ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
אומרת התורה (ויקרא כה, ח):
וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
ולמדו מכאן רבותינו לענין מצוות הביעור (ספרא בהר א, ח):
ולבהמתך ולחיה מה תלמוד לומר ומה אם חיה שאינה ברשותך הרי היא אוכלת, בהמה שהיא ברשותך אינו דין שתאכל...וכשהוא אומר ולבהמתך ולחיה מקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית, כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית.
ביאור הדברים שישנו זמן בו פירות השביעית כבר אינם נמצאים בשדות כיון שכבר לקטום האנשים ומה שנותר כבר אכלה חית השדה, ולאחר זמן זה צריך לבער את הפירות שנשארו לאדם בביתו, אף מה שהותיר עבור בהמתו. אך מפשט הפסוקים ואף מדרשת חז"ל זו לא ברור מהו עניין הביעור, כיצד מתבצע, מה חייב בביעור וכן מה הדין במקרים בהם לא ביער. לצורך הבנת הסוגיא נלמד מקורות נוספים בעניין.
משנה ותוספתא
אומרת המשנה בשביעית (ט, ח):
מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור:
יש לעיין במשנה זו ולהבין האם מדובר בשני חלקים שאינם קשורים זה לזה, או שמא זהו רצף דינים אחד. וכן להתבונן בטעמם של רבי יהודה ורבי יוסי.
הירושלמי (ט, ו) מסביר שמחלוקתם תלויה היא בהבנת הפסוק " וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (שמות כג, יא). נכתוב את הסבר המחלוקת לפי מפרשי הירושלמי. לדעת רבי יהודה המילה 'יתרם' מתייחסת אל החצי השני של הפסוק, כלומר, העניים אוכלים, ויתרת האוכל שייכת לחיות, ולאחר שהחיות כבר אכלו, וביער כדין המבואר בספר ויקרא, אזי מותר לאביוני עמך-עניים לאכול. ונראה שמה שהביאו לומר כן משום שאכילה רגילה כבר למדנו מהפסוק "לכם לאכלה" והיינו שכולם מותרים כולל עשירים. והפסוק המיוחד להיתר אכילה מגיע לאחר זמן בו נאסרה האכילה והיינו הביעור וכאן ההיתר הוא רק לעניים.
אך לפי רבי יוסי המילה יתרם מתייחסת לחצי הראשון, ואכלו אביוני עמך ויתרם, דהיינו האביונים והעשירים המכונים יתרים על שם שממונם יתר, וזאת לאחר שאכלה חית השדה (ראה רש"ס שם כיצד הדברים מתאימים לטעמי המקרא).
מקור נוסף חשוב בסוגיא זו היא התוספתא (שביעית ח, ב):
מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על ביתו ואומ' אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו.
תוספתא זו מלמדת כיצד נוהגים למעשה בביעור, ונראה מפשטה שהביעור הוא הפקר הפירות.
כעת נעבור לעיין בשיטות הראשונים.
שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם (שו"י ז, ג):
ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד.
ועל פניו דבריו אינם מובנים, מהיכן למד את דין השריפה של פירות שביעית? וכן יש לשאול מדוע אין בזה משום הפסד פירות שביעית?
מהר"י קורקוס ועוד כתבו שגרסת הרמב"ם במשנה היתה 'רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור' וממילא מובן שכיון שאין היתר אכילה לאף אדם הרי עליו לבערם ואין בזה משום הפסד. ואת התוספתא ניתן לבאר על פי זה שכך ראוי לנהוג כל שנת השמיטה כדי שלא יגיע לשעת הביעור.
שני תירוצים נוספים מובאים ברדב"ז ושני יסודות משותפים להם: א. רישא וסיפא אינם דנים באותו העניין. ב. לא משנים את גירסת המשנה.
התירוץ ראשון הוא שהמשנה עוסקת בשני מצבים: בזמן הביעור מותר לחלק מזון ג' סעודות וכו' ואפילו שכלה לחיה מן השדה מותר לאכול ממה שחולק קודם לכן. אך אם יש פירות שלא חולקו כנ"ל, אזי לאחר שכלה מן השדה אסור לאף אדם לאכול וחייבים לבער. תירוץ נוסף, שהרישא עוסקת במצב בו האדם חושש שמא לא יעלה בידו לסיים את כל פירות השביעית שבידו ועל כן הוא מחלקם לאחרים. והסיפא עוסקת באדם שזכה כבר בפירות שביעית כעני, ואח"כ רוצה להפקירם. כאן נחלקו רבי יהודה האוסר על עשירים לזכות ורבי יוסי מתיר.
