ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- נושאים שונים
בסוגיה הכאובה של נתיחת גופות, המצב החוקי מציב את משפחת המת במתח מול הרשויות. הסכמת המשפחה נדרשת בהעדר גילוי דעת מחיים, למעט מקרה צורך בחקירת סיבת המוות, שבו ניתן לנתח בצו שופט חרף רצון המשפחה (חוק חקירת סיבות מוות סעיפים 19 ו26). ענייננו הוא בבירור השאלה העקרונית מי אמור להיות הגורם הדומיננטי בהחלטה, במקרה של התנגשות אפשרית בין שני ערכים: כבוד המת וקבורתו בשלמות ללא עיכוב לעומת ניהול הליך משפטי, שגם בו יש כבוד המת ובעיקר עשיית צדק (חולין יא, ב; בבא בתרא קנד, ב; אמרי שפר לר"א קלצקין סימן פב, ציץ אליעזר חלק ד, סימן יד) או ניסיון להשיג מידע רפואי (שו"ת נודע ביהודה תנינא יורה דעה סימן רי, שו"ת חתם סופר יורה דעה סימן שלו).
כאשר ישנו צורך מובהק של הצלת חיים, לעומת סרבנות הנובעת משרירות לב או מחוסר יכולת להבין את הסיטואציה, סביר לומר שזכות הציבור וחובתו לאכוף את ההחלטה בדרכים הראויות. אולם במקרים שנתונים לשיקול דעת, יש לשאול האם המשפחה היא שצריכה ורשאית לשקול ולהחליט, או שמא מי שצריך להחליט הוא הציבור, באמצעות זרועות השלטון, ובלשון ההלכה בכגון דא – בית הדין. ננסה לברר מן המבט התורני, הרעיוני וההלכתי מי הוא נציג המת מבין החיים, ועל מי מוטלים הטיפול בו והדאגה לכבודו.
קשר מעשי של המשפחה
שנינו בברייתא: "שלושה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואימו. אביו מזריע הלובן... אימו מזרעת אודם... והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח ונשמה... וכיוון שהגיע זמנו להיפטר מן העולם הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו, וחלק אביו ואימו מניח לפניהם" (נידה לא, א). בדרך דרשנית נאמר כאן שמי שמקבל את גופת האדם לאחר שניטלה נשמתו הם אביו ואימו. התיאור הוא של ילד מת המוטל לפני הוריו מולידיו, אך נראה שהרעיון מורחב גם כלפי בני משפחתו של מת בא בימים, שכן ההקשר שם הוא תהליך יצירת כל אדם, ואין הברייתא עוסקת בטרגדיה חריגה אלא בדרך העולם. המשא ומתן הוא בין הקדוש ברוך הוא למשפחה. הנשמה היא בתו של הקדוש ברוך הוא, והגוף כיצירה חומרית שייך כביכול ליוצריו ולממשיכיהם, ולא לחברה האנושית.
כך עולה גם מההקשר העוסק בפשטות במצוות הקבורה: "מניח לפניהם" – "מי שמתו מוטל לפניו". המחויבות הישירה היא על שבעת הקרובים: ההורים, האחים, הילדים, וכמובן בן או בת הזוג. רק כאשר אין בני משפחה שיטפלו במת, החובה מוטלת על החברה כולה – זהו "מת מצווה".
הציווי הישיר בתורה לא נאמר למשפחה, אלא דווקא לבית הדין: "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת... כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כב-כג). אלא שהמצווה מורחבת לכל מת מישראל: "ומצוות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין... ולא הרוגי בית דין בלבד אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה" (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק טו, הלכה ח). בעוד הטיפול בהרוגי בית דין מוטל בעיקרו על בית הדין (עיין פרק יד, הלכה ט), הרי הטיפול בסתם מת מוטל על קרוביו, והם פטורים מכל המצוות עד שיביאוהו לקבורה. אפילו כהן מצווה להיטמא בעצמו לשבעת קרוביו, אף שיכול לדאוג לכך שאחרים יקברו אותם.
אכן חובת המשפחה לדאוג לקבורה, משום שללא הקבורה המת יתבזה. האם בהכרח הדבר מבטא זיקה מעשית לגופתו שניתן להגדירה כזכות וסמכות, או שמא מדובר בחובת פעולה בלבד? כאשר בית הדין הוציאו אדם להורג, הרי בית הדין כנציג הציבור מטפל בקבורה (אף שקרוביו משתתפים בכבודו, כדברי הרמב"ם: "ויש לקרוביהן לעשות להן ארון ותכריכין"). אף מת המוטל על משפחתו, אם אינה מטפלת בקבורתו, בשל התרשלות או חוסר יכולת, החובה חוזרת לכל ישראל. נמצא שמדובר על קדימה באחריות לביצוע פעולת הקבורה, ושמא אין בכך כדי להוכיח על מעמד המשפחה ביחס לגופה כשלעצמה.
