ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סוכה
משנתנו מחדשת ששלוחי מצווה פטורים מן הסוכה, ובגמרא מבואר שאין זה דין פרטי בהלכות סוכה אלא כלל בכל התורה שהעוסק במצווה פטור מן הסוכה, ומקורו מהפסוק "בשבתך בביתך" ממנו לומדים שאדם חייב בקריאת שמע דווקא כשעסוק בישיבה שלצורך עצמו ולא כשעסוק בצרכי שמים.
לפני שניכנס לעובי הקורה נביא את הערתו של המהר"ח אור זרוע (סימן קפג), השואל מדוע לא נאמר להפך, הרי מצוות סוכה קדמה ליציאתו לדרך, ואם כן אדרבה יש לומר שמצוות סוכה תפטור אותו מההליכה לרבו או לפדיון שבויים, ומשיב שמותר לצאת אף לדבר הרשות וכל שכן לדבר מצווה, ולכן מותר באמצע החג לצאת לדרך, ולאחר שכבר התחיל במצווה אחרת יכול לישון בחוץ משום שפטור ממצוות סוכה.
הראשונים נחלקו אם הפטור של העוסק במצווה הוא רק כשאינו יכול לקיים שתי המצוות יחד או אף כשיכול. התוס' (ד"ה שלוחי) והריטב"א (על המשנה) סוברים שפטור רק כשאינו יכול, וכותבים שמוכרחים לומר כך מסברא וגם לפי שאם לא כן כל מי שיש ציצית בבגדו או תפילין בראשו יהא פטור מכל המצוות. עוד מוכיחים זאת מהדין בנדרים לג ע"ב, שהמודר הנאה מחברו רשאי להשיב לו אבידתו ואיננו אומרים שנהנה בכך שעוסק במצוות השבת אבידה ועל ידי כך נפטר בינתיים ממצוות צדקה, משום שאין זה שכיח. אם הפטור היה בכל הזמן שהאבידה ברשותו היה זה שכיח אלא על כרחך שנפטר רק כשעוסק בטיפול באבידה ולכן אינו יכול לעשות באותו זמן מצווה נוספת.
יש להסתפק בשיטתם אם ההגדרה שאינו יכול לעשות שתיהן היא דווקא כשיש חשש שהשנייה תיבטל או על כל פנים לא תיעשה בשלימות או אפילו במקרה שרק תידחה ופירוש דבריהם הוא שאין שתיהן יכולות להיעשות בבת אחת. מהסברא שהעלו נראה לכאורה שרק כשיש חשש שתיגרע המצווה השנייה פטור הוא, כי אחרת הואיל ויש באפשרותו לקיים את שתיהן מדוע לא יעשה כן, וכן משמע בפשטות מלשון התוס' "הוו מבטלי ממצוות". אמנם מהראייה שמביאים משומר אבידה קשה לומר כך, שהרי מסתמא יכול להמתין רגע מניעור הכלי כדי לתת פרוטה לעני ושוב לחזור לנערו, ודוחק להעמיד במקרה נדיר ביותר שיש חשש ששוב לא יוכל לשוב ולנערו או שהעיכוב המועט יזיק לכלי (כגון שכעת יש לו חבר שמסייע ובזמן מועט זה ייאלץ ללכת) . לכן נראה יותר שפטור גם כשעשיית המצווה השנייה תגרום לעיכוב ודחיית המצווה הראשונה, והסברא היא שגם עיכוב מצווה נחשב לפגם במצווה, ואת לשון התוס' "מבטלי" יש ליישב שכלול בכך גם ביטול זמני.
כפי שנראה בהמשך, האור זרוע החולק כתב שאין לומר שהפסוק בא לחדש שאינו זקוק להפסיק אפילו ממצווה קלה עבור קיום מצווה חמורה שהרי איננו יודעים מתן שכרן של מצוות, ולפיכך הבין שהפסוק בא לחדש שפטור אפילו כשיכול לקיים את שתיהן. לעומת זאת, הריטב"א כותב בפירוש שהפסוק בא לחדש שפטור אפילו במקום שעוסק במצווה קלה יותר , ומנמק זאת בכך שהואיל והעוסק במצווה פטור ממצווה, המצווה השנייה היא כעת רשות ולפיכך גם אם רוצה אינו רשאי לעזוב את המצווה שעוסק בה ולעסוק בשנייה.
הראב"ד (הובא ברשב"א ב"ק נו ע"ב ד"ה בההיא) סובר שנפטר אף כשיכול לקיים שתי המצוות ואפילו שלא עוסק במצווה הראשונה אלא רק מקיים אותה, כגון שהלווה על המשכון והמשכון ברשותו. ולכאורה שיטתו תמוהה ביותר, וכי המלווה על המשכון פטור מכל המצוות ואינו קורא קריאת שמע ואינו מניח תפילין כל זמן שהמשכון בידו?! ונראה שמוכרחים לחלק ולומר שנפטר רק ממצוות מזדמנות אך לא ממצוות קבועות המהוות את סדר יומו של האדם בעבודת ה'.
