ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
ביאור כללי במושג מיגו
הביטוי מיגו הוא קיצור של מתוך שיכול היה לטעון א' ולזכות בקלות, יש להאמינו במה שטען טענה הפחותה בעוצמתה. ובפשטות הסיבה להאמין לו יותר היא כלשון הגמרא בהתייחסה לטענת המיגו בביטוי 'מה לו לשקר'. דהיינו, אם היה רוצה לשקר היו לו דרכים טובות יותר לעשות כן.
הסבר זה הבנוי על נאמנות נכון במקרים מסוימים, אך במקרה כגון 'מיגו דהעזה' הנאמנות פחות מובנת. והיינו בכדי לקבל את הנאמנות היתירה יש לומר שאם רצה לשקר היה טוען טענה חצופה שאדם רגיל לא יטען, ועל כן קשה להניח שהיה טוען זאת. וממילא העובדה שלא טען בחוצפה אינה הוכחה על אמינותו, שהרי מסתמא רק לא רצה להיות כ"כ חצוף, וממילא הלכה לה הנאמנות היתירה. אז מה אם כן הדרך להסביר שיש מיגו כזה (למ"ד שיש)? מכח שאלה זו ומכמה קושיות נוספות, העלו האחרונים אפשרות אחרת להסברת המושג מיגו והיא הנקראת 'מיגו כח הטענה'. מה בדיוק עניינה של הגדרה זו, זוהי שאלה גדולה, וננסה להביא כיוון אחד.
וכך כתב העטרת חכמים:
וכי היכא שיש לבעל הדין מיגו אנו מחליטים שהוא דובר אמת?... יכול להיות שמשקר, ואחז אחת מהטענות שהדין שיפטר בהן. רק כך מידות התורה, דאף שטענת יש לי כנגדו אין להאמין מצד עצמו, מכל מקום כיון שיש עוד צד טענה להלווה להשתמט ולהיות נמצא זכאי נגד המלווה, אנו דנים בכל אשר יטעון במתוך שהוא יכול לומר, ופטור בזה מתביעות המלווה כמו בטענה אחרת שיכול לטעון... ורבים משתבשים לומר וסוברים כשיש מיגו הוי כאילו ע"י זה יש אומד הדעת שטוען אמת וחבירו משקר.
כלומר, טענת המיגו היא עוד אחד מהכלים שיש ביד בית הדין בבואו להכריע במצב המסופק. כשם שצריכים לשקלל את כל הצדדים השונים הנוגעים לחזקות חיוב, תוקף הטענות כברי ושמא וכן הלאה, יש מקום גם לעצם הכלי הזה הנקרא מיגו, ללא קשר לאמינותו.
לתוספת הבנה נביא את אשר מבאר הקה"י (ב"מ, סימן ג) שיש מושג של מוחזק בממון אפילו אם יש יכולת עקרונית להשיגו. ולכן כיון שיש אפילו באופן תיאורטי ואפילו רחוק, אפשרות לטעון ולהשיג את החפץ, הדבר נחשב במידה מסוימת כבר תחת ידי הטוען, וזה ללא קשר לנאמנות שלו אלא לכח שלו לזכות בחפץ.
מיגו במקום עדים
הצגת הסוגיא
הגמ' בפרק שלישי (לא, א) מביאה מחלוקת בשאלה כיצד מכריעים בסתירה בין מיגו לבין עדים:
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, האי אייתי סהדי דאבהתיה היא, והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה - אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי א"ל: מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה. א"ל אביי: מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.
נספר סיפור: שמעון יושב בקרקע, ובא ראובן וטוען שקרקע זו שייכת לאבותיו ואף מביא עדים על טענתו, ועל כן דורש משמעון לעזוב. לעומתו, טוען שמעון, קרקע זו של אבותי ומביא עדים שישב בקרקע זו שנות חזקה. עד כאן המעשה.
רבה סובר ששמעון המוחזק נשאר בחזקתו, על אף שכביכול אין לו טענה מוכחת וזאת משום שיש לו מיגו. טענת המיגו במקרה זה היא מתוך שיכול היה שמעון לומר אכן שלך ראובן היתה הקרקע אך קניתי אותה ממך והראיה שאני יושב בה שנות חזקה ולא מחית בי, ובכך לזכות בקרקע. אך לא טענתי כן אלא את האמת שקרקע זו של אבותי היא – יש להאמין לשמעון.
