בית המדרש
  • שבת ומועדים
  • שבועות
  • מגילת רות
קטגוריה משנית
undefined
4 דק' קריאה
במבט ראשון נראה שהמעשה האמיץ ביותר של רות המואבייה הוא ההחלטה לעזוב הכול וללכת עם נעמי. ניתוק מהמשפחה, מהמוכר והידוע, והליכה אל הלא נודע, כאשר ברור שמעמדה האישי במקום החדש יהיה מורכב ומשפיל. אומץ רב היה גם בהחלטה שלה ללכת וללקט שיבולים בחברה לא מוכרת. אולם נראה שהמעשה האמיץ ביותר הוא ההסכמה שלה להצעת נעמי ללכת לגורן. הכול היה יכול להשתבש, לאורך כל אותו הלילה. עצם ההליכה של אישה בודדה בלילה בשדות היא מעשה מסוכן שיכול להביא לפגיעה במעמדה. חז"ל במדרש מדברים גם על החשש שמא תיפגע מאחד מהגברים שהיו בזמן הזה בשדות. אחרי שצלחה את הדרך בשלום, עליה להיכנס לגורן בלי שבועז ישים לב לכך. גם כשכבר תצא מהגורן, אנו קוראים על החשש שמא ייוודע שהיא הייתה בגורן, ועל הלחץ של בועז שתצא עוד לפני אור ראשון. והעיקר – הקרבה אל בועז והרגע שבו היא צריכה להציע לו שייבם אותה, "ופרשת כנפך על אמתך". כמה סיכון לוקחת רות על עצמה בצעד הזה. היא, המואבייה הענייה, שבאה ללקט שיבולים בשדה בועז ומקבלת ממנו יחס אוהד והוגן, עושה מעשה שיכול להתפרש כמעשה חצוף, כפוי טובה, ובעיקר פרוץ. ברגע אחד היא עלולה לאבד את מעט הכבוד ואת מקור החסד היחיד שיש לה בחייה הקשים בארץ הזרה.
לא לפספס את הרגע
מדוע מעשה זה קורה דווקא בגורן, ומדוע המגילה חוזרת ומדגישה שהוא קורה בגורן? ניתן להסביר שזו המציאות החקלאית של אותם ימים. כל ימי הקציר בשדה אי אפשר היה ליזום מהלכים כאלו, ורק בהגיע זמן הגורן עלה בדעתה של נעמי שאפשר למצוא הזדמנות פז שבה בועז נמצא לבדו, וליבו פנוי למחשבות על בניית בית.
אולם נראה שיש משהו עמוק נוסף באמירה של נעמי לרות ללכת אל הגורן. בפרק ב' במגילה המפגש בין בועז לרות נעשה בשדה. זהו מפגש אוהד, מכבד, שמעצים את רות, והוא נמשך לאורך ימים רבים. המגילה חוזרת פעמים רבות על המילה "שדה", גם כאשר אין צורך בכך. המפגש נותן לרות מענה חומרי של חיטים ושעורים לקיים אותה ואת נעמי. אולם הוא אינו מביא אותה לתכלית חייה. השדה הוא מקום העבודה והעמל, אבל אינו התכלית. הגורן היא המקום שבו מקבלים את פירות העמל בשדה. המקום שבו החיטה באה לידי גמר וחייבת בתרומה.
כאשר נעמי משכנעת את רות ללכת אל הגורן, היא רומזת לה שהגיע זמנה לקבל את פרי עמלה. לעבור מלוקטת בשדה לבונה בית. רות יכולה לפחד ולא להעז לקטוף את פרי עמלה. לא להביא לגמר את הקשר הראשוני שנוצר ביד ה' בינה ובין בועז, "ויקר מקרה חלקת השדה לבועז". לפספס את הרגע. נעמי, מהרגע הראשון, עוד מימי הקציר, רואה בקשר את יד ה', המעניק את חסדו לרות על חסדיה שלה: "ברוך הוא לה', אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים". לכן נעמי דוחפת את רות להשלים את הקשר, לרדת אל הגורן ולהביא לידי גמר את הקשר שנוצר בהסתר.
