ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
בסוגיא זו נתבונן במצוות השמיטה ובגדרן.
מצוות הפקר הפירות
אומרת התורה בפרשת משפטים (כג, י-יא):
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
וזוהי מצוות עשה וכפי שהיא מבוארת ברמב"ם (מצוות עשה קלד):
והמצוה הקל"ד היא שצונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם. והוא אמרו ית' (משפטי' כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו'.
מי מפקיר האדם או התורה?
צריך להעמיק בהבנת הציווי של השמיטה. פשט הפסוקים מלמד שעל האדם לשמוט ולנטוש את תבואת שדהו בשביעית אך האם זה אכן תלוי באדם?
לכי נדקדק בלשון הרמב"ם יש לכאורה סתירה מיניה וביה. בתחילה כתב שמצוה 'להפקיר על מה שתצמיח הארץ בשנת שמיטה'. ועל פניו ישנה מצווה על כל אדם מישראל שבפועל יפקיר את פירות שדהו הגדלים בשמיטה. אך הרמב"ם מיד ממשיך וכותב: 'והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם'. ומשמע מזה שהקב"ה הוא זה שהפקיר את הפירות, ואם כן אינו תלוי באדם!
יתכן ויש לקרוא את דברי הרמב"ם בניקוד והַפקיר ולא והִפקיר. אך לא נראה כן מהלשון ומהחלוקה לשני משפטים. וכן בנוסח הרגיל של ספר המצוות (מהדורות מצולמות) כתוב 'והתיר צמחת קרקעותינו' וכאן ברור שכוונתו ביחס לרבש"ע. אז מה אם כן הביאור במצווה זו.
הגמרא בב"מ (לט, א):
נטושים דבעל כרחן, דכתיב והשביעת תשמטנה ונטשתה - אפקעתא דמלכא. רטושים - דמדעתן, דכתיב אם על בנים רטשה.
בחקירה זו האריך לפלפל המנחת חינוך (מצווה פד) והביא שיש בזה מח' אחרונים בין הבית יוסף למהרי"ט. דעת הבית יוסף שהמצווה מוטלת על כל אדם ואילו מהרי"ט סובר שהוא 'אפקעתא דמלכא', היינו הפקעת המלך – לא תלוי באדם.
כך כתב המבי"ט (אבקת רוכל כב):
ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבי' לא היא דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמטה יתחייב במעשר הא רחמנא אפקרה לארעיה לעניים ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר כ"ש דגוי.
וחזר שוב בסימן כג:
אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירם בשנת השמטה יהיה חייב במעשרות?! הא רחמנא אפקרא לארעיה לעניים ולעשירים! והכי נמי בגוי. וא"כ כיון דודאי פטירי ממעשרות בשנת השמטה משו' קדושת הארץ פשיטא דחייבים בביעור וכיון דאין קנין לגוי להפקיעה מקדושתה לעבודה הכי נמי לקדושת הפירות.
לעומתו השיב רבי יוסף קארו(שם כד):
ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר' כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אף על גב דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי כו'.
כלומר, באמת ההפקר תלוי בבעלים, ואם לא מפקיר אה"נ שאינו מופקר. ולכן יש חיוב של תו"מ על בעלי השדה.
המנ"ח מונה ארבע נפק"מ אפשריות ממחלוקת זו: לא הפקיר, חיוב נשים, חיוב חש"ו, דין פירות משומרים.
לא הפקיר
על הצד שההפקר תלוי בכך שהבעלים בפועל יפקירו, אזי כל עוד לא עשה זאת – אמנם ביטל את העשה של תשמטנה ונטשתה – אך האוכל משדהו ללא רשות עובר באיסור גזל. אך אם ההפקר אינו תלוי באדם, אזי אפילו אם לא הפקיר את הפירות מותר לכל אדם לקחת לעצמו.
חיוב נשים בשמיטה
נפק"מ משמעותית מאד העולה, לכאורה, מחקירה זו היא חיובן של נשים במצוות העשה של השמיטה. אם תוצאת ההפקר של פירות שביעית אינה תלויה באם הבעלים הפקיר או לא, אזי נשים כמובן שיהיו חייבות. אך אם המצוה להפקיר מוטלת על האדם מישראל, הרי שנשים יהיו פטורות מדין מצות עשה שהזמן גרמא! שהרי ברור שמצוה זו, תלויה היא בזמן – בשנה השביעית בלבד.
המנ"ח טוען שדעת ספר החינוך שההפקר תלוי באדם, שכן כתב שחיוב מצווה זו שווה בין גברים לנשים. אך דוחה טיעון זה שכן ניתן להגדיר ששביעית אינה תלויה בזמן, שהרי פירות שביעית שיצאו לשנה שמינית – עדיין עומדים בקדושתם. וממילא, אין בזה ראיה לחקירה הבסיסית.
