ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
הרחבנו בסוגיא הראשונה בביאור שיטת רבי יוסי שעל הניזק להרחיק עצמו, וראינו את דברי נתה"מ המגדיר את מהות נזקי שכנים באופן אחר מאשר נזקי ממון רגילים. אמנם, הגמ' עצמה אומרת (כה, ב) שרבי יוסי מודה לחכמים במצב של גירי דיליה. וכמה שאלות עולות: מהו המקרה המוגדר גירי דיליה? למה בדיוק מודה רב יוסי לחובת התשלום או לחובת ההרחקה? מה הטעם בהודאה זו? ננסה לעיין ולפתוח פתחים לחלק מסוגיא זו.
בדברי רבותינו הראשונים מצאנו כמה שיטות בביאור המושג גירי דיליה. ונבארם בעז"ה:
שיטת רש"י בגירי דיליה
רש"י (ד"ה בגירי) כתב:
היכא דמטי ליה הזיקא מתוך ידיו של מזיק כההיא דאמרי' בהבית והעלייה (ב"מ דף קיז) הנהו בי תרי חד דייר עילאי וחד דייר תתאי איפחית מעזיבה וכל אימת דמשי ידיה נפלי עליה דתתאי דכשנופלין מידו ממש על התחתון קרי ליה גירי דיליה וכי פסקי והדר נפלי לא קרי ליה גירי דיליה.
בדברי רש"י עולה ההגדרה של ג"ד כפעולה היוצאת מתוך ידו של האדם, ועל כן הוא נחשב לאדם המזיק. כך כתב אף בב"מ (קיז, א ד"ה איני):
והא מודה רבי יוסי בגירי דיליה: אף על גב דאמר על הניזק להרחיק את עצמו - הני מילי היכי דלאו אדם עצמו מזיקו, כגון אילן ובור, שבשעת נטיעתו אינו מזיקו, אלא השרשים גדילין ומתפשטין מאליהן לאחר זמן, אבל היכא דאדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו, כי הכא ששופך המים על ראשו - מודה הוא דלא גרמא דניזקין הוא דתיפטר, אלא מזיק ממש הוא, ואדם מועד לעולם, ער וישן, שוגג ומזיד.
א"כ, כל מקום בו אין הנזק מגיע ישירות מכחו של האדם, אין זה אלא גרמא. אך לפי זה, קשה על רש"י, שכן לשכנתבונן במשניות, נבחין שיש מקרים רבים בהם ודאי אין הדבר מגיע מכוחו של האדם ואעפ"כ המשנה מחייבת הרחקה. להלן רשימת המקרים המובאים במשניות:
א. בור. ב. שיח. ג. מערה. ד. אמת המים. ה. נברכת הכובסים. ו. גפת. ז. סלעים. ח. זבל. ט. סיד. י. מלח. יא. זרעים. יב. מחרישה. יג. מי רגלים. יד. ריחיים. טו. תנור. טז. נחתום. יז. צַבַּעִים יח. רפת. יט. חנות. כ. כותל-דוושא. כא. סולם. כב. שובך. כג. גורן. כד. ריחות(נבלות,קברות,בורסקי). כה. משרה. כו. אילן מן הבור. כז. אילן מן השדה.
לדוגמא, מקרים ו – יא אינם מגיעים מכחו של האדם, וכן מקרים כד, כה ו-כז. אז כיצד א"כ יבארם רש"י? אלא שלפי הסברו לגיריה ככחו של האדם יבוארו דברי רש"י (כב, ב ד"ה לימא) שכתב שהרבה מקרים בפרקנו זה אינם אליבא דרבי יוסי, וכמו שהראנו.
וכן משמע מהגמרא האומרת 'לימא מתניתין דלא כר"י', וזהו באופן כללי, ומה ששאלו כאן הוא דוגמא לשאר המקומות אלא שבמקרה זה יש אכן הסבר מדוע משנה זו אכן אליבא דרבי יוסי.
