ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
אמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה. - אמאי? מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות! - אמר אביי: מדרבנן. - אמר ליה רבא: והא דבר תורה קאמר! ועוד, כל מצות עשה נחייבינהו מדרבנן! - אלא אמר רבא: אמר קרא זכור ושמור - כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה - איתנהו בזכירה.
ולמדו רבים מן הראשונים שמצוות הקידוש היא מדאורייתא. וכך כתב הרמב"ם (כט, א):
מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.
וכן כתב גם בספר המצוות (עשה קנה):
והמצוה הקנ"ה היא שצונו לקדש את השבת ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו נזכור בם גודל היום הזה ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו. והוא אמרו יתעלה זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכר קדושה והגדלה. וזו היא מצות קדוש. ולשון מכילתא זכור את יום השבת לקדשו קדשהו בברכה. ובביאור אמרו (פסחי' קו א) זכרהו על היין. ואמרו גם כן קדשהו בכניסתו וקדשהו ביציאתו. כלומר ההבדלה שהיא גם כן חלק מזכירת שבת מתוקנת ומצווה.
ומשמע מהרמב"ם ומעוד ראשונים (חינוך מצוה לא, ושם במנ"ח) שעיקרו של הקידוש הוא הזכרה שיום השבת הוא מיוחד ומובדל. עצם המושג של קדושה עניינו הבדלה וייחוד משאר הדומים לו (ראה תוס' קידושין ב, ב ד"ה דאסר). וממילא אפילו באמירה בלבד מקיימים את ההכרזה הזו. וכתב כן הרשב"א (שו"ת חלק ד סימן רצה):
כן קידוש היום לזכור אותו בכניסתו כעין שבח וקילוס כענין מאמר' (שבת דף קיט) רבי חנינא שהיה אומר נצא ונקבל פני שבת מלכתא כו'. והיה מקלס ואומר בואי כלה בואי כלה וכיוצא בזה בקריאת פסוקי קדושת השבת בקריאת ויכולו או ושמרו בני ישראל את השבת וכיוצא באלו. וכל אחד ואחד אומר כפי שיזומן לו מעניני שבחו וקדושתו והזכרת קדושתו ובעל פה ובלא שום נקיטת חפץ לא כוסו ולא פתו.
ועוד חשבתי שתועלת יש בהכרזה-אמירה זו בכדי לזרז את בני ביתו לשמור את כל דיני השבת. וכעין מה שאומרת המשנה (ב, ז):
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר.
הוספת קדושה
לעומת הסבר זה עומד הסברו של הרמב"ן על התורה (שמות כ, ח). הרמב"ן מחלק בין ציווי 'זכור' לציווי 'לקדשו'. וכה דבריו ביחס למצוות זכור:
על דרך הפשט אמרו (במכילתא כאן) שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (להלן לא יג) כי אות היא ביני וביניכם. וזה עיקר גדול באמונת האל:
וממשיך הלאה לבאר את מהותה של מצוות לקדשו, אך נעבור לנקודה המשמעותית לסוגייתנו:
אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כה י), שהוא טעון קדוש ב"ד לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא (כאן) לקדשו, קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא ליום, ללילה מנין, ת"ל ושמרתם את השבת (להלן לא יד), וזהו קדוש היום, והוא מן התורה, אינו אסמכתא. וכך אמרו (ברכות כ ב) נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונים קדוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קדוש החדש, וקדוש היובל, אבל ביום אסמכתא, ואין אומרים בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו. וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל:
בשונה מהשיטה הקודמת, עצם ההבדלה של שבת על פני שאר הימים וזכירתו, אינה מתקיימת בשבת עצמה, שכן זכירה קיימת תמיד בריחוק מהדבר הנזכר. ועל כן לא נראה שהקידוש בא להזכיר את מעלת היום. אלא הזכרון האמור פה הוא אולי יותר דומה לעשיית זכר, עשיית רושם, הנוצר ע"י כך שאנו מקדשים את השבת כעין קידוש היובל. והוא נתינת שם קדושה לשבת על ידינו.
אך הקושי הוא מה דקיי"ל ששבת היא קביעא וקיימא (פסחים קיז, ב) וזאת בניגוד למועדים שישראל הם המקדשים את המועדים. ומה תועלת אם כן יש בתוספת קדושה לשבת על ידי עם ישראל?
אולי אפשר לומר שהתוספת היא מה שאנו מוסיפים מחול על הקודש, ועל אף שהקידוש נעשה אח"כ, הוא מבטא את התוספת המוקדמת. ואולי עוד אפשר לומר שהקידוש הוא מה שאנו מתרוממים בעצמנו אל מדרגת קדושת השבת וממילא קדושת השבת מתפשטת אלינו.
זכרהו על היין
עניין נוסף הוא האמירה על היין. אומרת הגמרא (פסחים קו, א):
תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו - זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין - תלמוד לומר זכור את יום השבת לקדשו. בלילה מניין? - אדרבה, עיקר קדושא בלילה הוא קדיש, דכי קדיש - תחלת יומא בעי לקידושי! ותו: בלילה מנין - תלמוד לומר זכור את יום. תנא מיהדר אלילה וקא נסיב ליה קרא דיממא! - הכי קאמר: זכור את יום השבת לקדשו - זוכרהו על היין בכניסתו.
ומהיכן למדו שצריך לומר על היין? אומר התוס' כאן (ד"ה זכרהו):
דזכירה כתיב על היין זכרו כיין לבנון (הושע יד) נזכירה דודיך מיין (שיר א) והאי זכירה היינו קידוש.. ונראה דקידוש על היין אסמכתא היא.
וכך משמע מרוב הראשונים, ולדוגמא מה שהבאנו לעיל מהרמב"ם שמצוה לקדשו בדברים. אמנם התוס' עצמו בהמשך מסתפק בדבר, שאולי אכן הקידוש על היין הוא דאורייתא והטעימה היא מדרבנן, וכן משמע מדברי המפרש בנזיר (ד, א ד"ה והרי).
למעשה נראה שהכריעו שקידוש על היין הוא דרבנן (ראה בהרחבה בשאגת אריה סימן ס) ואעפ"כ יש תוקף מיוחד לקידוש על היין. הט"ז (סימן רעא סעיף טו, אות יט) דן לגבי אדם שקידש ולבסוף גילה שלא היה זה יין אלא מים או משקה אחר הפסול לקידוש. והרי אם מדאורייתא אין צורך ביין, יצא י"ח, ולא צריך לקדש. אך למעשה מאריך לדון בדבר ומכריע שכיון שלא קידש כתקנת חכמים הרי זה כלא קידש וצריך לשוב ולקדש. אא"כ היה לפניו יין אחר או שכר, עיין מ"ב שם בסוגיא.
טעם האמירה על היין
ואולי טעם האמירה על היין היא נתינת הכבוד לשבת, יין הוא משקה חשוב בהיותו מזין ומשמח, וכאשר אנו מבשרים את כניסת השבת עליו, זו מעין קביעה של כבוד, ונתינת חשיבות ולא סתם הכרזה. ועל כן מובן גם מי שסובר שמדאורייתא צריך יין, שכן אמירה בלבד אין בה מן הכבוד הראוי. אך לאידך גיסא, העיקר הוא בעצם ההכרזה וההכרה בקדושת השבת, והיין על אף חשיבותו רק נותן כעין 'רקע' אך אינו העיקר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