הר"ן (יא ע"א ד"ה ואיכא) והאור זרוע (ח"ב סי' רצט) נקטו בדרך אמצעית משום שמצד אחד מוכח כדברי התוס' מתפילין ומשומר אבידה שלא כל מקיים מצווה פטור, ומאידך הוכיחו מכמה מקורות שאף אם יכול לקיים שתיהן ולא ייגרע קיומה של הראשונה מחוייב בשתיהן, וביניהם הוכיחו כן מהסיפור בדף י ע"ב שרב חסדא ורבה בר רב הונא הלכו להקביל פני ריש גלותא ולא הקפידו על כך שישנו בסוכה שלשיטתם הייתה פסולה משום שעסקו במצוות הקבלת פני רבם, והרי במקרה זה כדברי הר"ן לא משמע שאילו הידרו אחר סוכה כשירה היו מפגרים מלראות פני רבם. האור זרוע הוכיח זאת גם מסברא, שבמקרה שיכול לקיים רק אחת מהן אין סברא לומר שצריך להפסיק ולעשות דווקא השנייה שהרי במה עדיפה היא מהראשונה, ולכן ודאי הפסוק בא ללמדנו למקרה שיכול לקיים שתיהן, ואין לומר שבא לחדש שאינו זקוק להפסיק אפילו ממצווה קלה עבור קיום מצווה חמורה שהרי איננו יודעים מתן שכרן של מצוות.
לכן הכריעו שפטור אע"פ שיכול לקיים גם את השנייה, אולם דווקא כשעוסק בראשונה, אבל אם מקיימה אך לא עוסק בה אינו נפטר. בכך מתרצים הם את הקושי מציצית ותפילין, שהרי במצוות אלו אע"פ שמקיימן אינו נחשב עסוק בהם אלא בשעת העיטוף והעיטור. ומוסיף הר"ן שכל שאינו צריך לטרוח כלל במצווה הראשונה ויכול לקיים יחד את שתיהן ודאי יצא בשתיהן "ומהיות טוב אל יקרא רע" כמוכח מקושיית הגמרא מדוע חתן ושושביניו פטורים מן הסוכה הרי יכולים לשמוח בסוכה, אך אם צריך לטרוח פטור. כשיטתם פסק להלכה הרמ"א (לח, ח).
הר"ן סייג את הפטור בשני סייגים שונים. בתחילה ציין שפטור רק אם עוסק בראשונה, ואח"כ ציין שפטור רק אם יצטרך לטרוח כדי לקיים השנייה. אפשר לומר ששניהם מכוונים לדבר אחד, לפי שבד"כ כשעסוק יהיה לו טורח לעשות יחד מצווה נוספת ואילו כשמקיים ללא עיסוק לא יהיה לו טורח לעשות גם השנייה, אולם נראה יותר שאלו שני סייגים נפרדים.
נחלקו האחרונים בדברי הר"ן. ההר צבי (כה ע"ב ד"ה הנה לפי) הבין מניסוח הר"ן "מהיות טוב" שאין זו חובה אלא רק דבר טוב, אמנם מהוכחת הר"ן משושבינים משמע שזוהי חובה, וכן יש להוכיח מדברי הר"ן (יב ע"א ד"ה חתן) שביאר את התנא שמחייב חתן בימי המשתה בקריאת שמע, שאין בכך טירחה כלל ולא נחסר משמחתו, וכן משמע בפשטות שהבין בדעתו הרמ"א (לח, ח) וכן כתב בפירוש הביאור הלכה (ד"ה אם צריך). לפי ההר צבי ודאי יש בר"ן שני סייגים שונים, שכן לגבי הסייג הראשון שפטור רק בעוסק ולא במקיים, פשוט שאין זה רק מהיות טוב, אלא כל מי שיש לו ציצית מחוייב בשאר המצוות.
מלשון ר"ן זה (יב ע"א) מוכח לכאורה, שהטעם שכשיש טירחה פטור אינו שלא הצריכה אותו התורה לטרוח אלא שבמקרה שנזקקת טירחה בדרך כלל המצווה השנייה תפחית מקיום המצווה הראשונה בשלימותה, אולם מדברי הר"ן הקודמים (יא ע"א) מוכח שלא כך, שהרי הוכיח שיטתו מרב חסדא ורב הונא בר רב וכתב ששם לא היו מפגרים מלראות פני רבם, וכן נימק שם את טעם הפטור "כל מקום שהוא עוסק במלאכתו של מקום, לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות אע"פ שאפשר". משמע שהטעם אינו שמא תיפגע איכותו של קיום המצווה הראשונה אלא שהתורה לא הטריחה.