לעומתו, אומר אביי שחוזרת הקרקע לראובן, ואין כאן שום משמעות למיגו משום שהוא מיגו במקום עדים, היינו שכנגד האמינות שמעניקה טענת המיגו לטענת היסוד 'שייך לאבותיו של שמעון', יש עדים המפריכים אמינות זאת וטוענים ששייך השטח לאבותיו של ראובן. וממילא, אין אמינות והקרקע תחזור לבעל הראיה – ראובן. וי"ל שהעדים אינם סותרים בעדותם את הטענה האפשרית של הקרקע היתה של אבותיך וקניתיה, דא"כ ודאי אף רבה יודה שראובן זוכה.
סוגיא מקבילה
ויש לשאול מיד, מה בכלל השאלה? האם רבה חולק על המושג מיגו במקום עדים לא אמר'? הכיצד יתכן לומר כן אפילו בהו"א? שהרי ודאי זו רק הו"א שכן כתב רשב"ם שמיד לאחר דברי אביי רבה הסכים עמו, והנה מחמת כן המחזיק שינה טענותיו, וזה הביא לסוגיית חוזר וטוען. ואם כן, מה עומד מאחורי ההווא אמינא של רבה?
גמ' מקבילה ממש מופיעה לקמן (לג, ב):
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, האי אייתי סהדי דאבהתיה הוא, והאי אייתי סהדי דאכל שני חזקה, אמר רב חסדא: מה לו לשקר? אי בעי א"ל: מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה. אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא, מה לי לשקר במקום עדים לא
ומכאן, שגם אם נאמר שרבה סובר בהו"א שמיגו במקום עדים אמרינן, עדיין רב חסדא סובר כן אף למסקנה – ומה הטעם בסברא זו?
וכך שואל הריטב"א (לא, א ד"ה הכי גרסינן):
הכי גרסינן אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר מינך זבינתה וכו'. ולא גרסינן רבא דלקמן (ל"ג ב') אמרינן דאביי ורבא סברי דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, וקשיא לן טובא היכי ס"ד דרבה להאמין שום אדם במיגו במקום שיש עדים מכחישין א"כ יכול אדם לומר לא לויתי במיגו דפרעתי ואף על פי שיש עדים שלוה.
בשאלה זו דנים רבים מרבותינו, נראה שני כיוונים דרך ביאורים של האחרונים.
מיגו רק כמאפשר תיקון דיבור
ר' נחום מאריך לבאר (שיעורי ר' נחום אות פב) שאין המדובר כאן שרבה או רב חסדא סוברים שבאמת יש כח למיגו לגבור על עדים. אלא י"ל כמו שכתוב בריטב"א הנ"ל:
והנכון דאע"ג דלישנא דשל אבותי לפי פשוטו נראה שהיה של אבותיו שמתו מתוכה ולא של אבותיו של זה, סבר רבה דכי איכא מיגו שמתקנינן לישניה דבעי למימר של אבותי שלקחוה מאבותיך, ואביי סבר שאין לנו לתקן לשונו אלא לתפוס כפשוטו ולא אמרינן מה לו לשקר במקום עדים ואפילו בטענה סתומה שיש בה פירוש דחוק.
כלומר, על אף שפשט לשון הסוגיא עוסק במיגו, לא יתכן לומר כן כאמור לעיל, וע"כ המח' היא במקרה בו יש אפשרות לפרש את דברי אחד הצדדים, באופן שלא יסתור את העדות שהתקבלה, האם עושים כן במידה ויש תוספת אמינות של מיגו. לדעת רבה כן, ואילו דעת אביי שלא.
אך הסבר זה לא פשוט בלשון הגמ' שכן אם המח' היא על יכולת תירוץ דבריו, מדוע הגמ' לא מזכירה זאת? על פניו אביי דיבר רק במישור של הנאמנות של המיגו כנגד האמינות של עדים? והעיקר א"כ חסר מן הספר?!