והסבר התוספתא הוא ש'הולך ואוכל עד שעה שיכלו' אין הכוונה יכלו מביתו של האדם והיינו שאין צריך לאבדם, אלא עד שיכלו לחיה מן השדה ואז על האדם לאבד את הפירות.
ושמא ניתן לומר שלמד את דינו מהא דאיתא בנדרים (נח, א):
שביעית אין לה מתירין, ולא נתנו בה חכמים שיעור, דתנן: השביעית אוסרת כל שהוא במינה!
הרי לן שאם אין לה מתירין משמע שצריכה להתבער מן העולם כפשוטו ממש.
אך עדיין יש לברר מה טעמו של הרמב"ם בשריפה כחובת הביעור?
חשבתי שכיון שלפי הרמב"ם הפירות אסורים, אזי אין להשאירם להיפסד מעצמם משום חשש שמא יבואו לאכלם, וע"י שריפה מוסר חשש זה.
ועוד ראיתי בספרו של הרב רימון סברא האומרת שאמנם דין התורה הוא לשרוף, וכיון שכך הציווי אין בזה בל תשחית. אך מגמת התורה איננה השריפה, אלא השריפה היא כעין זרז חיצוני לאדם שיחלק מהר פירותיו בכדי שלא יצטרך להפסידם.
והעומד ביסוד הדין של הביעור הוא עניין של הפקעת הבעלות מן האדם על פירותיו. התורה בעצם אומרת לאדם, מותר להשתמש אך ורק לפי התנאים של התורה הכוללים גם קיצור זמן היתר האכילה.
שיטת רמב"ן ותוס'
הרמב"ן על התורה (ויקרא כה, ז) וכן התוס' בפסחים (נב, ב ד"ה מתבערין) סוברים שמצוות הביעור אינה לכלות את הפירות ממש אלא להפקירם. וכך מתבארים בפשטות דברי המשנה והתוספתא. אמנם יש איסור על שימוש בפירות לאחר זמן הביעור, אך המבואר בדבריהם הוא שאכן האיסור קיים כל עוד הלוקט מתייחס לסחורה, וזהו הגמרא בנדרים האוסרת בכל שהוא, כאשר האדם עבר ולא הפקיר-ביער מביתו.
ונראה לומר בטעמם שאין לאדם לחוש בעלים על הפירות עד כדי שיכול לשמרם כמה שירצה. אלא תמיד צריך להיות שווה בזה לאחרים. כאשר מגיע זמן בו כלה לכל העולם הפרי, ובמקרה יש לפלוני עדיין פירות, הרי בזה הוא יכול לחוש כבעלים, כמי ששולט בפירותיו. ועל כך באה התורה ללמדנו שאין לאדם לנהוג כן, הפירות לשימושך בדיוק כמו לאחרים. ולכן עליו להפקירם לכולם.
שיטת הראב"ד
הראב"ד (על הרמב"ם הנ"ל) מביא שיטה ייחודית המשלבת בין שתי השיטות הקודמות. וכך כתב:
בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית.
שני שלבים יש בביעור: שלב א – כאשר כבר כלו הפירות מהעיר וסביבותיה, על האדם להפקיר את הפירות שנותרו לו בביתו ומותרים כולם באכילתם. שלב ב – לאחר שכלו הפירות הללו מכל אותו המחוז (יהודה, גליל, עבר הירדן) אסורים הפירות באכילה.
באופן זה אמנם מתסדרים המקורות השונים, המשנה ותוספתא עוסקות בשלב הביעור הראשון, ואילו הדין ששביעית אוסרת ואין לה מתירין עוסקת בשלב הביעור השני.
הלכה
אמנם, כתב ערוך השולחן שהקושי הגדול בדברי הראב"ד הוא שלא מצאנו כלל בשום מקור חלוקה זו בין שני שלבי הביעור. ומסכם שלמעשה רוב הפוסקים נקטו להלכה כשיטת רמב"ן ותוס' שהביעור הוא ההפקר. הפקר זה יכול להתבצע אף בפני אוהביו שיודע שלא יקחו את ההפקר (ערוך השולחן העתיד, שו"י כז, ו-ח).
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
