ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
והמסתת את האבן בשבת - חייב משום מכה בפטיש. אמר רבי שמעון בן קיסמא אמר רבי שמעון בן לקיש: הצר צורה בכלי, והמנפח בכלי זכוכית - חייב משום מכה בפטיש. אמר רבי יהודה: האי מאן דשקיל אקופי מגלימי - חייב משום מכה בפטיש, והני מילי - דקפיד עלייהו.
ועוד אומרת הגמרא שם כלל יסודי:
רבה ורבי זירא דאמרי תרוייהו: כל מידי דאית ביה גמר מלאכה - חייב משום מכה בפטיש.
המקורות הללו הם היחידים בש"ס העוסקים במפורש במלאכת מכה בפטיש, וכולם סביב ענייני בניה או יצירת כלים ולפי זה נראה לכאורה שהמלאכה שייכת רק בכלים, ועניינה גמר מלאכה. וזוהי שיטתו של רש"י. אמנם יש מקרים אחרים בהם חלק מן הראשונים ביארו שהחיוב האמור בהם הוא מכח מב"פ על אף שאין הדבר מוזכר במפורש בגמרא.
גמר מלאכה
רש"י בהרבה מקומות מבאר את המושג של מב"פ כגמר מלאכה. נביא חלקם:
א. מז, א: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: המחזיר מטה של טרסיים בשבת - חייב חטאת. ומבאר רש"י (ד"ה חייב): - הוא תחלתו וגמרו, ונמצא עושה כלי, וחייב משום מכה בפטיש - אב לכל גומרי מלאכה, ולא משום בנין - דאין בנין בכלים.
ב. מח, ב: אמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. ומבאר רש"י שם: הפותח בית הצואר - של חלוק לכתחילה. חייב חטאת - דהשתא קמשוי ליה מנא, וחייב משום מכה בפטיש, והיינו גמר מלאכה.
ג. עג,א: משנת המלאכות המונה את מלאכת מכה בפטיש. ומבאר רש"י: מכה בפטיש - הוא גמר כל מלאכה, שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה, ומתניתין נמי לא מיחייב ליה אלא בגמר מלאכה.
ד. עד, ב: הגמ' דנה אודות כמה לאוין עובר מי שמייצר חבית או תנור בשבת. וכותב שם רש"י: תנור חייב שמנה - דלאחר שצרפו בכבשן הוא טח עליו טפילה שיהא עב וחומו מתקיים, והוא גמר מלאכתו, ואמרינן לקמן (שבת עה, ב): כל מידי דהוי גמר מלאכה - חייב משום מכה בפטיש, אבל גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש, דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור.
ה. קב, ב; קג, א: המשנה דנה אודות שיעור מלאכת מב"פ, ושם כותב רש"י: המכה בפטיש - גם הוא באבות מלאכות, והוא בלעז פי"ק [פטיש גדול], שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב, ומבדיל מן ההר קצת - הוא מכה בפטיש מכה גדולה, והיא מתפרקת ונופלת, וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן, וכל הגומר בשבת מלאכה - תולדת מכה בפטיש היא.
מכל המקורות האלו, נראה שהמלאכה שייכת דווקא קודם גמרה, היינו לפני שהכלי או המוצר עליו עובדים מוכן למה שמכוונים בו.
אך מאידך בחלק מהמקומות ניתן להבין ברש"י שמכה בפטיש הוא דווקא לאחר גמר המלאכה. כגון בהכאת הקורנס משמע שהיא תקון הפטיש לאחר שהמוצר מוכן. וכן ביחס לחציבת האבן, האבן כבר חצובה ורק חסרה לה המכה האחרונה שתנתק אותה מההר. אז מהי א"כ דעתו של רש"י?
ראיתי מבארים (טל אמרתי, מלאכת מכה בפטיש) שהוא סובר כשיטה המובאת להלן שמכה בפטיש שייכת רק לאחר גמר המלאכה. אך לענ"ד קשה לומר כן כנגד המקורות המפורשים ברש"י. עוד שמעתי שיש אומרים שמחייב בשני האופנים הן לפני הסוף והן לאחר הסוף.