ועל כן מבאר ר' נחום שבאמת נחלקו בדיני מיגו כנגד עדים אלא באופן אחר. דכו"ע מודו שאין כח ביד המיגו ליצור נאמנות חזקה יותר משל העדים, אלא שסובר רבה שאע"פ שיש עדים, המיגו בכ"ז נותן נאמנות מספקת בכדי לתרץ דיבור. ולעומת זאת אביי סובר שברגע שיש עדים, אין יותר שום משמעות למיגו, ושום נאמנות יתירה לא מגיעה מכח המיגו, וממילא אין סיבה כלל לתרץ דבריו.
מיגו כעדים ממש
הנחלת משה (לג, ב ד"ה אמר רב חסדא) הלך בדרך אחרת בהבנת הסוגיא. הוא מבאר בכמה אופנים שונים את דברי רב חסדא: א. רב חסדא אכן סובר שיש למיגו כח כשל עדים, אך רק בדיני ממונות. בדיני נפשות אין כח למיגו להרוג. וכיון שכך, הרי מיגו נגד עדים הוא כתרי ותרי, ואוקי ממונא היכא דקיימא, ותשאר הקרקע ביד המחזיק אפילו שיש עדים כנגדו. והוסיף שמח' זו תלויה לכאורה במח' רבי ורבי נתן בקידושין (סד, ב) שרבי סובר שמיגו הוא כעדים ור"נ סובר שפחות מעדים אלא כחזקה בלבד.
הקושי בעיני על הסבר זה הוא החילוק שעשה בין נפשות לממונות – מהיכא תיתי לחלק ביניהם?
ב. הסבר נוסף הוא שרב חסדא מודה שמיגו מצד עצמו אינו כעדים, אלא שכיון שהמדובר הוא שיש ריעותא למערער מדוע שתק ג"ש – המיגו והריעותא יחד חזקים יותר מעדים או לכה"פ שווים אליו והוי תרי ותרי ולא מוציאים ממון מהמחזיק.
סוגיות שונות במיגו
בעמודים הבאים נביא בסקירה רק הגדרות ומקורות כלליים ובמידת מה לא מדוייקים לחלוטין בנוגע לסוגי טענות מיגו שונות. בכל אחד מהמקרים יש להעמיק ולשאול בדיוק מה המקרה? מה נטען? מה המקור והסברא לתת כח לטענה? מה הגבולות? והן הלאה. רוב המקורות מגמרא לקוחים בדווקא ממסכתנו, בבא בתרא. על גביהם ציטוט של שני מקורות החלוקים זה על זה. הגם שיתכן ובמסקנה יודו, הובא השלב של המח' על מנת להציג את שני הצדדים האפשריים. ואידך זיל גמור.
מיגו להוציא
הגדרה
טענת מיגו המועילה לתובע לקבל כסף מהנתבע.
מקורות
ב"ב לב , א
ההוא דאמר לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? א"ל: מינך זבינתה והא שטרא, אמר ליה: שטרא זייפא הוא; גחין לחיש ליה לרבה: אין, שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו; אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא. אמר ליה רב יוסף: אמאי סמכת? אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא. ההוא דאמר לחבריה: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, א"ל: שטרא זייפא הוא; גחין לחיש ליה לרבה: אין, שטרא זייפא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו; אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא. א"ל רב יוסף: אמאי קא סמכת? אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא.
ב"י פב
כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בסוף מסכת שביעית (פ"י מ"ה) אם טען הלוה ששטר אמנה הוא והמלוה אומר אינו אמנה אבל הוא מוקדם נשבע הלוה היסת ונפטר ולא אמרינן נהימניה למלוה במגו דאי בעי אמר שטר כשר הוא ולא מוקדם משום דלא אמרינן מגו אלא להפטר אבל כדי לגבות ממון לא מהני מגו. ונראה לי דהיינו עובדא דפרק חזקת (ב"ב לב:) דגחין ולחיש לרבה אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמר רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטרא חספא בעלמא הוא ואסיקנא דהלכתא כוותיה בזוזי:
ד"מ שם
וכן כתב המרדכי ריש בבא מציעא (סי' רטז) ובהגהות ראשונות שם (סי' תטז) וכן הוא בתוספות ריש בבא מציעא (ב. ד"ה וזה) ובאשר"י פרק הכותב (כתובות פ"ט סי' ד בהגהה) ובנמוקי יוסף (דף קע"א) (ב"ב טז ב). ובתשובת ריב"ש סימן של"ו כתב דכל האחרונים הסכימו דאמרינן מגו להוציא וכו'.