וקשה כיצד יסביר רש"י את הדין של גרמא דגירי, והרי גרמא ודאי פטור, ומדוע כאן חייבוהו להרחיק? ונראה לומר שגרמא הוא כאשר האדם עושה פעולה ומתנתק וזה מוליד פעולה נוספת. אך כאן כאשר ידיו מחזיקות בסולם ממש (ראה חזו"א) אזי אף שהוא גרמא כיון שגוף הנזק לא נעשה רק מכוחו, בכל זאת כיון שהוא המקרב בידיו ממש את הנזק חייב הוא להרחיק ונחשב לגירי דיליה.
שיטת תוספות בגירי דיליה
לעומת דברי רש"י דלעיל שהרבה מפרקנו אינו אליבא דרבי יוסי כתוב בתוס' (כב, ב ד"ה לימא) שכל הפרק הוא אליבא דרבי יוסי, וזה מוכח ממה שרק במשנה זו שאלה הגמ' שמא אינו כר"י. ועוד שתוס' גורסים 'לימא תנן סתמא דלא כר"י?!' ומזה נראה שלתוס' הוא לשון תמיה, שהרי ברור שכל המשניות השנויות בסתם להלכתא והן אליבא דכו"ע. ודבר זה מביא את תוס' ודעימיה לבאר בשונה מרש"י את המושג 'גירי דיליה'. וכך כתבו שם התוס':
משמע דכולהו אתי כר"י והוי כולהו גירי דיליה דמההיא שעתא משתכחא היזיקא ולא פליג רבי יוסי אלא באילן.
היינו שהגדרת ג"ד היא במיידיות ההיזק ולא בכוחו של הפועל, וממילא מובנים כל המקרים, שמרגע הנחתם התחיל היזקם. וכך מפרש התוס' בתחילת הפרק את המשנה (יז, א ד"ה לא יחפור):
ואומר ר"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחיל ההיזק וכיון דבתחילת ההיזק הוו גירי דיליה מודה ר' יוסי.
ונראה שאף שיטת הרא"ש (ב, טז) כשיטת תוס', שג"ד הוא במיידיות ההיזק. וכן נראה מדברי המאירי שכתב (יז, א ד"ה אמר המאירי תחילת הדברים):
והשני שהנזק מגיע או מתחיל לבא מצד מעשה זה לאלתר כגון חפירת בור סמוך לבורו של חברו שבשעת חפירתו מחליש ומרפה עפר כותלי הבור וכל כיוצא בזה חייב להרחיק בו וזהו נזק הנקרא בלשון תלמוד גירי פירוש חצים ר"ל שהוא כמי שעמד ברשות עצמו וירה חצים לחצר חברו ואומר ברשותי אני עושה שהדין נותן לעכבו.
שיטת הרמב"ן
שיטה שלישית, המחמירה ביותר, היא שיטת הרמב"ן שכתב כך (כב, ב ד"ה לימא):
ושמענו שכל היזק המזיק במקום שמניחין אותו אף על גב דלית ביה גירי השתא, דלבתר שעתא הוא דמזיק, כגיריה דמו ועדיפי נמי מגיריה דממש הוא ומיחייב לסלוקי היזיקא.
דהיינו, גיריה הוא מצב בו הנזק אינו צריך עוד תיווך בכדי להזיק. הוא יכול לפעול במקומו ומשם מזיק. עפ"י יסוד זה כותב הרמב"ן שמבואר מדוע כל המשניות הן גם אליבא דר"י. אלא שמעט מן המקרים קשים על כך, ועל כן הרמב"ן טורח לבארם לפי יסודו, עיי"ש.
המקורות לגיריה דיליה
לאחר ביאור ג' שיטות יש לבאר עוד את מקורם וסברתם. וננסה ללכת במקביל בשני הצירים: א. מקור. ב. סברא.
המושג גיריה דיליה מופיע בש"ס מעט פעמים (חלק מהן המשך אותה סוגיא) ונציין את הסוגיות בהן הביטוי מופיע: א. ב"ב כב, ב. ב. ב"ב כה, ב. ג. ב"מ מד, א ביחס למוציא יין מחבית, והחמיצה – הוי ג"ד. ד. ב"מ קיז, א – ביחס לשני בתים זה מעל זה. ה. סנהדרין עז, ב ביחס להורג אדם ע"י בידקא דמיא דהוי ג"ד.
