ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
אומרת התורה (ויקרא כה, ח):
וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
ולמדו מכאן רבותינו לענין מצוות הביעור (ספרא בהר א, ח):
ולבהמתך ולחיה מה תלמוד לומר ומה אם חיה שאינה ברשותך הרי היא אוכלת, בהמה שהיא ברשותך אינו דין שתאכל...וכשהוא אומר ולבהמתך ולחיה מקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית, כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית.
ביאור הדברים שישנו זמן בו פירות השביעית כבר אינם נמצאים בשדות כיון שכבר לקטום האנשים ומה שנותר כבר אכלה חית השדה, ולאחר זמן זה צריך לבער את הפירות שנשארו לאדם בביתו, אף מה שהותיר עבור בהמתו. אך מפשט הפסוקים ואף מדרשת חז"ל זו לא ברור מהו עניין הביעור, כיצד מתבצע, מה חייב בביעור וכן מה הדין במקרים בהם לא ביער. לצורך הבנת הסוגיא נלמד מקורות נוספים בעניין.
משנה ותוספתא
אומרת המשנה בשביעית (ט, ח):
מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור:
יש לעיין במשנה זו ולהבין האם מדובר בשני חלקים שאינם קשורים זה לזה, או שמא זהו רצף דינים אחד. וכן להתבונן בטעמם של רבי יהודה ורבי יוסי.
הירושלמי (ט, ו) מסביר שמחלוקתם תלויה היא בהבנת הפסוק " וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (שמות כג, יא). נכתוב את הסבר המחלוקת לפי מפרשי הירושלמי. לדעת רבי יהודה המילה 'יתרם' מתייחסת אל החצי השני של הפסוק, כלומר, העניים אוכלים, ויתרת האוכל שייכת לחיות, ולאחר שהחיות כבר אכלו, וביער כדין המבואר בספר ויקרא, אזי מותר לאביוני עמך-עניים לאכול. ונראה שמה שהביאו לומר כן משום שאכילה רגילה כבר למדנו מהפסוק "לכם לאכלה" והיינו שכולם מותרים כולל עשירים. והפסוק המיוחד להיתר אכילה מגיע לאחר זמן בו נאסרה האכילה והיינו הביעור וכאן ההיתר הוא רק לעניים.
אך לפי רבי יוסי המילה יתרם מתייחסת לחצי הראשון, ואכלו אביוני עמך ויתרם, דהיינו האביונים והעשירים המכונים יתרים על שם שממונם יתר, וזאת לאחר שאכלה חית השדה (ראה רש"ס שם כיצד הדברים מתאימים לטעמי המקרא).
מקור נוסף חשוב בסוגיא זו היא התוספתא (שביעית ח, ב):
מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על ביתו ואומ' אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו.
תוספתא זו מלמדת כיצד נוהגים למעשה בביעור, ונראה מפשטה שהביעור הוא הפקר הפירות.
כעת נעבור לעיין בשיטות הראשונים.
שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם (שו"י ז, ג):
ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד.
ועל פניו דבריו אינם מובנים, מהיכן למד את דין השריפה של פירות שביעית? וכן יש לשאול מדוע אין בזה משום הפסד פירות שביעית?
מהר"י קורקוס ועוד כתבו שגרסת הרמב"ם במשנה היתה 'רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור' וממילא מובן שכיון שאין היתר אכילה לאף אדם הרי עליו לבערם ואין בזה משום הפסד. ואת התוספתא ניתן לבאר על פי זה שכך ראוי לנהוג כל שנת השמיטה כדי שלא יגיע לשעת הביעור.
שני תירוצים נוספים מובאים ברדב"ז ושני יסודות משותפים להם: א. רישא וסיפא אינם דנים באותו העניין. ב. לא משנים את גירסת המשנה.
התירוץ ראשון הוא שהמשנה עוסקת בשני מצבים: בזמן הביעור מותר לחלק מזון ג' סעודות וכו' ואפילו שכלה לחיה מן השדה מותר לאכול ממה שחולק קודם לכן. אך אם יש פירות שלא חולקו כנ"ל, אזי לאחר שכלה מן השדה אסור לאף אדם לאכול וחייבים לבער. תירוץ נוסף, שהרישא עוסקת במצב בו האדם חושש שמא לא יעלה בידו לסיים את כל פירות השביעית שבידו ועל כן הוא מחלקם לאחרים. והסיפא עוסקת באדם שזכה כבר בפירות שביעית כעני, ואח"כ רוצה להפקירם. כאן נחלקו רבי יהודה האוסר על עשירים לזכות ורבי יוסי מתיר.