אמנם ראה שם שביאר שדחייה זו מתיישבת רק לפי דעת הרמב"ם הפוסק שבגד יום פטור בלילה מציצית ולכן ציצית היא תלויה בזמן. אך לדעת הרא"ש ודעימיה, בגד יום חייב תמיד בציצית, אפילו הגיע הלילה, ואעפ"כ היא מוגדרת הזמן גרמא. ואם כן, גם מצוות שביעית כן – מוגדרת זמן גרמא אפילו שקדושתה לא פוקעת בסיום השנה.
ומכאן עולה, שלדעת הרא"ש, שביעית היא 'אפקעתא דמלכא' שכן אין הבדל בין גברים לנשים בחיובה. ועיי"ש מדוע לא ניתן לומר שלפי הרא"ש אכן נשים פטורות למעשה ממצוות שמיטה.
חרש שוטה וקטן
נפק"מ נוספת שמעלה המנ"ח היא דין פירות של חש"ו. אם ההפקר תלוי באדם, אזי אין פירותיהם הפקר כיון שאין בהם דעת. ואם ההפקר אינו תלוי באדם, אזי מותר לכל אדם ליקח משדותיהם.
משומר
נפק"מ רביעית שמביא המנ"ח נוגעת לדין פירות שביעית ששמרום. התורה מצווה להשמיט את התבואה הצומחת בשביעית (ראה שמיטה ויובל ד, כד). ומה הדין אם אדם בכל זאת עבר ושמר?
התוס' (מנחות פד, א ד"ה שומרי) סוברים שהפירות אסורים באכילה. אך דעת רוב הראשונים(כ"כ בספר השמיטה עמוד יג) שבדיעבד אינם נאסרים.
ולכאורה שיטת התוס' תובן אם נסביר שההפקר אינו תלוי באדם כלל, ולכן הקב"ה מפקיר מכולם, וכולם מצווים שלא לשמור, ולכן אם מישהו שמר בכל זאת אזי נאסרו הפירות. אך אם נאמר שההפקר תלוי באדם, אזי מדוע שהפירות יאסרו לבעל השדה שהפקירם כדין?! (אמנם בדלותי נ"ל שאפשר לדחות זאת, שכן מה לי הפקר בידי שמים או הבעלים. סוף סוף הפירות אינם שייכים לאדם ומישהו עבר בהם עבירה. העבירה היא בחפצא ולא בגברא כמו קדושת הפירות שאיננה תלויה באדם כלל. השמירה אוסרתם. ואין לומר כאן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו שזהו דין הנאמר בהקדשות, אך כאן לא מחילים שום חלות חדשה. וצריך אני להבין יותר את דברי קדשו).
כיצד מפקירים?
לשיטות שהפקר חל מעצמו, אפילו ללא מעשה ורצון הבעלים, יש לברר כיצד נעשה הפקר זה. הרי הפקר הוא סוג של החלת קניין, וכשם שבקניינים יש פרטי דין רבים כך הוא בהפקר (עיין חו"מ סימן רעג).
ונראה בפשטות דאה"נ אין צורך לעשות מעשה כלל והפקר חל ככל חלות רוחנית אחרת. התורה אמרה שבכניסת שנת השבע יופקעו הפירות מרשות האדם כך קורה. וכן האריך שו"ת להורות נתן (חלק טו סימן פא) להוכיח שאין צורך להפקיר ממש בפה, אף למ"ד שההפקר הוא מצווה על האדם. אלא שצריך לא למנוע מאחרים להכנס.
אמנם גרמ"פ (אגרות משה יו"ד חלק ג, צ) כתב שלשון הרמב"ם משמע שמחוייב האדם להפקיר בפיו, אלא שאם לא עשה כן בכל זאת ההפקר חל. ומש"כ אח"כ הרמב"ם לגבי מי שנעל כרמו וכו' הוא להורות שאדם שהפקיר אך עשה מעשה הפכי להפקר עובר על מצוות עשה למרות מה שאמר בפיו.
והרב זצ"ל כתב (דעת כהן ,רמ):
אבל יפקיר נא כמ"ר בפני ג' חדא שההפקר הוא ג"כ מצוה, וי"א שאסור לקחת קודם ההפקר שלא מדעת בעלים.
ונראה שדבריו הם לכתחילה והחמיר בכל דיניו כהפקר ממש, אך נראה שבדיעבד ההפקר יחול. אמנם בילקוט יוסף כתב (שביעית יד, ב): אין הפירות הפקר עד שיפקירו הבעלים את הפירות.
להערות [email protected]
מה המשמעות הנחת תפילין?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
'קבעתי את מושבי – בבית המדרש'
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
מה אומרים לנו הסימנים של ראש השנה?
הקשר אל ה' – תפילה
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
תהיו חמים!
"בזאת התורה" - איזו תורה?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