אך שמא אפשר לומר ששיטת רש"י היא שמכה בפטיש הוא דווקא לפני סיום גמר המלאכה. ואת הגמרות הקשות על כך ניתן לבאר באופן שתואם את שיטתו. כגון מה שביאר בדף ע"ג שהוא מכה בקורנס בגמר מלאכה ומשמע שהוא לאחר הגמר, ראיתי מבארים שעיקר התיקון המדובר של יישור הקורנס הוא לפני גמר המלאכה. שכן תוך כדי יצירת הכלי אין הכרחיות של פטיש ישר לחלוטין כיון שיוצרים את הצורה הכללית. ורק לקראת הסוף נצרכת היא ההכאה בפטיש ע"מ להוציא כלי נאה ללא עקמומית.
ובזה חולק ת"ק על רשב"ג הסובר שגם תוך כדי המלאכה יש חיוב מכה בפטיש בשל יישור הקורנס ואילו ת"ק סובר שלא כך, שכן זהו שימוש רגיל ולא הכרחי ואין על זה חשיבות של מלאכה. אך בסוף תהליך היצירה יש חשיבות ליישור הפטיש כדי להוציא מוצר מתוקן והוא נחשב לגמר המלאכה. ולפי זה יוסבר שמה של המלאכה – שאין היא המכה האחרונה אלא המעשים שמבטאים את סיומה של היצירה.
ואף באבן שעוד לא נחצבה לגמרי, כל עוד היא מחוברת להר ניתן לראות את המלאכה כטרם הושלמה.
אך עדיין יש לשאול - אם מב"פ הוא קודם סיום המלאכה, מדוע נצרכת היא כמלאכה נפרדת הלא היא המשך רצף הפעולות של המלאכה הקודמת? ועל זה כתב ערוך השולחן (שיג, טו):
וה"פ שכל מלאכה שאין בגמר מלאכתה פעולה נפרדת מהקודם לה לא שייך בזה גמר מלאכה, דכל המלאכה אחת היא ואין הגמר נחלק מהקודם. אבל במלאכות שהגמר שלהם הוא אחר גמר עיקר המלאכה כמו החייט שנוטל אקופי מגלימי או העוקר את האבן מההר שאחרי שגמר מלאכתו מכה עליו מכה גדולה או מכה בקורנס על הסדין להחליקו או הלוקט יבולת שעל הבגדים אחר האריגה או שמסיר הצמר הלבן כדי לנאותה זהו מכה בפטיש.
לפי הסבר זה כל הגמרות אתי שפיר, שלאחר גמר עיקר עשייתן יש צורך בעוד מלאכה שונה שתסיים את היצירה והיא המלאכה של מכה בפטיש.
אך צריך להסביר לפי זה את המחזיר מטה של טרסיים שכתב רש"י תחילתו וגמרו הוא משום מכה בפטיש? ואפשר לתרץ בשני אופנים. א. כיון שודאי לו שיש כאן מעשה מלאכה, אלא שא"א לחייב משום בניין (וכעין מה שכתב רש"י בביצה עיין לעיל בסוגיית בונה) על כן מחייבים משום מב"פ, וכעין מה שכתב בירושלמי בשם רבי יוחנן וריש לקיש. ב. יש גירסא נוספת ברש"י שלא גורסים תחילתו אלא תכליתו וגמרו, ולפ"ז אפשר לומר, שכיון שאין כאן כ"כ התחלה שהרי כל הקרשים כבר עשויים ומוכנים לחיבור, חסרה רק מלאכת הסיום של ההרכבה – והיא המכה בפטיש.
ולפי מהלך זה עולה שהמושג 'מכה בפטיש' הוא לא גוף מלאכת האיסור, אלא הסימן של השלב האחרון ביצירה. ואכתי צ"ע.
גימור מלאכה
שיטה נוספת שהוזכרה לעיל, נראית כשיטת כמה ראשונים ובהם תוס', יראים, ריטב"א ומאירי. נכנס לדבריהם מתוך קושיא שמביא המאירי. הגמ' אומרת (קד, ב):
תנא: כתב אות אחת והשלימה לספר, ארג חוט אחד והשלימה לבגד - חייב.