מיגו במקום חזקה
הגדרה
טענת מיגו כאשר עצם הטענה שנאמרה בפועל עומדת בסתירה לחזקה (וכן יש דיונים לעוד סוגי הכרעות כגון רוב, אומדנא או סימן)
מקורות
ב"ב ה, ב
איבעיא להו: תבעו לאחר זמן, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, מהו? מי אמרינן: במקום חזקה אמרינן מה לי לשקר, או דילמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר?
רי"ף ג, א
איבעיא להו תבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך תוך זמנו מהו מי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה [דף ו' ע"א] או לא ולא איפשיטא וכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע הילכך משתבע שבועת היסת דפרעיה ומיפטר
ערך השולחן אות יח
מגו כמקום חזקה בפ"ק דבתרא מה לי תבעו לאחר זמן וא"ל פרעתיך בתו"ז מי אמרינן מגו במקום חזקה או לא והרמב"ם השמיטה ואפשר דס"ל דנפשטה מדאמרינן בפ' האשה שנתארמלה אין נאמנים לפוסלו דברי ר"מ וחכ"א נאמנים בשלמא לרבנן הפה שאסר וכו' אלא לר"מ בשלמא קטנים כדר"ל דאמר אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול וכו' הרי דרבנן ס"ל דאמרינן מגו אפי' במקום חזקה דודאי רבנן מודים בחזקה דר"ל אין העדים חותמין על השטר וכו' ולא נחלקו על ר"מ אלא משום שיש מגו וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רל"ז ע"ש.
מיגו לחצי טענה
הגדרה
טענת מיגו שמועילה רק לחלק מהטיעון הראשון או במילים אחרות אינה שווה לחלוטין בתוצאתה, אם תתקבל, לטיעון שנטען בפועל.
מקורות
ב"ב לג, ב
ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מינך זבני ואכלתיה שני חזקה, אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שני; אמר רב נחמן: הדרא ארעא והדרי פירי. אמר רב זביד: אם טען ואמר לפירות ירדתי – נאמן.
רמב"ן שם
ואני אומר שאין צורך לפירוש הרב רבי שמואל ז"ל בזה, משום דהתם אי בעי אמר מינך זבינתה ולא אכלי מינה עדיין כלום, שמכיון שאין לו עדים על חזקתו אין זאת הטענה שאומר אכלי מועלת לו כלום לענין הקרקע הלכך איכא מגו, אבל הכא דאיכא סהדי דאכל תרתין שנין ואלו אמר לפירות ירדתי היה מגרע טענתו ומפסיד גופה של קרקע אין זה מה לי לשקר. ומצאתי כעין התירוץ הזה דמגו לגרוע לא אמרינן דתנן בפ' האומר שבקדושין (ס"ד א') קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן נשבית ופדיתיה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה אינו נאמן. ואמאי כיון דהימניה רחמנא למימר גרשתיה ומיפסלא מן הכהונה, אמאי קתני בנשבית אינו נאמן דמשמע בין לענין תרומה בין לענין כהונה לא מהימן כלל, ליהמניה לכהונה מגו דמצי אמר גרשתיה, אלא כיון דלמיפסלה לגמרי קאתי ולא מצי עביד אלא בהך טענה דקאמר לא אמרינן מגו לחצי טענה, וכן הא דאמרינן בפרק יש נוחלין (קכ"ז ב') בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן, ומשמע שהוא יורשו ובנו לכל דבר, ואמאי נימא מתוך שבידו להפקיר נכסיו או ליתנן מתנה לאחר נאמן ואינו יורש, דהא אמרינן מגו אפילו להכחיש דבריו הראשונים בפרק האומר בקדושין, אלא כיון דעיקר טענה דעבדי הוא לפסלו מקהל ולקנות גופו הוא ואינו נאמן עליה, לא אמרינן מגו גרוע לחצי טענה כדפרישית, וזה הכלל צריך עיון ובדיקה בתלמוד, והטעם נכון הוא.