הגמרא מחלקת בין כונס בתולה שטרוד בטירדת מצווה ולכן פטור מקריאת שמע לבין כונס אלמנה שאינו טרוד ולכן חייב, ומוסיף רש"י (ד"ה טריד) לבאר שבבתולה הואיל וטרוד אינו יכול לקיים שתי המצוות ואילו באלמנה שאינו טרוד יכול לקיים שתיהן. לכאורה מוכח מכך שהלך בדרכו של התוס', שכל שיכול לקיים שתיהן מחוייב בכך, אולם יש לדחות שכתב זאת דווקא לגבי החידוש בחתן שפטור אפילו כשאינו עוסק בידיים בקיום המצווה אלא רק טרוד מחמתה, שאז אם אינו מספיק טרוד באופן המונע ממנו לקיים שתיהן אינו נקרא כלל עסוק במצווה, אולם כאשר עוסק בידיים יתכן שיודה לר"ן שפטור אפילו כשיכול לקיים שתיהן.
הרמב"ם (סוכה ו, ד) סתם וכתב: "שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה", ולא חילק בין אם יגרום הדבר לביטול קצת מאותה המצווה או לא יגרום, ודייק מכך המגיד משנה שדעתו כר"ן שבכל מקרה נפטר. אמנם רבי אברהם מן ההר (כו ע"א) דייק מדברי הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (ד, א) "מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע" שפטור דווקא כשטרוד במצווה הראשונה ולפיכך אינו יכול לקיים שתי המצוות, ולפי זה סבר כשיטת התוס' (יש לדחות כדברינו ברש"י, שדווקא במקום שאינו עוסק אלא רק טרוד במחשבתו נצרכת טירדה באופן שאינה מאפשרת לו לקיים שניהם, אך בעוסק ממש יודה לר"ן).
'הותרה' או 'דחויה'?
יש לברר אם החידוש שהעוסק במצווה פטור מן המצווה מחדש שאין כלל חיוב במצווה השנייה, כעין "הותרה", או שזו רק "דחויה", כלומר, החיוב קיים אלא שמחמת שעסוק במצווה אחרת הריהו אנוס ולכן אינו נדרש לקיים את השנייה.
כפי שהבאנו למעלה, הריטב"א כתב בפירוש שהמצווה השנייה היא רשות ולכן אף אם עוסק במצווה קלה יותר אין לו להניחה בעבור המצווה החמורה. ייתכנו נפקא מינות שונות מהגדרתו את המצווה השנייה כרשות, וכפי שנראה אינם מוסכמים על כל הראשונים והפוסקים.
האם יש היתר לעסוק במצווה השנייה?
לשון הגמרא הוא שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, ויש לברר האם זהו רק פטור או שיש איסור לאדם לעסוק בשנייה. לאחר שהריטב"א כתב שהמצווה השנייה היא רשות, הוא הוסיף שלפיכך אסור לאדם לעזוב את המצווה הראשונה ולעסוק בשנייה. נפקא מינה זו אינה הכרחית לשני הכיוונים, כי גם הסוברים שהמצווה אינה נעשית רשות יכולים לסבור שאסור לעזוב את הראשונה ולקיים את השנייה, אך מכל מקום הסוברים שהיא רשות מוכרחים לומר שאסור לעזוב את הראשונה לצורך השנייה.
הר"ן (סוף ד"ה ואיכא) מנמק את הדין שהעוסק במצווה פטור מן המצווה בכך שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות אע"פ שאפשר". מהלשון "לא חייבתו" משמע שהוא לא מחוייב אך רשאי. יתירה מזו יש לדייק מנימוקו "שלא חייבתו לטרוח", משמע שזהו רק פטור מהצורך לטרוח אך אין איסור או עבירה אם ירצה לטרוח. אולם הר"ן עוסק על פי שיטתו באדם שיכול לטרוח ולקיים את שתי המצוות יחדיו ועל כך כותב שהתורה לא חייבה אותו לטרוח, אך יתכן שיודה במקרה בו דיבר הריטב"א, שאדם עוזב את המצווה שעוסק בה ועובר לעסוק בשנייה, שבכך אין רק פטור אלא ממש איסור. מכל מקום, גם אם הר"ן יודה לנפקא מינה שאסור לעזוב את הראשונה, עדיין יש להוכיח מדבריו לגבי עצם חקירתנו, שסבר שאין להתייחס למצווה השנייה כרשות, שהרי לשיטתו הדין שחידשה התורה שפטור עוסק גם במקרה שיכול לקיים את שתיהן, ובכל זאת מבין שרשאי לקיים את שתיהן ומשמע שיקיים בכך מצווה, ואם כן הואיל והתורה לא חידשה כאן שני דינים שונים, מסתבר שגם במקרה שאינו יכול לקיים את שתיהן יחד אין המצווה השנייה מוגדרת כרשות . מטעם זה, שהתורה לא חידשה שני דינים שונים, נראה קצת יותר שאף יסבור שאין איסור לעזוב את הראשונה ולעסוק בשנייה כשם שאין איסור לטרוח ולעסוק בשתיהן למרות שפטור מכך. עוד יש להעיר, שהריטב"א יודה במקרה שיכול לקיים את שתיהן שאין השנייה מוגדרת כרשות, שהרי לשיטתו במקרה כזה כלל לא קיים הפטור של העוסק במצווה, ואם כן אדרבה לא רק שאינה רשות אלא היא חובה.