וכך במאירי:
וחכמי הדורות שואלים בה כהוגן ויתחייב בה משום מכה בפטיש? וכמו שאמרו בפרק כלל גדול האי מאן דשקיל וגו' חייב משום מכה בפטיש ותירצו שלא נאמר מכה בפטיש אלא במלאכה שנשלמה כלה כגון שחצב אבן בהר ונתפרקה כלה מסביבותיה ונמצא שנשלמה מלאכת האבן אלא שלא נפלה וזה מכה בפטיש ומפילה שנמצא המלאכה בגוף אותו דבר כבר נשלמה וכן מה שאמרו בשקיל אקופי בגלימיה שהרי הגלימא כלה עשויה אבל באלו לא נשלם הספר והבגד עדיין וכל שהוא עושה לצורך השלמה אינו מכה בפטיש שאם לא כן אף המלאכות שתחלתן וסופן בא כאחד כגון קצירה וכיוצא בה היה ראוי להתחייב בה משום מכה בפטיש:
מתירוצם עולה יסוד והוא שמלאכת מכה בפטיש שייכת רק בדבר שנגמרה מלאכתו. וסברתם מובאת בסוף דברי המאירי, שאם לא נאמר כן, הרי על כל מלאכה יתחייב גם משום מב"פ, וזאת לא מצינו. ועוד נראה לי מסברא שכל עוד הדבר אינו גמור, שייך לבנות בו, ואין סיבה לתת שם חדש למלאכה.
אך אם הכלי נגמר, אז מה צורך יש במלאכה זו שבכלל מחייבים עליה? על כך עונים הראשונים שמדובר בשכלול וייפוי של הכלי או האבן וכד'. כך כותב המאירי עצמו (עה, ב ד"ה השף וד"ה הצר), תוס' (שם ד"ה והמסתת), ריטב"א (ד"ה הצר צורה).
בלשוננו אפשר להגדיר זאת לא כגמר מלאכה אלא כגימור המלאכה.
את כל הגמ' המובאות לעיל בביאור שיטת רש"י, יש לחלק לפי שיטה זו לשנים: יש מהן שחייב משום בונה, שהם סוברים שיש בניין בכלים, ודלא כרש"י. ויש שניתן להסביר לפי הגדרת גימור מלאכה. ומהגמרא האומרת כל מידי דאית ביה גמר מלאכה, משמע שלא בכל מלאכה יש גמר, וזה מסתבר שכן יש הרבה פעולות שגומרות את כל היצירה ללא צורך בגימור, כגון מיטת טרסיים, ובכלל מלאכות כגון קצירה, לישה ועוד. ואה"נ בכל מציאות כעין זו שאותה הפעולה גומרת את כל היצירה אזי לא יהיה בהן מכה בפטיש. אך מציאות שבה שייך גימור אכן יהיה בו מב"פ.
הזכרנו שאף היראים הולך בשיטה זו, ולפי הסברו יוצא חידוש גדול בהבנת הגמרא. נחלקו רב ושמואל בעושה נקב בלול האם חיובו משום בונה, כדברי רב. או שמא חיובו משום מב"פ, כדברי שמואל. וכותב על זה היראים (סימן רעד):
ובפ' במה מדליקין [כ"ט א'] אמרינן אמר רב יהודה אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים מסיקין בכלים אין לך סתירה גדולה מהסקה והא דאמרינן בהבונה [ק"ב ב'] עייל שופתא בקופינא דמרה רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש אלמא סבירא ליה לרב יש בנין בכלים ואם יש בנין יש סתירה דחדא טעמא הוא כדאמרינן בכל הכלים [קכ"ב ב'] וא"כ קשיא דרב אדרב - הא לא קשיא דבהבונה הכי פירושו רב אמר משום בונה פי' מרה זאת מחוסרת בנין בחסרון שופתא הלכך אין בו איסור מכה בפטיש שאינו נקרא מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר בנין שהכאת פטיש הוא לאחר גמר בנין ולא אמר רב משום בונה לומר שיש חיוב בונה בדבר דהא אין סתירה ובנין בכלים ולא אמרינן משום בונה אלא להסירו מטעם מכה בפטיש [שהוא] לאחר בנין שלעולם בחסרון בנין לא תהיה מלאכת מכה בפטיש.