הבה נבחן מושג הלכתי המבטא את היחס לגופה לאחר זמן: ליקוט עצמות. בימי המשנה נהגה קבורה ראשונית בחלל המערה המשפחתית, ולאחר עיכול הבשר היו אוספים את העצמות לתיבה ייעודית וקוברים בקבורת קבע. פעולה זו מוטלת על המשפחה, וחלה עליהם אף חובת אבלות חוזרת ליום אחד (שולחן ערוך יורה דעה, סימן תג). אף בהרוגי בית דין נאמר (בלשון הרמב"ם): "נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן". המשך הקשר המעשי לגופת ההרוג לאחר סיום העונש חוזר אל המשפחה. דומה שעולה מכך קשר מובהק של הקרובים לעצמותיו של המת אף זמן ממושך לאחר מותו, כשפג צער הפרידה. אין מדובר אפוא רק בחובת קבורה עם המוות, אלא בקשר מעשי מתמשך אל הגופה.
עדיף מנגנון של הסכמות
ראינו את מחויבות המשפחה למת, ואת היחס בינה ובין מחויבות הציבור. אלא שיש לעיין מהי עמדת התורה באשר למעמד המשפחה בהליך פלילי הנוגע לצד שלישי, כגון הנאשם במות יקירם, או הציבור המאוים מהחשוד ברצח. הליך פלילי הוא בפשטות עניינה של החברה, ובית הדין וגופי השלטון אמונים על ניהולו תוך נקיטת הצעדים הנדרשים. אם כן, ככל שניתן להפיק ממצאים מנתיחת הגופה, שמא נדרשת המשפחה לעמוד מן הצד ולהניח לבית הדין לפעול, ורק אז תשוב למלא את חובתה כלפי בנה?
והנה בהליך הפלילי המובהק ביותר - הוצאת רוצח להורג - נותנת התורה עדיפות ואף בלעדיות לקרובי ההרוג. הדבר מתבטא בהבדל בין כל חייבי מיתות ובין רוצח, באשר לזהות המבצע את גזר הדין. חייבי מיתות מוצאים להורג ביד עדי העבירה (דברים יז, ז), ואילו רוצח מוצא להורג ביד גואל הדם (שם יט, יב) – קרובו של המת הראוי ליורשו (רמב"ם הלכות רוצח פרק א, הלכה ב). אפילו רוצח בשוגג חשוף לפגיעת גואל הדם, ונחלקו התנאים (מכות יא, ב) האם גואל הדם מצווה להורגו או שרק רשות בידו, ואילו תפקיד העדה דווקא להגן על הרוצח בשוגג ולהצילו מיד גואל הדם. התורה מציבה את קרובי הנרצח בעמדת תובעים לדמו, ואינה רואה ברצח רק עבירה נגד המדינה.
לסיכום, קרובי המת הם נציגיו, לעניין הטיפול בגופו ומניעת בזיונו, ואף לעשיית צדק עם האשמים במותו. החברה נדרשת לחתור למשפט צדק, לא למחול על הדם השפוך, להגן על שלום הציבור, אך גם לא לשוש אלי משפט ולא לחפש שעיר לעזאזל בכל מחיר.
אם נישאר בשיח הזכויות לרגע נוסף, כאשר כל צד מושך בחבל בכל כוחו, המשפחה אמורה לזעוק את זעקת כבוד המת וגם את זעקת עשיית הדין בנאשם, ואילו תפקיד המערכת הוא לשפוט משפט צדק תוך דאגה להגנת הנאשם עד שייחרץ דינו. כשהמשפחה כה נחרצת בהגנה על הגננת, נכון לתת לכך משקל, גם אם לא בלעדי ומכריע. ההקשבה למשפחה נכונה ממבט סובייקטיבי, שאין תובע ישיר לדם, וגם ממבט אובייקטיבי, שיש להניח שלא לחינם מוותרת המשפחה על תפקידה כתובעת, בניגוד לטבע האנושי שהתורה מכירה בו. זהו נתון חקירה שראוי להשקיע בו מחשבה בין מכלול השיקולים.
אומנם ראוי לחשוב מחדש על אופי השיח. אם על דין תורה נאמר שירושלים חרבה על שעמדו על שורת הדין (בבא מציעא ל, ב), ודאי שבענייננו נכון להקים מנגנון שיח, שבו יבואו לידי ביטוי הצרכים והמצוקות מכל הצדדים. ראוי לדון לא בהליך של מנצחים ומנוצחים, אלא בחיפוש משותף כיצד מקדמים את כל רכיבי הטרגדיה למקום נכון ומאוזן. כהצעה מעשית ניתן לבחון מודל דומה לוועדה בין־משרדית הנדרשת לאשר מוות מוחי לצורך תרומת איברים, ובענייננו יידרש אישור של ועדה שבה חבר נציג הרבנות או העדה שאליה משתייכת המשפחה, אולי רב המכון לרפואה משפטית, רופא חיצוני ומשפטן. ועדה כזאת תחתור גם לשימוש בעוד טכניקות אפשריות להפקת מקסימום נתונים ללא נתיחה. כך לא ניאלץ לחזות בתמונת האבסורד הקשה שבה חזינו.
הכותב הוא חוקר במחלקת אחווה לחברה ומשפחה, מרכז תורה ומדינה
מתוך העיתון 'בשבע'
נושאים שונים חסד ואמת – עיונים במצוות קבורה לאור מלחמת התקומה | יצחק לונדין
חיים עד העולם – תחרות מאמרים תורניים – מקום ראשון
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