יציאה ידי חובה, ברכה והוצאת אחרים ידי חובה
המהר"ח אור זרוע (סי' קפג) כתב שאף העוסקים במצווה שפטורים ממצוות ציצית ותפילין, מכל מקום אם רוצים רשאים להניח ואף לברך כשם שנשים יכולות לברך על מצוות שהזמן גרמא, וכן יכולים להוציא אחרים ידי תקיעת שופר. מדבריו מוכח שאין זה 'הותרה' אלא רק 'דחויה' מחמת אונס ולפיכך אם עושים את המצווה השנייה נחשב שמקיימים אותה ואף יכולים לברך ולהוציא אחרים.
המשנה ברורה (שער הציון סי' תעה ס"ק לט) כתב שהעוסק במצווה ואכל מצה יצא ידי חובה ואינו צריך לשוב ולאכול, אולם לגבי הברכה הסתפק אם יכול לברך "וציוונו" כאשר לא היה מחוייב בכך (ובמנחת אשר (דברים סי' יא) תמה כדברי המהר"ח או"ז מאי שנא מנשים שיכולות לברך).
וכן המאירי (עירובין צו ע"א ד"ה כבר) כתב שרשאי לקיים את המצווה השנייה, ולדעתו אף יכול לברך עליה אך לא מטעם שניתן לברך גם על מצוות שאינו מחוייב בהן, שכן לדעתו נשים אינן מברכות, אלא מטעם שבאופן עקרוני האדם שייך במצווה זו ולכן שייך שיאמר "ציוונו" .
החתן סופר (ח"א סי' יד) כותב שאכן אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם משום שאינו מחוייב במצווה, אולם מסייג שזה דווקא אם עדיין מקיים יחד גם את המצווה השנייה, אולם אם עזב את הראשונה כדי לעסוק בשנייה, אף שהיה אסור לו לעזוב את הראשונה, הואיל וסוף סוף עזב ואינו עסוק בה, כעת הוא מחוייב בשנייה ולכן יכול להוציא את האחרים ידי חובתם. עיין עוד בהמשך לגבי תפילת תשלומין שאולי יש מקום לחלק בין יציאה ידי חובה להוצאת אחרים.
תפילת תשלומין
הדרישה והט"ז נחלקו אם אדם שלא התפלל מחמת שהיה עסוק במצווה עד שעבר זמנה, מחוייב כעת להשלים תפילתו או שדינו כאונן שהואיל ולא היה לו כלל חיוב להתפלל אין לו דין תשלומין. הדרישה (יו"ד שמא, ב) כתב שאין לו דין תשלומין הואיל והיה פטור מלהתפלל "דמה לי אונס אבילות או עסק דמצווה" ואילו הט"ז (או"ח קח ס"ק א) חלק עליו וכתב שיש לחלק בין מקרה שיש עליו פטור כמו באונן למקרה שאינו פטור אלא שהוא אנוס ואין באפשרותו להתפלל כמו בעוסק במצווה. וכתב הקהלות יעקב (ברכות סי' טו ד"ה והט"ז) שנראה שנחלקו בשאלתנו, שלדעת הדרישה גם העוסק במצווה זהו פטור ולא רק אונס ואילו לדעת הט"ז זהו רק אונס.
המשנה ברורה (צג ס"ק ח) מכריע כדעת הדרישה שאינו מתפלל תפילת תשלומין, וקשה שהרי למעלה הבאנו שפסק שהעוסק במצווה ואכל מצה יצא ידי חובת מצה, ועל כרחנו צריך לומר שיש מקום ללכת בדרך אמצעית ולומר שמצד אחד הוא פטור לגמרי ולכן אין דין תשלומין ובכל זאת אם קיים המצווה יצא ידי חובה, וכדין אשה במצוות שהזמן גרמא שהיא פטורה אך אם תעשה תקיים בכך מצווה. לפי זה אולי יש מקום לחלק בין אם יצא בעצמו לאם יכול להוציא אחרים, שלהוציא יכול רק אם הוא מחוייב, ואולי מסיבה זו המהר"ח אור זרוע והחתן סופר עסקו רק בשאלה אם יכול להוציא אחרים ולא בשאלה הבסיסית יותר אם הוא בעצמו יוצא ידי חובה, ומשמע קצת שהיה ברור להם שהוא עצמו ודאי יוצא.