והסבר התוספתא הוא ש'הולך ואוכל עד שעה שיכלו' אין הכוונה יכלו מביתו של האדם והיינו שאין צריך לאבדם, אלא עד שיכלו לחיה מן השדה ואז על האדם לאבד את הפירות.
ושמא ניתן לומר שלמד את דינו מהא דאיתא בנדרים (נח, א):
שביעית אין לה מתירין, ולא נתנו בה חכמים שיעור, דתנן: השביעית אוסרת כל שהוא במינה!
הרי לן שאם אין לה מתירין משמע שצריכה להתבער מן העולם כפשוטו ממש.
אך עדיין יש לברר מה טעמו של הרמב"ם בשריפה כחובת הביעור?
חשבתי שכיון שלפי הרמב"ם הפירות אסורים, אזי אין להשאירם להיפסד מעצמם משום חשש שמא יבואו לאכלם, וע"י שריפה מוסר חשש זה.
ועוד ראיתי בספרו של הרב רימון סברא האומרת שאמנם דין התורה הוא לשרוף, וכיון שכך הציווי אין בזה בל תשחית. אך מגמת התורה איננה השריפה, אלא השריפה היא כעין זרז חיצוני לאדם שיחלק מהר פירותיו בכדי שלא יצטרך להפסידם.
והעומד ביסוד הדין של הביעור הוא עניין של הפקעת הבעלות מן האדם על פירותיו. התורה בעצם אומרת לאדם, מותר להשתמש אך ורק לפי התנאים של התורה הכוללים גם קיצור זמן היתר האכילה.
שיטת רמב"ן ותוס'
הרמב"ן על התורה (ויקרא כה, ז) וכן התוס' בפסחים (נב, ב ד"ה מתבערין) סוברים שמצוות הביעור אינה לכלות את הפירות ממש אלא להפקירם. וכך מתבארים בפשטות דברי המשנה והתוספתא. אמנם יש איסור על שימוש בפירות לאחר זמן הביעור, אך המבואר בדבריהם הוא שאכן האיסור קיים כל עוד הלוקט מתייחס לסחורה, וזהו הגמרא בנדרים האוסרת בכל שהוא, כאשר האדם עבר ולא הפקיר-ביער מביתו.
ונראה לומר בטעמם שאין לאדם לחוש בעלים על הפירות עד כדי שיכול לשמרם כמה שירצה. אלא תמיד צריך להיות שווה בזה לאחרים. כאשר מגיע זמן בו כלה לכל העולם הפרי, ובמקרה יש לפלוני עדיין פירות, הרי בזה הוא יכול לחוש כבעלים, כמי ששולט בפירותיו. ועל כך באה התורה ללמדנו שאין לאדם לנהוג כן, הפירות לשימושך בדיוק כמו לאחרים. ולכן עליו להפקירם לכולם.
שיטת הראב"ד
הראב"ד (על הרמב"ם הנ"ל) מביא שיטה ייחודית המשלבת בין שתי השיטות הקודמות. וכך כתב:
בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית.
שני שלבים יש בביעור: שלב א – כאשר כבר כלו הפירות מהעיר וסביבותיה, על האדם להפקיר את הפירות שנותרו לו בביתו ומותרים כולם באכילתם. שלב ב – לאחר שכלו הפירות הללו מכל אותו המחוז (יהודה, גליל, עבר הירדן) אסורים הפירות באכילה.
באופן זה אמנם מתסדרים המקורות השונים, המשנה ותוספתא עוסקות בשלב הביעור הראשון, ואילו הדין ששביעית אוסרת ואין לה מתירין עוסקת בשלב הביעור השני.
הלכה
אמנם, כתב ערוך השולחן שהקושי הגדול בדברי הראב"ד הוא שלא מצאנו כלל בשום מקור חלוקה זו בין שני שלבי הביעור. ומסכם שלמעשה רוב הפוסקים נקטו להלכה כשיטת רמב"ן ותוס' שהביעור הוא ההפקר. הפקר זה יכול להתבצע אף בפני אוהביו שיודע שלא יקחו את ההפקר (ערוך השולחן העתיד, שו"י כז, ו-ח).
להערות [email protected]
למה באנו לעולם הזה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך ללמוד אמונה?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
למה ללמוד גמרא?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