ויוצא שאף שרב אומר חייב משום בונה, אין כוונתו באמת לחייב שהרי לשיטתו אין בנין בכלים. אלא ר"ל שא"א לחייבו כלל, משום בונה ודאי שלא, ואף לא משום מכה בפטיש, שכן היא שייכת רק לאחר גמר היצירה ואילו בלול, כל עוד אין נקב היצירה עוד לא הושלמה.
כינוי המלאכה 'מכה בפטיש' נקרא על שם השכלול הסופי של המוצר, שכלול הנעשה ע"י הפטיש.
מלאכת אומן
כתב הרמב"ם (י, טז):
המכה בפטיש הכאה אחת חייב, וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה והמגרד כל שהוא והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו.
ודבריו צריכים הסבר, שכן מה יש בהכאה אחת בפטיש שהיא כבר מחייבת? ועוד, שגמר מלאכה לפי הרמב"ם הוא רק תולדה! הכיצד? נבאר את שיטתו על פי הסברו של אבן האזל (י, יז).
כבר הקשינו מדוע נקראת מלאכה זו בשם מכה בפטיש, ואף ראינו את הסברי הראשונים לכך. אך עדיין קשה לפי ההסברים דלעיל, שאין השם הולם את המהות. ולכן יש לבאר באופן אחר והוא - שמלאכת מב"פ עניינה מלאכת אומן. וכך כותב:
לכן נראה דהרמב"ם מפרש מתני' כפשטה, דמכה בפטיש בעצמו היא מלאכה, וטעמא דמילתא דאחרי כל המלאכות השונה התנא דהם מלאכות נפרדים שיש בכל א' חשיבות מלאכה חשב לנו עוד מלאכה א' והוא מכה בפטיש והיינו מלאכת אומן שהמכה בפטיש הוא דבר השייך לאומן וחייבין, ולכן סתם הרמב"ם הדברים וכתב המכה בפטיש הכאה א' חייב, דהיינו שאין חילוק כלל אם הכה ע"ג מסמר בכותל או על גבי כלי כיון שהכה בפטיש זהו חשיבותו ומיקריא מלאכה עליו בשבת וזה גופה הוי חשיבותו שנקרא מלאכה בשביל זה.
לשונה של המשנה היא המכריעה להעמיד מלאכת אומן כמלאכה עצמאית. אם אמנם יש מקום לשייכה למלאכה אחרת כגון בונה או תופר וכד' אזי אין לה מקום עצמאי אך כאשר יש מלאכה שבמהותה היא מלאכה הנעשית ע"י אומנים הרי יש לה חשיבות בפני עצמה.
וגמר מלאכה הוא תולדת מב"פ, וזאת משום שדווקא האומנים מקפידים תמיד להוציא דברים גמורים תחת ידיהם. אדם שאינו אומן יכול להסתדר גם עם דברים שאינם מוגמרים, אך אומן לא ירשה לעצמו לקלקל את מלאכתו ושמו המקצועי ולכן תמיד יוציא דברים מוגמרים.
כך ניתן להבין את המלאכות המוזכרות בגמ', מסתת ומצדד וצר צורה, שכולן הן מלאכות אומנותיות. ומה שכתוב בגמרא 'כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש' – אין הכוונה לאב המלאכה אלא לתולדות, כל מה שיש בו גמר מלאכה ודומה הוא בזה למלאכת אומן חייב.
ולפי זה יובנו גם ההלכות המובאות בהמשך דברי הרמב"ם (יז-יח):
המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר.
המסתת את האבן כל שהוא חייב משום מכה בפטיש המצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה חייב משום מכה בפטיש, הלוקט יבולת שעל גבי בגדים בידו כגון אלו היבולות שבכלי צמר חייב משום מכה בפטיש, והוא שיקפיד עליהן, אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור, המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת, ואם אינו מקפיד מותר.
על פניו לא ברור הצורך ברופאים, וכן האומנים המתקנים הבגד. אך לפי ההסבר הנ"ל הכל אתי שפיר. החיוב מצד מכה בפטיש הוא דווקא במעשים מקצועיים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