כשאפשר לקיים שתיהן
עוד תלה הקהלות יעקב (שם ד"ה והנה בענין) בשאלתנו את מחלוקת התוס' והר"ן המובאת למעלה לגבי הדין כשיכול לקיים שתי המצוות. התוס' הבינו שזהו רק דין אונס ולכן כשיש אפשרות אינו נחשב אנוס וממילא חייב לקיים שתיהן, ואילו הר"ן הבין שזהו דין של פטור כעין 'התורה' ולכן גם כשיש באפשרותו לקיים שתיהן אינו צריך.
המנחת אשר (דברים סי' יא) דחה את תליית הראשונים בשאלה זו מכח שיטת הריטב"א, שכן הריטב"א סבר מצד אחד כדברי התוס', שהפטור הוא רק כשאינו יכול לקיים שתיהן, ומאידך הקשה מדוע נזקקנו לפסוק ללמדנו שהעוסק במצווה פטור מן המצווה ותירץ שבא לחדש שפטור אפילו במקרה שעוסק במצווה קלה יותר "דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות". אם כן הריטב"א כתב בפירוש שיש פטור גמור למרות שהלך בשיטתו של התוס', ועל כרחנו שאין הכרח בתלייה אלא ניתן לומר שרק כשאינו יכול לעשות שתיהן נפטר ואז נפטר לגמרי. וכן ההר צבי לפי הבנתו בר"ן שגם במקום שאין טורח פטור מעיקר הדין ורק מהיות טוב יקיים שתיהן, הוכיח מכך שלדעת הר"ן אין זה פטור גמור, שהרי אם אינו נחשב כלל כמקיים מצווה לא שייך לומר שמהיות טוב יקיימה.
הגמרא שאלה מדוע זקוקים ללימוד מ"בשבתך" הרי ניתן ללמוד מפסח שני ששם מוכח שמותר להיטמא למת למרות שעל ידי כך ייטמא ולא יוכל להקריב קרבן פסח, ועונה שהיינו דוחים שדווקא שם הותר לפי שבזמן שנטמא עדיין לא הגיע זמן הפסח ועוד לא נתחייב במצווה זו. מלוא הרועים (על הר"ן) מקשה לשיטת הר"ן שהפטור הוא גם במקום שיכול לקיים שתי המצוות, כיצד ניתן ללמוד זאת מהפסוק שם, הרי שם יכלו או לקבור את המת או להקריב קרבן פסח ומניין שפטור אף כשיכול לקיים שתיהן. ועונה, שמכך שמצווה קלה דוחה אפילו קרבן פסח שהוא באיסור כרת מוכח שהעוסק במצווה פטור לגמרי מן המצווה השנייה ולא רק אנוס מלקיימה, כי אחרת היינו אומרים לו להעדיף את המצווה החמורה, וכיוון שכך ודאי פטור גם כשיכול לקיים שתיהן שהרי המצווה השנייה היא בגדר רשות. תלייתו היא כתליית הקהלות יעקב, שאם המצווה השנייה מוגדרת כרשות ודאי שהפטור הוא גם במקום שיכול לקיים שתיהן, ואמנם המנחת אשר הוכיח מהריטב"א שתלייה זו אינה מוכרחת, אך מכל מקום יש להוכיח שהר"ן עצמו כן תלה הדברים זה בזה, שאם לא כן תהא קשה קושיית מלוא הרועים, וצריך עיון על שיטת ההר צבי בר"ן.
טעם הפטור
בתורנו אחר טעם לדין יש להסב את לבנו לשתי מחלוקות משמעותיות בגדרי הדין. הראשונה היא אם הפטור הוא רק כאשר לא ניתן לקיים את שתי המצוות יחדיו או שפטור אף מלקיים את שתיהן יחדיו, והשנייה היא אם זהו רק פטור או שגם יש איסור מלעסוק בשנייה. לגבי המחלוקת השנייה ראינו שהריטב"א בפירוש כותב שיש איסור, ומאידך דייקנו מדברי הר"ן שלדעתו אף שפטור מלעסוק בשתיהן יחד אין איסור לטרוח ולעשות את שתיהן, אולם הערנו שיתכן ויודה שאין לעזוב את הראשונה ולעסוק בשנייה.
טעם א – אין סיבה להעדיף את השנייה אף אם היא חמורה, הואיל ואיננו יודעים שכרן של מצוות
נציע תחילה שתי דרכים לנמק את שיטת התוס' והריטב"א הסוברים שהפטור קיים רק כשנדרש לבטל או לדחות את המצווה האחת לצורך השנייה.