ב"ב קלד, ב
מפני מה אמרו זה בני נאמן? הואיל ובידו לגרשה.
תוס' שם
הואיל ובידו לגרשה - אף על גב דהאי מגו לא חשיבא שאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה והשתא שאומר זה בני לא פסיל לה מ"מ חשיב מגו לפטרה מיבם.
מיגו לאפטורי משבועה
הגדרה
אדם החייב שבועה לחבירו, אך יחד עם זאת יש לו טענת מיגו. ומכח אפשרות מיגו זו אינו צריך להשבע.
מקורות
שבועות מה, ב
שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה? מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם, יכול לומר לו נאנסו! דאפקיד ליה בעדים.
רמב"ם שותפין ט, ד
אף על פי שאין שם עדים שזה אריסו או שותפו אלא הוא מודה מפי עצמו ואמר שותפו או אריסו או בן ביתו אני אבל לא גזלתי כלום הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שאין אומרים מיגו לפוטרו שבועה אלא לפוטרו ממון וכו'
רא"ש שבועות פרק ז סימן ג
ועוד כתב (ר"י מגאש) דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה אלא לאפטורי מממון דהא שבועת שומרין דאיכא למימר מיגו וכן מודה מקצת ועד אחד איכא למימר בהא מיגו ואפי' הכי מישתבעי הלכך האי מאן דתבע ליה לחבריה לקמן לדינא וא"ל דשותפא דידי הוית ופליגנא בהדך ואתנאי עלך מקמי דנפלוג בהדך דתשתבע לי על שמא וקמודי ליה חבריה דשותפא דידיה הוה מיהו קאמר דלא אוני ליה בשוה פרוטה מעולם אף על גב דליכא סהדי בההיא שותפתא ואיכא למימר מיגו לא איפטר מההיא שבועה אלא משבעינן ליה ודבריו אינן מובנים לי כיון דמיגו דאורייתא הוא מה לי ממון מה לי שבועה אטו שבועה לאו ממון הוא דזימנין דלא בעי אישתבועי וקיהיב ממונא ומה שאמר דבשבועות שומרין איכא מיגו הא כבר כתבינן לעיל דמיגו דהעזה הוי ומה שכתב דבמודה מקצת איכא מיגו הא אמרינן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח וליכא מיגו וגם בעד אחד לא ידענא מאי מיגו איכא:
מיגו למפרע
הגדרה
הנתבע טען טענה לא טובה. ולאחר מכן רוצה לומר יכול הייתי מלכתחילה לטעון טענה טובה שאף תייצר לי מיגו.
מקורות
ב"ב מא, ב
ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שני, אתא מארי דביתא אשכחיה, א"ל: מאי בעית בהאי ביתא? א"ל: מפלניא זבינתה דזבנה מינך; אתא לקמיה דר' חייא, א"ל: אי אית לך סהדי דדר בה איהו דזבנת מיניה ואפי' חד יומא - אוקימנא לה בידך, ואי לא - לא.
תוס' ל, א ד"ה לאו
אבל ודאי השתא דאמר מפלניא זבינתה דזבנה מינך והודה שהיתה שלו תו לא מצי למיטען קמי דידי זבנה מינך או קמי דידי דר בה חד יומא מיגו דאי בעי אמר בתחלה לא היתה שלך מעולם דמיגו למפרע לא אמרינן כדמוכח לקמן (דף מא:) גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין ואמר מפלניא זבינתיה דזבנה מינך אתא לקמיה דר' חייא אמר ליה אייתי סהדי דדר ביה אפילו חד יומא ואוקמי' לה בידך משמע דאי לית ליה סהדי אין נאמן לומר קמי דידי דר בה חד יומא במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה כיון שכבר הודה דלאו מיניה זבנה לית ליה תו מיגו ואין לו להאמינו במאי דקאמר השתא מתוך שהיה יכול לשקר בתחילה קודם שהודה דלא הוה מסיק אדעתיה שהיה זקוק לטענה זו..