רש"י הסובר שג"ד הוא כחו, לומד זאת בהשוואה לשאר המקומות בש"ס, ושם העניין הוא כוחו. וכך רש"י עצמו, הובא לעיל, שולח למסכת ב"מ על מנת להבין את המושג. וכשם שבשאר נזיקין המחייב הוא כוחו, כך גם בנזקי שכנים. ועוד אפשר לומר שהביטוי גירי – חיצים מלמד שעיקר הנזק הוא מיריית החץ היינו כוחו.
לעומתו, יתכן והראשונים האחרים סוברים שאין לדמות בהכרח למקומות אחרים, אלא כאן בשכנים הגדרות מעט שונות, וזה מחוייב מכך שהמשניות אצלנו, מסתמא הן אליבא דהלכתא כרבי יוסי, ועל כן הכרח הוא לבאר דלא כרש"י, ואת הדיוק מהביטוי הלשוני ניתן להבין הן כחץ העף מיידית מהיורה או בכך שכל הנזק נעשה ממקום הירי ולא נצרכת עוד פעולה.
ואמנם, הן תוס' והן רמב"ן לא מזכירים בסוגייתנו כלל את הגמ' האחרות והיה נראה כדברינו שגירי שונה בשכנים. אך שוב חפשתי ומצאתי שהרמב"ן בסוף קונטרסו דינא דגרמי מבאר כדרכו את הסוגיא בב"מ:
ולא פליג ר' יוסי אלא בשרשי האילן שהם נולדים ואינם מזיקין באותו המקום שנטע זה שם אילנו, אלא לאחר זמן קופצין ובאין אצל הבור ומזיקין אותו, ואין בכל השנויין במשנת לא יחפור מי שיערב עליך טעם אלא הזרעים במפולת יד שאחרי זמן הם מחלידים את הקרקע, ודמי לעובדא דמיא דהנהו תרי דדיירי חד עילאי וחד תתאי בפרק הבית והעליה.
ולפי זה נראה שאכן סברת גירי מקבילה היא לרמב"ן בכל המקומות אלא שהרמב"ן נסמך על כך שהגמרא שאלה דווקא ביחס לסולם ולא בשאר המשניות. וכדלעיל.
גירי – ביטול טענת נוטע בשלי
מכאן נעבור לביאור השיטות בחלוקתן עפ"י סברא. דברים אלו הן הסברו של הברכת אברהם על סוגיין (עמוד נט, אות ד).
הבר"א מבאר שהפטור מהרחקה לפי רבי יוסי מבוסס כמפורש בדבריו" 'זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו', ואם כן, היסוד המחייב הרחקה בשכנים, הלא הוא גירי דיליה, הוא מצב בו המזיק לא יוכל לטעון כך, היינו לא יוכל לטעון שעל הניזק להתרחק. וביישום הגדרה זו נחלקו כאמור רבותינו הראשונים:
רש"י סובר שאדם המזיק בכוחו ממש אפילו שהוא ברשותו כיון שכוחו מהלך אל מחוץ לתחומו ממילא הוא אינו ברשותו, ואין ביכלתו לטעון 'הרחק אתה ממני' שהרי כוחו נכנס לרשות חבירו.
תוס' סובר שכאשר המזיק הניח דבר שמיד הולך, ולכה"פ מתחיל ללכת לשכינו, אע"פ שהוא לא כוחו ואע"פ שהתחיל ברשותו – אין הניזק יכול להתרחק. שכן הנזק כבר נעשה אלא שדרוש זמן להשלמתו, ועל כן אין המזיק יכול לטעון שהוא אינו מזיק אלא פועל רק בתוך שלו.
ולפי הרמב"ן אע"פ שהוא לא מיידי, כיון שכל הנזק שיגיע אל מחוץ לרשותו כבר נמצא בפועל הרי זה נקרא מזיק. ואם אמנם לא היה מזיק ממקומו, ממילא א"א היה להגדיר את מעשה הראשון כ'נזק', שהרי אינו יכול להזיק כלל אא"כ ישנה מקום.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