האור זרוע (ח"ב סי' רצט) כתב שלגבי מקרה שאינו יכול לקיים שתיהן פשוט מסברא שפטור מן השנייה ולא נצרך לכך פסוק שהרי אין סיבה שיעדיף את השנייה יותר מהראשונה ואיננו יודעים מתן שכרן של מצוות, ועוד שאל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הפסוק בא לחדש שאפילו במקרה שיכול לקיים שתיהן פטור. בדבריו נוכל להטעים את שיטת התוס' הסוברים שהפטור הוא רק במקרה שאינו יכול לקיים שתי המצוות, וכן נימק הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ב, א), שהעוסק במצווה פטור מן המצווה הואיל ואיננו יודעים מתן שכרן של מצוות. ולגבי קושייתו מה החידוש בכך, כבר יישב הריטב"א בשני אופנים, או שאפילו במקום שיש מצווה חמורה יותר עליו לעזוב את הקלה ולקיים את החמורה, או שאפילו במקום שמוטלת עליו מצווה קבועה כגון קריאת שמע ופסח רשאי להתחיל במצווה אחרת הואיל וטרם הגיע זמן הקבועה (נראה כוונתו שרשאי להתחיל במצווה שאינה עוברת אף שעל ידי כך יתבטל ממצווה עוברת ). לגבי תירוצו הראשון יש להעיר שאמנם האור זרוע הקשה שאין להתחשב בשכר אך יש לומר שלפי הריטב"א על כל פנים לפי ההו"א היינו חושבים שיש להתחשב ובא הפסוק ולימדנו שאין להתחשב.
טעם ב – זלזול במצווה
אמנם את שיטת הריטב"א לא נוכל לנמק כך שהרי בתירוצו הראשון משמע שגם למסקנה יש ערך יותר למצוות ששכרן (או לחילופין העונש על אי קיומן) גבוה, ובכל זאת אינו צריך ואף אסור לו לעזוב את המצווה הקלה שעוסק בה כדי לקיים החמורה משום שכל עוד עוסק בראשונה השנייה היא כרשות, ואם כן את שיטתו לא נוכל לנמק כנזכר, ונראה שלשיטתו טעם הפטור הוא שיש זלזול במצווה בעזיבתה כדי לקיים אחרת, ולכן אף שהאחרת חמורה יותר אין לעזוב מצווה שהתחיל להתעסק בה, ובכך יובן גם מדוע לשיטתו אין זה רק פטור אלא איסור. ומצאנו טעם זה במגן אבות לרשב"ץ (ב, א) שכתב: "העובד את אדוניו אין מוטלת עליו עבודה אחרת בעת שהוא עובד אותו, ואם הניח אותה עבודה אעפ"י שהיא קלה, מפני עבודה אחרת אעפ"י שהיא חמורה, הרי זלזל בעבודה שהיא בידו. ואם השלימה ולא השגיח לעבודה אחרת, הרי השלים רצון אביו שבשמים כראוי".
כמובן שגם את שיטת התוס' נוכל לבאר לפי טעם זה, ובהבדל בין שני הטעמים תהיה תלויה השאלה אם יש רק פטור מלעזוב את המצווה הראשונה לטובת השנייה או שאף איסור יש בדבר. בתוס' אין התייחסות מפורשת לשאלה זו. הזלזול קיים רק כאשר עוזב את המצווה הראשונה ולא כאשר מקיים את שתיהן יחדיו ולכן סברו הריטב"א והתוס' שכאשר ניתן לעשות את שתיהן חייב בכך.
למעלה הסתפקנו אם לשיטת התוס' שיהוי ועיכוב בעשיית המצווה גם כן נחשב כאי יכולת לעשות את שניהם. אם נאמר שגם שיהוי נחשב כאי יכולת, אזי גם לשיטתם לא נוכל להסביר את טעם הפטור כאופן הראשון מצד שלא נודעו ערכי המצוות, אלא יש להסביר כאופן השני מצד זלזול.
כעת יש לברר מהו הטעם לשיטת האור זרוע והר"ן הפוטרים אפילו במקרה שיכול לקיים את שתי המצוות. האור זרוע עצמו כתב על כך "וגזירת מלך היא". לא מסתבר שמדובר בגזירה ללא טעם כלל ולכן ודאי גם לשיטתו יש טעם בדבר וכוונתו היא שמדעתנו לא היינו אומרים כך אלא היה יותר מסתבר לנו לומר אחרת, אך התורה חידשה שיש להסתכל על הדברים באופן אחר, ולכן עדיין שומה עלינו לברר מהו טעם הפטור.
