא ברשב''א (ע''ז עה) 'דדעתיה לשקועיה צריך טבילה, דכמכירה מפורשת דמיא'. כיון שהכלי נחשב שלו עד שהלווה ישלם חובו, מה שאין כן כלי ששואל מגוי שאינו הופך להיות שלו לעולם, ולכן אין מכאן ראיה שיש חיוב טבילה.
גם יש להקשות על ראייתו מהטלית, שכן בטלית שהולך בה ל' יום ללא ציציות יש ודאי חשש מראית עין, אולם בכלי לא ניכר אם הוטבל וליכא חשש מראית עין.
ומכח קושיות אלו ועוד חלקו על דינו של הט''ז וסברו שיכול להשתמש בכלי לעולם ללא טבילה, וכן כתב בפירוש בשולחן גבוה (או''ח ח''ב תנא אות ז'), שכל דבר שאי אפשר להטבילו מחמת גודלו וכבדו, וכן בכל הני צלחות גדולות של זכוכית שאי אפשר להטבילם, יתנם לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ומותר להשתמש בהם לעולם.
וכן כתב הבן איש חי (פרשת מטות אות י'א), וכן כתב בשו''ת מנחת יצחק (ח''ה סי' קכו אות ב'), וכן כתב הגר''ע יוסף (הליכות עולם חלק ז' מטות סעיף ט').
ב. יש שרצו ללמוד היתר להשתמש בכלי אף בלא טבילה כלל כשאי אפשר לטובלו, על פי דברי המג''א (סי' י"ג ס"ק ח') שהביא מהמרדכי שאם נפסלו לאחד הציציות בשבת ומתבייש לישב כך בלא טלית, מותר לו ללבוש את הטלית בלי ציציות, משום שלא אמרה תורה שאסור ללבוש בגד של ד' כנפות בלי ציצית, אלא ציותה במצוות עשה להטיל בו ציציות, וכיון דבשבת אינו יכול להטיל בו ציציות, נחשב אנוס ופטור הוא היום מן המצוה ומותר לו ללבוש הטלית בלי ציציות, ומכל מקום המג"א הוסיף שיש בו איסור מדרבנן, ורק משום כבוד הבריות התירו. ולכן גם בכלי הדין כן, דהתורה לא אסרה להשתמש בכלי שאינו טבול אלא חייבה לטבול, וכשאינו יכול לטבול הרי הוא פטור.
ופשיטא דבדין ההיתר להשתמש בכלים מחמת שאין יכול לטבול, גם כן הדין ברור שמיד כשיוכל לטבול הכלים ולהוציאם מידי טומאתם, חייב לעשות כן לפני השתמשות נוספת.
ג. יש שהורו להפקיר את הכלי במקום שאינו יכול להטבילו, וממילא כיון שאין לו בעלים הרי הוא פטור מטבילה. וסמכו בזה על היתרו של רש''ז אורבעך (במנחת שלמה ח''ב סי' סו אות ט''ז) שכתב כן, וז״ל: ''הקונה מגוי כלי והפקירו ולקחו יהודי אחר ואינו מתכוין לזכות בו, כיון שאין לכלי בעלים אין חובת טבילה וממילא אין איסור השתמשות. ומה שלענין שבת לא נתנו עצה להפקיר אף שרבו המתירים להפקיר בשבת, היינו מפני שע"י ההשתמשות הוא נראה כחוזר וזוכה... אפשר שבשעת הדחק יכולים גם בשבת להפקיר, ולכוון שמשתמש כל השבת בשל הפקר''.
ומסוף דבריו אלו למדו שאפשר בשעת הדחק להפקיר את הכלי, וכיון שאין לו בעלים אין בו חובת טבילה.
אמנם יש שלא הסכימו עם קביעה זו, ואסרו אפילו בשעת הדחק. ראה שכתב כן בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' קלו).
וידוע שישנה מחלוקת ראשונים מהו גדר הפקר, שלשיטת הרמב''ם הפקר דומה לנדר, וז״ל ביד החזקה (פ"ב מהל' נדרים הלכה י"ד): "ההפקר אע"פ שאינו נדר, הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בו. ומה הוא ההפקר, הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל וכו'. וכיצד דין ההפקר, כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו, ואפילו זה שהפקיר דינו בו כדין כל אדם, אם קדם וזכה בו קנהו". וכדבריו כתבו להלכה גם הטור והשו"ע (חו"מ סימן רע"ג סעיף ב').
והאריך בזה בספר קצות החושן (סי' רע''ג, סק''ג), ולמד שלשיטת הרמב''ם הוא ממש כנדר, ואין ההפקר מוציא מרשות הבעלים, אלא חל עליו חובה מחמת הנדר להניח לכל אדם לזכות בחפץ. ועשה מזה נפקא מינה להלכה שאם מת המפקיר אין היורשים מחויבים לקיים נדרו, ורשאים הם לממש את בעלותם בחפץ.
ולפי דבריו כיון שהחפץ הוא עדיין ברשות הבעלים, חייב כלי זה טבילה כמו כל שאר כליו, ורק אם בא אדם לזכות בכליו אסור לו לעכבו ולמונעו מחמת נדרו.
ואין להקשות על המנחת חינוך שהקיל להפקיר ולהשתמש בכלי, שכן רבו החולקים על הקצות בהבנת הרמב''ם.ב(ראה חת''ס, יו''ד סי' שטז ושערי ישר, שער ה, פכ"ג ועוד)
וכיון דלא נפקא הא ממחלוקת לכן יש לטבול כליו מיד כשיוכל, וביחוד שרוב הפוסקים כתבו שלא יועיל הפקר להיפטר מטבילה.
ד. ישנה שיטה נוספת להיפטר מטבילה, שיכוון בשעת הקניה שאינו רוצה לזכות בכלי וממילא לא יחשב הכלי כשלו, שאין אדם קונה דבר בעל כרחו. כן הובא בפרי השדה (ח''ב סי' ק''ט), וכן הביא במנחת שלמה דלעיל, שכתב: ''הקונה מגוי כלי והפקירו ולקחו יהודי אחר 'ואינו מתכוין לזכות בו', כיון שאין לכלי בעלים אין חובת טבילה וממילא אין איסור השתמשות''.
אלא שמשם דווקא למדנו שחייב לטבול מיד שיהיה לו אפשרות כהמשך לשונו: ''ומה שלענין שבת לא נתנו עצה להפקיר אף שרבו המתירים להפקיר בשבת, היינו מפני שעל ידי ההשתמשות הוא נראה כחוזר וזוכה''. ולכן הסומך על פסק זה חייב לטבול מיד אחר השבת או כשיוכל.
ומכיון שלרוב השיטות אין לאדם להשתמש בכלי מעת שיכול לטובלן במקוה לכן יש לו לטובלן מיד באפשרות הראשונה.
.
הרב שי טחן
ראש כולל שערי עזרה בברוקלין ניו יורק, וראש בית הוראה ארזי הלבנון. הרב טחן כותב עלון שבועי המופץ ברחבי ארצות הברית וקנדה ומחבר ספרים בהלכה.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אין להוציא את מנעליו מחוץ לחדר ביום השבת אם המלון נותן שירות צחצוח נעליים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