החיבור בין מגילת רות לחג מתן תורה גם הוא רומז לכך. יציאת מצרים היא הגאולה החומרית, היציאה אל השדה. קבלת התורה היא הגורן. גמר התבואה, גמר התהליך. מקובל לומר שגם החגים של דור התקומה סודרו מאת ה' בסדר הזה: חג העצמאות הוא התחלת התהליך, יום ירושלים הוא ההליכה אל הגורן.
אולי יש בדברים הללו לרמז על עוד עניין. שלושה קניינים קנו אבותינו בארץ. אברהם ויעקב קנו שדה: "ויקם השדה והמערה אשר בו" (בראשית כג, כ) אצל אברהם בחברון, "ויקן את חלקת השדה" (שם לג, יט) אצל יעקב בשכם. דוד קונה גורן: "ויקן דוד את הגורן" (שמואל ב כד, כד), ובה ייבנה המקדש. ארץ ישראל היא השדה אשר בירכו ה', בה אנו עמלים, זורעים וקוצרים. בית המקדש הוא הגורן. הוא התכלית של כל המעשה: השראת שכינה בארץ.
מדוע לא מגיעים לגמר הפרי של עמלנו?
בשיבת ציון מגלות בבל, העם מתעכב בבניין המקדש. יש לו סיבות טובות מדוע לא לבנות: קשיים כלכליים, ביטחוניים ומדיניים, ומעל הכול מצב רוחני ירוד. מפליא לראות את דברי הנביא חגי אל העם בזמן הזה. חגי מפנה אותם להתבונן במצבם הכלכלי. יש לו ביקורת על כך שהם לא הבינו שהדבר מרמז מידה כנגד מידה על חטאם, שלא בנו את בית המקדש. "שימו לבבכם על דרככם, זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשובעה" (חגי א, ו). אינכם באים אל הגורן, אינכם מביאים את העלייה מבבל אל תכליתה - השראת שכינה בארץ, לכן גם העמל שלכם בשדה אינו מביא תוצאות, אינו מביא פירות אל הגורן. וזה גם הסימן שהוא נותן להם למה שיקרה מרגע הנחת אבן הפינה: עד עכשיו זרעתם ערמת עשרים וקיבלתם רק עשרה, ציפיתם לחמישים פורה וקיבלתם רק עשרים; ואילו עתה, "למן היום אשר יוסד היכל ה' שימו לבבכם... מן היום הזה אברך" (חגי ב, טו-כ).
בזהירות אומר (כמובן איני מתיימר לדעת את דרכי ה', אך בהחלט להתבונן בהן ולהעלות מחשבות), שגם בימינו עדיין לא העזנו לבוא אל הגורן. לכן, למרות ההתקדמות הגדולה בכל שנה ושנה, עדיין איננו זוכים לקבל את מלוא הפרי והתוצאה של מעשינו. הניצחון הנפלא במלחמת ששת הימים היה אמור להוביל לתוצאה של "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". גם בימינו, השמדת צמרת חמאס, חיזבאללה והנהגת איראן הייתה אמורה ליצור כניעה, אך לא. אנו נלחמים שוב ושוב. מתקדמים, מתעצמים, אבל לא מגיעים לגמר הפרי של עמלנו.
כאשר הקב"ה, בדרך של נס בתוך המקרה, הוביל אותנו במלחמת ששת הימים אל הגורן, אנחנו פחדנו לבוא אליה. פחדנו להעז ולרדת לגורן, לבקש להביא את הקשר בינינו לידי השלמה. לעמוד מול הקב"ה, ליזום ולהציע לו "ופרשת כנפך על אמתך", על ידי התעוררות שלנו לבניין המקדש. לכן גם בעולם החומרי איננו מצליחים להביא את המלחמות לידי סיום. ההגעה אל הגורן חייבת להיות מתוך ענווה וידיעה שאולי נקבל תשובה שלילית. שאולי לא נזכה להשראת שכינה. אך אם נישאר ספונים בביתנו, בוודאי לא נזכה.
בתפילה שנזכה לקיים את דברי ישעיהו (פרק ב), "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים... כי מציון תצא תורה", ואז גם "לא יישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".
מתוך העיתון 'בשבע'

סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il