טעם ג – פטור מלטרוח הואיל וכבר מחובר לקב"ה דרך מצווה
הר"ן (יא ע"א סוד"ה ואיכא) מנמק: "כל מקום שהוא עוסק במלאכתו של מקום, לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות אע"פ שאפשר". משמע שהטעם הוא שנחשב כאנוס, ואף שאינו אנוס לגמרי ואילו היה עסוק בדבר הרשות כן היה מוטל עליו לטרוח ברמה כזו מכל מקום כשעסוק במצווה התורה לא הצריכה אותו בכך, ולכאורה יש לדמות זאת לכך שלא הצריכו אדם להוציא ממון הרבה (יש אומרים חומש) על מצוות עשה. יש לדמות זאת לדין שעבור תפילה במניין יש לטרוח עד מיל למרות שלעצם התפילה מסתמא יש לטרוח יותר מכך. מסברא זו נראה שאין כאן פטור גמור אלא המצווה עדיין קיימת אלא שלא הטריחה התורה לעשותה, וכהבנת ההר צבי והמנחת אשר בר"ן, שלא כהבנת הקהלות יעקב ומלוא הרועים. וצריך לומר לשיטת הקהלות יעקב שאמנם שורש הפטור הוא שהתורה לא הצריכה לטרוח, אך הואיל והתורה לא הצריכה היא כלל לא ציוותה במקרה כזה.
ועדיין יש מקום להעמיק ולשאול מדוע כשעסוק במצווה התורה לא הטריחה אותו כפי שהטריחה כשעסוק בדבר הרשות, ונראה ששאלה זו מובילה אותנו להגדיר יסוד במטרת המצוות. נראה להסביר שמטרת המצוות היא לחבר את האדם לבוראו, ואמנם לכל מצווה ומצווה יש אור מיוחד המוסיף פן נוסף בקשר, אך עיקר מטרת המצוות הוא עצם הקשר, ולכן כאשר עסוק במצווה והוא כבר מקושר פוחת מאוד הצורך בקיום מצווה נוספת באותו זמן, ואם אפשר בלא טורח כתב הר"ן שמהיות טוב לא תיקרא רע היות ובכל זאת נוסף פן מסויים בקשר, וכאמור נחלקו האחרונים אם בעבור תוספת זו יש חובה לקיימה כשאפשר בלא טורח או שזו רק מעלה מהיות טוב.
טעם ד – פגם בשלימות הלב במצווה
ניתן לנמק את ההולכים בשיטת הר"ן, שהפטור הוא אף כשניתן לקיים את שתי המצוות יחדיו, באופן נוסף, כעין נימוקם של התוס' במסכת מועד קטן (ח ע"ב ד"ה לפי) לגבי הדין שאין עושין מצוות חבילות חבילות. התוס' מנמקים: "דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה". לאור זאת ניתן לנמק שאין לקיים שתי מצוות יחד הואיל ופוגם בשלימות הלב שבמצווה. לאחר ביאור זה שוב ניתן להוסיף שגם מודים לטעם של זלזול, אלא שלדעת ההולכים בשיטת התוס' והריטב"א זלזול קיים רק במקרה שעוזב לגמרי את המצווה הראשונה ואילו לדעתם הואיל ובעשיית מצווה נוספת פוגם בשלימות הלב שבמצווה הראשונה, גם בהוספת מצווה ועשייתה תוך כדי הראשונה יש בכך זלזול בראשונה. מהר"ן עצמו נראה יותר כטעם הקודם, אלא אם נחלק כאמור לעיל, שכתב את דבריו דווקא ביחס למקרה שיכול לקיים את שתי המצוות יחד. בשיטת האור זרוע נוכל לנמק כאחד משני הנימוקים האחרונים, ובין הטעמים תהיה תלויה השאלה אם רשאי לעזוב את המצווה הראשונה ולעסוק בשנייה.
פטור מלעסוק בשנייה, אך לא אסור אסור לעסוק בשנייה
הפטור קיים רק כשאינו יכול לעסוק בשתיהן יחד אין סיבה להעדיף את השנייה, לא נודע שכר המצוות זלזול במצווה הראשונה
גם כשיכול לעסוק בשתיהן פטור מלטרוח הואיל ומחובר לקב"ה דרך מצווה פגם בשלימות הלב
זלזול (?)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
קרח מבחן הקטורת של משה
לשיטת רס"ג ורמב"ן משה הציע את מבחן הקטורת לפי הוראה מה'. לפי חזקוני משה הציע אותו מדעתו מתוך הנחה שהם לא ירצו למות ולא יקטירו, לפי ר' חיים פלטיאל מבחן הקטורת לא היה אסור ולא מסוכן.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מצוות ירושת הארץ
עיון בשיטת רש"י והרמב"ן במצוות ירושת הארץ, האם המצווה היא לגרש את האויבים או לשבת בארץ.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפוחי זהב במשכיות כסף
כיצד ניתן להעביר את עומקה הפנימי של התורה לדורות הבאים מבלי לפגוע בהם או לעוות את כוונתה? דרך בחינת המושג "תפוחי זהב במשכיות כסף", השיעור יעסוק במבנה הרב-שכבתי של התורה המשלב פשט, רמז, דרש וסוד כמיקשה אחת בלתי נפרדת.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מעמדם הלכתי של חוקי המדינה