שרש יוסף שרש ח ענף א
ובתשובת מהריב"ל ס"ג סי' ל"ו כתב דהרא"ש פליג על תוס' (עיין כתובות פה, א ההיא איתתא) וס"ל דאמרינן מגו למפרע דהרי כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ח ועוד נראה דאפוטרופוס הממונה על נכסי ב"ב וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ויודעים שהיה לו לבע"ה נכסים אחרים תחת ידו ומת ונשאר הממון ברשות בע"ה והאפוטרופוס או האשה מושלים על הנכסים ויודעים של מי הם ובידם להחזיר לכל אחד חייבים להחזיר לכל אחד ואחד שלו ולא אמרינן כיון שמת בע"ה זכו היורשים בכל הנמצא ברשות אביהם ואין כח לא באפוטרופוס ולא באשה ליתן לשום אדם כלום וגם אם יאמרו של פלוני הם לא מהימני אלא אדרבא חייבים להחזיר לכל אחד מהם שלו ואם לא החזירו ובאו לבי"ד מהימני במגו שאם היו רוצים היו מחזירים וראיה מסנהדרין וכו' ואם יצא הממון מידה ובא ליד האפוטרופוסין או ליד בי"ד יעשו בי"ד ככל אשר תאמר האלמנה במגו דמיד אחרי מות אשה היתה מחזרת לכל אחד שלו וכו' הרי דס"ל דאמרינן מגו למפרע וכ"כ בס"א דמדברי הרא"ש נראה דאמרינן מגו למפרע וכן כתב בח"ד דהרא"ש חולק על התוס' וס"ל דאמר' מיגו למפרע. וכ"כ הרב ה"ה בספר בני שמואל (סימן קמו) דדעת הרא"ש דאמר' מיגו למפרע.
מיגו דהעזה
הגדרה
טענת מיגו שבכדי לטעון אותה צריך לעשות מעשה שלא עושים בדרך כלל, להעיז פנים.
מקורות
ב"ב לו, א
הנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא, אתא מרי חושלא תפסינהו והוה קא טעין טובא; אמר אבוה דשמואל: יכול לטעון עד כדי דמיהן, דאי בעי אמר: לקוחות הן בידי. והאמר ר"ל: הגודרות אין להן חזקה! שאני עיזי, דמסירה לרועה. והא איכא צפרא ופניא! בנהרדעא טייעי שכיחי, ומידא לידא משלמי.
נימוקי יוסף יט, א מדפי רי"ף ד"ה יכול
[יכול לטעון עד כדי דמיהן. של עיזי] ויהיה נאמן בשבועה בנקיטת חפץ ואף על גב דאיכא מגו דמצי אמר לקוחין הם בידי מ"מ לאו מגו גמור הוא שהרי השתא כשאמר דאכלי לחושלי אינו מעיז ואילו אמר לקוחין הם בידי הוי מעיז וממעיז לשאינו מעיז לא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה.
שער משפט כללי מיגו אות ד
[ד] מיגו דהעזה לא אמרינן. והיינו דוקא לענין שבועה כדאמרינן (ב"מ ג, א) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז, אבל לענין ממון אמרינן מיגו דהעזה כדמוכח מהנהו עיזי דאכלי חושלי (ב"ב לו, א) דנאמן עד כדי דמיהן במיגו דלקוח אף על גב דהוי מיגו דהעזה, וכן מוכח ממתניתין (כתובות טו, ב) דמודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה וכו', כן כתבו רוב הפוסקים. וכבר כתבתי באות א' דמוכח מהתוספות פרק חזקת הבתים דף נב, ב (ד"ה דברים) ותוספות דס"פ המקבל (קטז, א ד"ה והא) דבגווני דאמרינן מיגו להוציא הוא הדין מיגו דהעזה להוציא ממון נמי אמרינן, וע"כ צריך לומר דהטעם הוא דכל היכא שאינו נאמן בטענתו לענין ממון מהימנינן לי אף במיגו דהעזה דמשום הנאת ממון מעיז גם כן, אבל לענין פטור שבועה נוח לו לטעון טענה זו ולישבע מלהעיז נגד חבירו וכו'.
להערות - [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
כאב הגלות ותקוות הגאולה
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
ט"ו בשבט - השקעה לטווח ארוך!
למה משתכרים בפורים? איך עושים זאת נכון?
מה המשמעות הנחת תפילין?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
האם מותר לפנות למקובלים?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
להתיחס בכבוד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