השיעור עוסק במעמדם ההלכתי של חוקי המדינה ודיני המלכות, תוך בחינת המקורות ההיסטוריים וההבדלים שבין הגישות השונות ביחס לתוקפם. במהלך השיעור נדון הגבול שבין סמכותו הלגיטימית של השלטון לבין גזל, לצד בירור השלכותיהם של הדינים הללו על המציאות הישראלית הנוכחית.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו פרה אדומה ורפואה מודרנית
בשיעור ייחודי זה, נצלול אל תוך עולמו של המרצה, אשר משתף בסיפורים אישיים מרתקים על משפחתו, ועל החיבור הייחודי שבין סוגיות הלכתיות עתיקות לבין עולם הרפואה והטכנולוגיה המודרנית. השיעור נע בין ההיסטוריה המרתקת של שיקום עולם התורה, דרך מאמצים בני זמננו להשבת סוגיות מקדשיות לקדמת הבמה, ועד לפתרונות הלכתיים ורפואיים מתקדמים.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו כוחה של עצירה: תענית מול אבלות
השיעור בוחן את כוחם של ימי החורבן והצום לא כמצב של חוסר אונים, אלא כהזדמנות ייחודית להתעלות ולתשובה. דרך ההבחנה של הרמב"ם בין אבלות לתענית, נגלה כיצד דווקא מתוך הכרת החיסרון והשבר נפתח הפתח לבניין רוחני מחודש.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מסירות נפש ורוח מלחמה
בשיעור זה נעסוק בפרשות מטות-מסעי ונתעמק בפרשת מלחמת מדין תוך בחינת סוגיות הלכתיות והשקפתיות מרתקות. נברר את המקורות לעניין השארת "רוח רביעית" לבריחת האויב, נדון במעמדו של פנחס כמשוח מלחמה, ונסיים בהנחיות מעשיות לניצול נכון וקדוש של ימי בין הזמנים.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפילה כממשיכת עבודת הקורבנות
השיעור עוסק במהותה של התפילה, ומציג את התפיסה לפיה כוחה של התפילה יונק וממשיך את עבודת הקורבנות שהתקיימה בבית המקדש. דרך בחינת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, מוסבר כיצד עבודת הקורבנות והתפילות נועדו לעדן ולאזן את העולם הגשמי, ולהעלותו בהדרגה לקדושה.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו האור המפציע: תהליך הגאולה וקושי הגלות
בשיעור זה, מנתח הרב את דברי הראי"ה קוק זצ"ל בעין אי"ה, הדנים במעבר המורכב וההדרגתי מחושך הגלות אל אור הגאולה. מתוך כך, השיעור מציג את התפיסה כי דווקא מתוך המשברים ותופעות הבוסריות של דור עקבתא דמשיחא, נבנים בהדרגה כוחות החומר והרוח של עם ישראל לקראת הגאולה השלמה.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו דילמות חיים ומוות בסל התרופות
השיעור עוסק בדילמות המוסריות, הכלכליות וההלכתיות המורכבות שעמן מתמודדת ועדת סל התרופות בישראל בבואה לתעדף תרופות וטכנולוגיות תחת מגבלת תקציב נוקשה. באמצעות דוגמאות רפואיות ומקורות תלמודיים, המרצה מנתח את ההכרעה הקשה בין הארכת חיים לשיפור איכותם, ובין הצלת הפרט לעומת טובת הכלל כשותפות ציבורית.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מריקבון עצמות לכוח מניע
הקנאה היא כוח עוצמתי בנפש האדם, שיכול לפעול בשני כיוונים מנוגדים לחלוטין. מחד, קנאה שלילית שאינה מובילה לעשייה מייצרת תחושת חוסר צדק ומביאה לריקבון פנימי, בעוד שמאידך, קנאה חיובית יכולה לשמש מנוע לצמיחה, ללמידה ולרכישת קניינים רוחניים וחומריים. המפתח לטרנספורמציה זו טמון באימוץ תודעת שליחות, המאפשרת לאדם לשמוח בחלקו ובתפקידו הייחודי בעולם מתוך הבנה שכולנו שותפים באותה הממלכה.
לקראת הנישואין מההצעה עד החתונה - בניית הקשר
שיחת הכנה לקראת הדייטים בה נבאר לעומק את מפת הדרכים מהדייט הראשון ועד לחתונה, נלמד איך לייצר תקשורת מקרבת, להימנע מטעויות קריטיות, להתגבר על אמונות מגבילות ולבנות קשר עמוק בקצב הנכון. את השיחה העביר יונתן קורנבלום, מאמן אישי לחתונה.
בית המקדש מיקומו של הר הבית
בשיעור זה הרב מדבר על מיקומו המדויוק של הר הבית וגודלה המדויק של האמה לפי מקורות הלכתיים, ממצאים ארכיאולוגים ונתונים בשטח..
